סיסמת בחירות מימים עברו הכריזה ש"נתניהו טוב ליהודים". השאלה אם אכן כך הדבר שנויה במחלוקת. לעומת זאת לא ניתן לחלוק על כך שנתניהו טוב, אפילו טוב מאוד, לחמאס.
הממשלה הקודמת בראשות נתניהו העניקה לחמאס עסקה חלומית למען החזרתו של גלעד שליט, שבמסגרתה זכה חמאס בשחרור של יותר מ־1,000 מחבלים, לרבות מחבלים אזרחי ישראל, ששום ממשלה בעבר לא הסכימה לשחררם. ממשלת אולמרט סירבה לחתום על עסקה הרבה פחות קיצונית, אבל כאמור נתניהו טוב לחמאס. יחיא סינוואר, שנידון בישראל לחמישה מאסרי עולם, שוחרר בעסקת שליט והפך מנהיג חמאס בעזה, חב לנתניהו לא מעט, והוא בוודאי זוכר אותו לטובה.
בין חמאס לישראל מתנהל מאבק שבו חמאס קובע את מועד ההתפרצויות האלימות ועוסק בפיתוח כלי נשק התקפיים חדשים, בעוד ישראל עוסקת בפיתוח אמצעי הגנה. לירי הרקטות והפצמ"רים נמצאה תשובה חלקית בדמות כיפת ברזל, וכך גם כנראה לגבי המנהרות. אולם לא רק שהתשובות חלקיות ויקרות, אלא גם קיים פער זמנים בין פיתוחן לבין התקופה שבה נמצא הכלי ההתקפי של חמאס בשימוש.
כיום חשופה ישראל לעפיפוני ולבלוני תבערה. בעתיד תימצא בוודאי תשובה גם לנשק זה. עד אז ימשיכו השדות לעלות באש. בינתיים מפתח חמאס כלי נשק התקפיים חדשים, דוגמת רחפנים. ובתקופת הביניים, עד שתימצא להם תשובה, נישאר חשופים להם, בשעה שממשלת ישראל מורתעת מפני שימוש באמצעים התקפיים משמעותיים נגד חמאס לבלימתם.
עשר השנים שבהן עומד נתניהו בראשות הממשלה לא היו טובות לתושבי עוטף עזה וגם לא לתושבי עזה, אך היו טובות מאוד לשלטון חמאס ברצועה. כעת מתברר שאנו עומדים בפני הסדרה עם חמאס, המוכר בעולם כארגון טרור. ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שמעניקה לגיטימציה לשלטון של תנועת כזו על שטח המהווה מעין מדינה. מה שברור הוא שהסדר עם חמאס יאפשר לו לחזק את כוחו הצבאי ויקל עליו לפתח נשק חדיש שאותו ישלוף במועד הנוח לו, אולי בתיאום עם חזית שתיפתח בצפון.
מה בדיוק עומד מאחורי ההסדרה? האם רק תקווה לשקט עד הבחירות הקרבות, או שמא יותר מזה? חמאס יחתור בוודאי להשתלט גם על אזורי יהודה ושומרון. אבל אולי יש מי שחושב שבתחרות בין ישראל לחמאס על אזורים אלה, שתתנהל לאחר ההסדרה, תהיה ידה של ישראל על העליונה. אבו־מאזן וארגון הפת"ח יירמסו, והדבר יקל על המהלך המסוכן של סיפוח הגדה, כולה או חלקה, לישראל.
במשולש היחסים ישראל, אבו־מאזן ופת"ח וחמאס, בחרה ישראל להעדיף את חמאס ולהקריב את יו”ר הרשות הפלסטינית. אבו־מאזן רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. הוא דחה את ההסכם הנדיב שהוצע לו על ידי אולמרט, ומנהל מאבק עיקש נגד ישראל במישור המשפטי והבינלאומי תוך ניסיון לערב את בית הדין הפלילי הבינלאומי נגדנו. ובכל זאת, בבחירה בין השניים, האם לא היה עדיף לנצל את המצב הנוכחי להסדר דווקא עם אבו־מאזן על בסיס קווים אלה: הקלות וויתורים לפלסטינים בגדה, ויתור מצד אבו־מאזן על המלחמה המשפטית נגד ישראל, הסכמה משותפת להפלת שלטון חמאס ברצועה ופירוזה בתמיכה בינלאומית, והתחייבות של אבו־מאזן להפסקת המדיניות הדו־פרצופית שהוא מנהל - חתירה להפלת חמאס מצד אחד תוך מתיחת ביקורת ופנייה לארגונים בינלאומיים בשל צעדים צבאיים של ישראל נגד חמאס מצד שני?
ולבסוף, היעדר תמיכה פוליטית ממשית בתושבי עוטף עזה והיעדר דיון ציבורי אמיתי במתרחש ובחלופות האפשריות מסמנים לא רק את כישלון הממשלה, אלא גם את פשיטת הרגל של האופוזיציה.
