yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 26.08.2018
    על בשרה
    זמן קצר אחרי שגילתה שיש לה סרטן, נאלצה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, להתמודד עם קושי נוסף: בן הזוג שלה בשלוש השנים האחרונות, היא מספרת, עזב אותה ימים ספורים אחרי הניתוח שעברה. וכאילו זה לא מספיק, היא סבלה גם מדיכאון כבד, תופעת לוואי של התרופות שנטלה. לקראת סרט חדש, "הקרנת בכורה", שמתעד את השנה הקשה בחייה, מדברת אלרואי על הרגע שבו נשברה, מגלה מה למדה על מערכת הבריאות מניסיונה האישי, ומסבירה למה גם היום היא עדיין מעשנת
    אמירה לם | צילום: גבריאל בהרליה

    הילה אלרואי, הכתבת לענייני בריאות של חדשות עשר, הייתה בעיצומה של הכנת סדרה על סרטן השד, כשהתברר לה שהיא עצמה לקתה בו.

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הרגשתי איזשהו גוש במישוש עצמי", היא מספרת. "הרגשתי שיש שם משהו שתופס מקום של משהו אחר. לא סתם קוראים לסרטן 'תהליך תופס מקום'. עבר זמן, ואני במרוץ של החיים – העבודה, הילדים, הזוגיות – ולמרות שהיה די ברור לי שאני צריכה לטפל בזה כמה שיותר מהר, הדברים נדחו. כי תמיד יש את ה'תנו לי רק לסיים את זה ולסיים את זה'. למזלי היינו אמורים לצלם סדרה על סרטן. התקשרתי לפרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב. אנחנו חברים טובים, משוחחים לא מעט בענייני חידושים והתפתחויות בתחום הרפואה. קיימנו שיחה מקצועית על הכתבה, ולקראת סופה אמרתי לו, 'תקשיב, יש לי איזה גוש בשד שמגיעה לו דקירה, מגיעה לו ביופסיה'. הוא אמר לי, 'בואי נעשה לך אולטרסאונד קודם'. ככה זה התחיל. הגעתי אליהם בסוף פברואר 2017. במארס היה הניתוח".

     

     

    באדיבות ערוץ 10

    באדיבות ערוץ 10

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עוד לפני הניתוח פירסמה אלרואי פוסט על מחלתה בדף הפייסבוק שלה. "בחודשים הקרובים איעדר קצת מהעבודה לאחר שאיבחנו שיש לי גידול סרטני בשד", כתבה ב־12 במארס 2017. "אלה החדשות הפחות טובות. החדשות הטובות הן שהגידול מעט קטן (הכי חשוב גילוי מוקדם!), לא מפושט ובעל רמת אגרסיביות מאוד נמוכה. מה שאומר שצריך ניתוח, חודש וחצי של הקרנות, טיפול ביולוגי, ואני חוזרת אליכם כמו חדשה". הסרטן, התברר, היה מסוג יותר מסובך ממה שחשבה בתחילה, ולקח לה יותר מחצי שנה לחזור למסך.

     

    חשפת לציבור את המחלה ממש מהר. למה?

     

    "אני מגיעה לאנשים במצבים הכי קשים שיכולים להיות, ומשכנעת אותם להתראיין משום שאני חושבת שיש לזה חשיבות, אז זה לא לעניין שאני אתחבא מאחורי תעודת העיתונאי שלי".

     

    מאחורי הפאסון

     

    הפגישה בינינו נערכת בביתה של אלרואי ביהוד. בשלב מסוים מגיעה גם נגה ניר נאמן, הכתבת לענייני צרכנות של חדשות עשר ואחת המגישות של המהדורה המרכזית בערוץ. היא באה לעזור לאלרואי לארוז מזוודה לנסיעה המתוכננת שלה למחרת בבוקר לבורמה, לצורך הכנת כתבה. אני מומחית לאריזה, צוחקת ניר נאמן, אני תמיד אורזת לה את הבגדים, והיא אורזת לנו את התרופות.

