כשעמית פרקש נבחרה לשחק בהצגה "מיקה שלי" בתיאטרון הבימה, שם היא חולקת את התפקיד הראשי עם יובל דיין, היא לא ייחסה משמעות מיוחדת לעובדה שגם במחזה הזה יש ביטוי לשכול. פרקש בעיקר שמחה שרגע אחרי שסיימה את לימודי המשחק היא כבר משחקת בהבימה. אבל מיד כשהחלו החזרות היא הבינה איך השכול הפרטי שלה, מותו של אחיה תם בהתרסקות מסוק במלחמת לבנון השנייה, נפגש עם המחזה. "לא חשבתי על זה בהתחלה כי כנראה הדחקתי", היא אומרת, "אבל כשנכנסתי לחדר החזרות התרגשתי ואמרתי, הכל מלמעלה. אני מרגישה שאני יכולה להביא משהו נורא כן ואמיתי לבמה, ועם זאת גם לשמור על עצמי ולעשות את הדברים בצורה טכנית, אחרת אפשר להשתגע".

מה ההורים שלך אמרו כשהם ראו אותך משחקת בהצגה?

"הכנתי אותם מראש שיש בהצגה גם קטעים יותר קשים, אבל ההורים שלי יודעים לעשות את ההפרדה. הם הורים גאים, רוצים שאני אצליח ומלווים אותי לאורך כל הדרך. מבחינתם אני משחקת עכשיו. נכון שהמוות של תם הוא חלק מהבנאדם שאני, אבל אני גם שחקנית שעבדה קשה להגיע לאן שהגיעה. אח שלי תמיד מלווה אותי ותמיד יישאר לצידי, אבל הקריירה שלי היא בזכות הכישרון שלי ובזכות הדרך שעשיתי".

פרקש היא כבר מזמן לא רק הנערה בת ה־17 שריגשה מדינה שלמה כששרה את "מיליון כוכבים" שכתב יפתח קרזנר בהלווייתו של אחיה — שיר שהקליטה אחר כך והפך לשיר המזוהה ביותר עם מלחמת לבנון השנייה. היא כבר בת 29, "למרות שאנשים לא מאמינים לי", אחרי שלוש שנות לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין וקריירה ככוכבת ילדים. עכשיו היא מסתערת על הבמה של הגדולים.

"זה חלום בשבילי לשחק את מריה". פרקש בצלילי המוזיקה | צילום: חבי קלוגר

פחות מחודש אחרי ש"מיקה שלי", המבוססת על שירי יאיר רוזנבלום, החלה לרוץ, פרקש נכנסת גם לנעליה של אניה בוקשטיין שילדה זה עתה ותגלם את הנזירה מריה במחזמר "צלילי המוזיקה" בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער מיסודו של סמי לוי. "אפילו בחלומות הכי גדולים שלי לא האמנתי שתוך שלושה חודשים אני אקבל שני תפקידים ראשיים בהצגות מהממות", היא אומרת. "מאז שהייתי ילדה קטנה החלום שלי היה לשחק ולשיר, לכן ההתרגשות גדולה. אני יכולה רק להודות ליקום ולנשק אותו. אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, עצמתי את העיניים ואמרתי תודה על כל מה שיש לי".

למרות שפרקש תמיד ידעה לאן היא חותרת, היא לא תמיד הייתה קלה עם עצמה. "כש'מיליון כוכבים' יצא לא האמנתי שגם קיים כישרון מאחורי הדבר הזה", היא אומרת בכנות. "כל הזמן חשבתי שאנשים אוהבים את השיר בגלל כל מה שמשתמע ממנו. זה לא שעכשיו אני מתמסכנת ואומרת שלא ידעתי שקיים בי כישרון. פשוט פחדתי להיות במקום הזה. אהבתי להצליח, אבל במנות קטנות.

"היום אני פתאום קולטת עד כמה הדבר הזה היה מטורף. בסופו של דבר השיר הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים ולהנציח את תם, ומבחינתי זו זכות גדולה ומרגשת. אין ספק שאני מרגישה גאווה גדולה וזכות גדולה שהשיר שהיה אמור להיות משפחתי וקטן הפך להיות משהו כל כך גדול. אין יום זיכרון שהוא לא מושמע ואין כמעט בנאדם במדינה הזאת שלא מכיר אותו. כולנו חיים במציאות די מוטרפת, וזה תמיד בעיטה בבטן כשאני שומעת על עוד פיגוע ועל עוד מישהו שנהרג. הרבה פעמים זה מזכיר לי את הטרגדיה שאנחנו עברנו".