     

    נגה ניר נאמן | צילום: יונתן בלום
    נגה ניר נאמן | צילום: יונתן בלום

     

    במשך שנים היה ידוע במסדרונות הערוץ שאם למישהו או לבן משפחתו יש בעיה רפואית, אלרואי היא הכתובת לייעץ, לכוון, להרים טלפונים. אנשים לא שוכחים, מתברר, את היד המושטת להם ברגעים כאלה. אבל בעיקר היו אלו ד"ר אליאן סולצ'י, ניר נאמן וכתבת הערוץ מיה איידן שליוו אותה במסירות. איידן, ניר נאמן ואלרואי חברות טובות כבר שנים. הן מבלות גם במערכת, גם זו אצל זו, ופה ושם נוסעות יחד עם הילדים לחו"ל.

     

    מיה איידן | צילום: עדי אורני
    מיה איידן | צילום: עדי אורני

     

    ככתבת לענייני רווחה מלווה איידן לא פעם אנשים בתקופת משבר, "ומהרגע הראשון שהילה התקשרה והודיעה היה לי אינסטינקט לצלם. אמרתי לעצמי, אולי לא ייצא מזה כלום, אבל יאללה, נלך על זה. הרי בכל מקרה נגה ואני נהיה שם איתה לאורך כל הדרך. הילה זרמה עם העניין, אולי כי גם היא ידעה שזו לא רק מצלמה, אלא חברה שמלווה אותה".

     

    סרטה של איידן, הנושא את השם האירוני "הקרנת בכורה" (ישודר אחרי החגים בחודש אוקטובר בערוץ עשר), מתעד את ההתמודדות של אלרואי עם הסרטן, על שיברונותיה והצלחותיה, במשך שנה תמימה. למצלמה, מתברר, היה תפקיד לא מבוטל במהלך התקופה המורכבת הזאת. "המצלמה נתנה לי להרגיש שאני כביכול עובדת על פרויקט שהוא 'סרטן שד'. הסרט עזר לי קצת לנתק את זה מעצמי".

     

    והיו סיבות נוספות להסכמתה של אלרואי להצטלם ולהיחשף כך. "בעבודה שלי אני נתקלת המון פעמים באנשים שמתביישים בזה שהם או קרוביהם חלו", היא מסבירה. "למשל, בסיפור שעשיתי על ילדים שאין להם מנגנון שובע בגלל תסמונת 'פראדר ווילי', ראיתי שהורים חוששים שייחסו את זה לילדים. או למשל כשעשיתי את הסדרה על הסרטן, את יודעת כמה קשה היה למצוא מרואיינים? אנשים לא רוצים לדבר על זה. אני לא זוכרת מתי ראיתי מישהו מתראיין על סרטן האשכים שלו. את לא שומעת אנשים שיש להם סרטן ברקטום. יש אנשים שלא מוכנים בכלל שיידעו שיש להם סרטן. זו עדיין 'המחלה'. רציתי להגיד דרך הסרט הזה: אתם לא אשמים שאתם חולים. רציתי לשבור את העניין של הסוד ושל הבושה".

     

    הסרט מתחיל מהפוסט שכתבת.

     

    "זה סרט של מיה. הוא משקף את נקודת מבטה. מן הסתם, אם אני הייתי עושה אותו, לא בטוח שהייתי מתחילה כמוה. אני חושבת שהייתי מתחילה בכך שסרטן השד זה לא סרטן אחד, אלא המון סוגים, וגם בזה צריך מזל. אם מישהו היה אומר לי, 'זה סרטן שד, תבחרי איזה', לא הייתי בוחרת את שלי. הייתי בוחרת יותר טוב. הסוג שלי הוא לא מאוד אגרסיבי, אבל הוא לא מהחלשלושים".

     

    מתי הבנת שזה סרטן?

     

    "כבר בבדיקת האולטרסאונד ראיתי על פניה של מי שביצעה אותה שזה סרטני. בו במקום עשו לי ביופסיה. היו כמה ימים של ציפייה, אבל אני כבר ידעתי. הייתי מוטרדת, אבל לא בחרדה. כשהגיעו הממצאים פרופ' וולף הזמין אותי אליו. היה לי ברור שאם הוא, עם כל הקשר שיש בינינו, לא אמר משהו מרגיע בטלפון, אז זה סרטן. וזה מה שהיה.

     

    "ובאמת הגעתי אליו וקיבלתי את הנתונים. לא הרגשתי שמשהו השתנה. לא היה לי את הקטע הזה שאמרתי לעצמי, אוי ואבוי, השמים נפלו עליי. אני כתבת בריאות. החיים שלי סובבים סביב טרגדיות של אנשים אחרים. העבודה הזאת משנה פרספקטיבה. מבחינתי יש שלושה דברים בטוחים בחיים האלה: אחד זה שנולדתי, שני הוא שאני אמות, ובאמצע שאני כנראה אחלה. איפשהו, מתישהו. זה חלק מתפיסת העולם שלי".

     

    אלרואי בחדשות. "העבודה הזאת משנה פרספקטיבה" | צילום מהתוכנית "סטטוסקופ": באדיבות ערוץ עשר
    אלרואי בחדשות. "העבודה הזאת משנה פרספקטיבה" | צילום מהתוכנית "סטטוסקופ": באדיבות ערוץ עשר

     

    אז היית מוכנה לרגע הזה?

     

    "עשרים שנה להיות כתבת בריאות מכינות אותך לקראת האפשרות הזו, בהחלט. בהתחלה אפילו הרגשתי מזל גדול לגבי סוג הסרטן שהתגלה אצלי. הטלפון הראשון היה לאמא שלי, וגם לה אמרתי, 'אל תדאגי, זה סוג סרטן בסדר'. בניתוח עצמו, אני חושבת שהחוויה שלי הייתה מאוד ייחודית. רוב האנשים שנכנסים לחדר הניתוח מאוד חרדים ממה שקורה שם, ובצדק, בגלל חוסר הוודאות. אני פעם בשבוע בממוצע בחדר ניתוח, והייתי מוקפת אנשים שאני מכירה".

     

    "בהתחלה היא שידרה הרבה פאסון", מספרת איידן, "כשהתחלנו את המסע היא מאוד הסתתרה מאחורי ה'טייטל' של כתבת הבריאות, והציגה את זה כאילו, 'אוקיי, זה קרה לי עכשיו, וצריך לטפל בזה בצורה תכליתית'. היה שילוב של תכליתיות והומור שחור בהתנהלות שלה. לקח זמן עד שהיא אמרה לעצמה, אני עכשיו בצד של החולה. יש לה ידע אדיר והיא תמיד אהבה חדרי ניתוח. הייתה אומרת במערכת, 'איזה כיף יש לי כתבה היום בחדר ניתוח'".

     

    הפעם הראשונה שחילחלה בה ההכרה שהיא חולה, הייתה כשהלכה להקרנות. "הלכתי עם התיק הרפואי, והיה כתוב עליו בבירור, 'הילה אלרואי, חולה אונקולוגית'. מה חולה אונקולוגית? מי חולה אונקולוגית? פתאום זה מוטח בפרצוף. אבל, מהבחינה הרפואית היה לי ברור מה אני הולכת לעבור. לא הופתעתי. הרגשתי מאוד בטוחה. ידעתי שלהקרנות יש תופעות והייתי מוכנה לקראתן".

     

    וזה עבר כמו שציפית?

     

    "היו לי כל תופעות הלוואי של הקרינה. לא פסחתי על אף אחת, היו לי כוויות ופיתחתי אלרגיה לקרינה, וגם גירד לי ברמה מטורפת. חשתי עייפות. ישנתי משהו כמו 19 שעות ביממה. החתול שלי כבר הסתכל עליי במבט של 'לא ידעתי שאת מהמשפחה'. הייתי יוצאת מהקרינה רעבה כאילו אני רוצה לאכול סוס, אוכלת שלושה ביסים ממשהו, ופשוט מתמוטטת. לזה לא הייתי מוכנה. ידעתי שלקרינה יש תופעות לוואי, אבל לא ידעתי מה תהיה החומרה שלהן. חטפתי אותה יפה. ועדיין, אני אומרת שזה לא נורא. בתקופה הזו ניסיתי להעסיק את עצמי בבחירת השיר שאני אשים למחרת בטיפול. לפעם הראשונה בחרתי בשיר 'פאק יו'. של לילי אלן".