איך הצלחת לשיר את "מיליון כוכבים" בהלוויה של אחיך?

"בקושי רב. גדלתי עם אמא חזקה, זה מה שראיתי בבית. כל החיים שלי אני כזאת, לטוב ולרע. אני חושבת שאני בנאדם מאוד חזק ומאוד רגיש, הכי רגיש".

תפקידים של בוגרת

היא נולדה בטורונטו וגדלה בקיסריה. אביה, דורון, טייס באל על, ואמה ענת מטפחת ומנהלת את הבוסתן האקולוגי שהקימו לזכרו של תם ליד כרם מהר"ל. "אבא שלי הוא לא מהטייסים האלה שרוצים שהילד שלהם יהיה טייס", אומרת עמית. "תם הלך להיות טייס על דעת עצמו. הוא היה חתיך הורס. בבית הספר כל הבנות היו מאוהבות בו חבל על הזמן והיו משגעות אותי עליו. הוא היה סלב באזור. היו קוראים לו 'תם החלום פרקש'".

אחרי השירות בלהקה הצבאית פרקש בנתה לעצמה קריירה ככוכבת ילדים, בסדרות ובפסטיגלים, אבל בגיל 25 החליטה לקטוע הכל ולפנות ללימודי משחק. "התחלתי לעבוד בגיל צעיר, והדברים פשוט התגלגלו מדבר לדבר", היא אומרת. "היה לי קשה לראות את עצמי מפסיקה הכל והולכת ללמוד, אבל אז, בזכות המורה שלי למשחק ערן פסח, החלטתי ללכת ללמוד. הבנתי כמה זה הכרחי לשחקנית שרוצה לשחק בתיאטרון עד גיל מאתיים או לעשות תפקידים יותר רציניים ומורכבים. אני לא מתנצלת ולא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. נורא נהניתי להיות כוכבת ילדים ולעשות את הסדרות שעשיתי, אבל כמו שאתה מתבגר כבנאדם, אתה גם מתבגר במקצוע".

חששת ללכת ללמוד?

"למרות שהופעתי המון, היה לי פחד במה. היום הוא קיים ברזולוציות קטנות, אבל אז הוא שיתק אותי הרבה פעמים. אני גם חושבת שלא רציתי להתמודד עם האתגר הזה של ללמוד עם אנשים, להיחשף. נורא הלחיצה אותי התחרות. אבל כשאני מתחילה משהו, ברור לי שלא אפסיק איתו, גם אם יהיה לי קשה. בשנה הראשונה הייתי בהלם תרבות, אבל ברגע שהתחלתי להתמסר ללימודים זאת באמת הייתה חוויה אחרת לגמרי. בסטודיו האמינו בי יותר משאני האמנתי בעצמי. כשאתה מתפרסם בגיל צעיר אתה לא יודע בדיוק אם אתה באמת שווה או שהיה לך מזל".

החזרות ל"צלילי המוזיקה", בבימויו של ארתור קוגן, מרגשות את פרקש. "אמא שלי מטורפת על הסרט הזה, לכן כל החיים הייתי שומעת את הפסקול שלו", היא אומרת. "זה חלום בשבילי לשחק את מריה. מעבר לכך שאלה השירים שאני הכי אוהבת ושהתפקיד שהוא חלומה של כל שחקנית, נורא התרגשתי שהגעתי לשלב שבו אני עושה תפקיד של 'בוגרת'. פתאום אני הדמות הבוגרת והמחנכת שבעצם מלווה את הילדים וכבר לא הילדה. כבר שבועיים שאני מתאמנת על השירים האלה בבית, ובן הזוג שלי כבר לא יכול לשמוע אותי".