     

    אלרואי בבית החולים (מתוך הסרט "הקרנת בכורה"). "היו לי כל תופעות הלוואי, חטפתי אותה יפה"
    אלרואי בבית החולים (מתוך הסרט "הקרנת בכורה"). "היו לי כל תופעות הלוואי, חטפתי אותה יפה"

     

    ואיזה שיר בחרת להקרנה האחרונה?

     

    "לטיפול האחרון בחרתי בשיר 'So long, farewell' מ'צלילי המוזיקה'. שזה אומר, אני לא רוצה להיות פה יותר. תודה רבה, הבנתי את הרעיון. להתראות".

     

    טוויסט בעלילה

     

    במהלך ההקרנות ביקשה אלרואי מניר נאמן יום אחד לקנות לה אפונה קפואה כדי שתוכל להניח אותה על הכוויות, להרגיע קצת את הכאב. שעת לילה מאוחרת הגיעה ניר נאמן עם שקית אפונה מאחת הרשתות הזולות. אלרואי נזפה בה בהומור השחור שלה: "לא יכולת להשקיע?" הן פרצו בצחוק שהפך לבכי גדול. "זה היה רגע של התפרקות", אומרת ניר נאמן, "זמן קצר לאחר שהחבר של הילה עזב אותה".

     

    הפרידה ממי שהיה בן הזוג שלה בשנים האחרונות צנחה על אלרואי בימים שבהם הרגישה חשופה ונזקקת מתמיד. זה היה זמן קצר אחרי שהסרטן התגלה. "בסופו של דבר לא הסרטן באמת הפיל אותי, הפרידה מהחבר שלי הפילה אותי", היא אומרת. "היינו חברים שלוש שנים. עוד לפני כן היינו חברים מאוד טובים, אנחנו מתחככים זה בזה מקצועית כבר עשרים שנה. במשך שנים הוא היה החבר הכי טוב שלי ואז נהיינו זוג. לא היה יום שהוא לא היה פה. הילדים הכירו אותו, ההורים שלי הכירו אותו, המשפחה שלי. הוא דיבר על זה שטוב לו, אפילו תיכנן איפה ישים את הפסנתר שלו בסלון שלי כשיעבור אליי. ואז, יומיים או שלושה אחרי הניתוח, הוא בא פתאום ואמר שהקשר לא מתאים לו.

     

    אלרואי. "לא הסרטן הפיל אותי, הפרידה מהחבר שלי הפילה אותי" | צילום: גבריאל בהרליה
    אלרואי. "לא הסרטן הפיל אותי, הפרידה מהחבר שלי הפילה אותי" | צילום: גבריאל בהרליה

     

    "הייתי בשוק. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'זה זמן רע לזה'. ואז הוא אמר לי, 'יש לזה זמן טוב?' אמרתי לו, 'לא, אבל יש לזה זמן רע'. ואז הוא יצא. זה היה טוויסט בעלילה. מבחינה רפואית הרגשתי בידיים הכי טובות שיש, שאני מקבלת טיפול מעולה, אבל הדבר הזה שינה את כל הסיפור. הרגשתי שאני נמצאת במטוס עם הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, והטייס מודיע שהמטוס עומד להתרסק, יש שני נוסעים ומצנח אחד. והוא, בלי לומר מילה, פשוט לוקח את המצנח וצונח ומשאיר אותי ככה. להתרסק.