"כבר יש לי קמטים"

גם באהבה פרקש, שידעה בעבר רומנים מתוקשרים עם יון תומרקין, אסף הרץ וגפן ברקאי, מסודרת. קוראים לו יאיר יונס, ובבעלותו ברים ומסעדה. "היו לי גם חברים שהם לא מתחום המשחק", היא אומרת. "אנחנו ביחד כבר שנתיים וחצי. אני חושבת שיותר קל לחיות לצד מישהו שהוא לא מאותו תחום. אני צריכה לחזור הביתה ולהיות על קרקע יציבה שלא קשורה לתחום שלי, שמישהו ינער אותי ויגיד לי, 'נשמה, לא כל העולם במה. לפחות לא בבית הזה. תרגיעי'. ברגע שהתחלתי להיות קודם כל בנאדם ואחר כך שחקנית נהייתי מאושרת יותר וגם התחלתי לקבל יותר עבודות".

מתי זה קרה?

"בשנה האחרונה חל בי שינוי משמעותי. גם התבגרתי, וגם הבנתי שיש בעולם עוד דברים חוץ מהעבודה שלי. ברגע שהבנתי שהיא לא כל חיי, השתניתי. הבנתי שהאושר שלי לא קיים רק אם אני אקבל תפקיד או לא, הוא קיים בדקה שאני קמה בבוקר, בבנאדם שאני מתעוררת לצידו ואוהב אותי, בילדים שאני אביא לעולם יום אחד, במשפחה שלי ובלהיות עם החברות שלי".

אמירות לא שגרתיות מצד שחקנית בגילך.

"אתה לא יכול להיות תלוי רק בדבר אחד. הלחץ הזה והאובססיביות הזאת לא הובילו אותי לשום מקום. ברגע שקצת שיחררתי, דברים התחילו להיפתח בפניי, גם בתחום האישי. גם הזוגיות שלנו נהייתה הרבה יותר יציבה. קודם גם הייתי יותר צעירה, וככה זה אצל צעירים — אתה נפרד, חוזר, הולך. עכשיו אנחנו חיים בדירה נורא כיפית, ויש לנו שני כלבים הכי אהובים בעולם. בנינו משהו מאוד יציב ביחד. הרבה יותר כיף לקום בבוקר ולהיות שמחה בחלקי ולא רק להסתכל כל הזמן על מה שאין לי".

אז אתם כבר מדברים על ילדים?

"אני מאוד רוצה ילדים, והרבה, אני כבר בגיל הזה לגמרי, אבל כרגע אני עדיין רוצה להשקיע יותר בקריירה. אני קצת בהלם מעצמי שהגעתי לגיל הזה. שתבין, אני אוטוטו מגיעה לגיל שלושים. כל החברות שלי כבר נשואות עם ילדים עוד שנייה. כבר יש לי קמטי הבעה שמראים שעברתי דבר או שניים בחיים שלי. אני גם חולמת על עוד תפקידים, והרבה, ולא רק בתיאטרון — גם בקולנוע ובטלוויזיה. פתאום נולד לו גם פרץ כתיבה. יש לי הרבה רעיונות לכל כך הרבה דברים, כאילו נולדתי פתאום מחדש". •

3 הצגות ממולצות לסופ"ש

"רומיאו ואמא". קומדיה מרגשת שכתבו גלעד קמחי וגור קורן, על נער בעיירת פיתוח שמתמודד בתוכנית ריאליטי על תפקיד רומיאו בהפקה נוצצת של המחזה השייקספירי, מפסיד את התפקיד, וכדי להמתיק את סופה של אמו שימיה ספורים משקר לה שזכה בו. משחק צובט לב, בעיקר של שרה פון שוורצה ודוד שאול. חמישי־שישי־שבת, התיאטרון הקאמרי

"עקומים". מחזהו עטור הפרסים של מרטין שרמן, שבמרכזו סיפור אהבה הומוסקסואלי המתרחש במחנה ריכוז בגרמניה הנאצית. משה קפטן ביים צוות נהדר של שחקנים, ביניהם נדב נייטס, מיכאל אלוני, נדיר אלדד ושי גבסו. חמישי ושבת, תיאטרון הבימה

"מלך הכלבים". עיבוד חדש ויפהפה של יואב שוטן־גושן ועירד רובינשטיין לספרו של שלום אש, "מוטקה גנב". המציץ לפינות האפלות של חיי היהודים בגולה. הקאסט המשובח כולל בין השאר את תום חגי, שלמה טפיארו, אגם רודברג ועופרי ביטרמן. סופ"ש, תיאטרון בית ליסין, מוזיאון ארץ ישראל