     

    "הפרידה הזו ריסקה אותי הרבה יותר מאשר הסרטן עצמו. אי־אפשר להשוות בכלל. הסרטן זה כמו התחושה שלנו כשיש רעידת אדמה בצפון. העזיבה שלו גמרה אותי כאילו הייתי בעיצומה של רעידת אדמה בדרגה 7 בסולם ריכטר. זה היה הלם. פתאום אמרתי לעצמי, איך יכולתי לקרוא לו החבר הכי טוב שלי? איך לא ראיתי? זה בלתי נסלח. בתוך כל המחלה הייתי גם באבל על הפרידה, והייתי צריכה להסתיר מהסביבה כמה אני שבורה".

     

    למה להסתיר?

     

    "כי אנשים ידעו על המחלה אבל לא על הפרידה. השומר בחניה ששואל אותי מה נשמע, לא בא לי להגיד לו 'בן הזוג שלי עזב אותי'. גם ככה אנשים משתנים כשהם יודעים שיש לך סרטן. ה'מה נשמע' הוא שונה. זה לא 'היי, מה העניינים?' זה 'מה נשמע? איך את? את בסדר?' ברכות מהססת. ידעתי שאם אני אלך ברחוב עם פרצוף תשעה באב, יחשבו שאני מדוכאת בגלל המחלה, אז הרגשתי שאני חייבת להסתיר את המצב רוח הקשה הזה.

     

    "השקעתי הרבה אנרגיה בלהסתיר את זה מהילדים, מכל מי שסבב אותי. אז מצאתי את עצמי בוכה במקלחת. אגב, אני מכירה הרבה סיפורים על בני זוג שעזבו בשעת משבר של מחלה. זו תופעה מוכרת, אבל בדרך כלל זה לא קורה כל כך מהר, לא יומיים אחרי הניתוח. ואז אמרתי לעצמי, אני לא אמורה להתעסק בזה בכלל עכשיו. הראש שלי אמור להיות עכשיו פנוי להקרנות. זו תחושת עלבון מאוד קשה. מדובר באדם שבמשך שנים את חושבת שילך איתך באש ובמים, ואז, במבחן הראשון, זה מתנפץ".

     

    והפרידה הזו עוד מתרחשת כשהנשיות שלך נסדקת. פרופ' בלה קאופמן, נשיאת המערך האונקולוגי בתל־השומר, אומרת לך בסרט "זו מחלה שמשפיעה על הגוף. על הנפש, פתאום אין לך הגנות, את כל כך הורמונלית".

     

    "לפני הניתוח יש חשש שהמראה הנשי ישתנה. למזלי הרב גיליתי את הגוש כשהוא היה כל כך קטן, שבקושי רואים את תוצאות הניתוח. אם הייתי עוברת כריתת שד, יכול להיות שהחשש היה אפילו גדול יותר".

     

    לאחר ההקרנות נסעה אלרואי לאמסטרדם למעבדה מיוחדת, לביצוע בדיקות שיתחקו אחרי הגנום של הסרטן שלה במטרה לקבוע את סוג הטיפול המתאים ביותר. זו הייתה נסיעה מורכבת. שתי השאלות שעמדו מאחורי הבדיקה הזאת היו אם הגן של הסרטן דורש טיפול כימותרפי, ואם הוא דורש טיפול הורמונלי (טמוקסיפן)", היא מסבירה. "המחשבה על האפשרויות האלו טילטלה אותי. בנסיעה הזאת נשברתי".

     

    איידן: "אני זוכרת שאחרי שיצאנו מהפגישה עם הרופא המומחה, ובשתיקה הגדולה הרגשתי שהמחלה חילחלה לתודעה שלה, שפתאום היא הבינה שהיא נמצאת בסיכון. ישבנו על מרפסת בבית מלון באמסטרדם, והיא עישנה, כי על זה היא לא ויתרה, ובתוך כל זה זלגו הדמעות. זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי שהדמעות זה נטו הסרטן, ולא החבר, לא הפרידה ולא ההתרסקות בעקבותיה. היא אמרה לי, 'אני לא אעמוד בזה, אם יגידו לי שהמנוע של הדנ"א של הסרטן שלי הוא גדול'. זה היה רגע של חרדה, שהתחברה באופן מאוד עמוק גם לבדידות. כי עם כל זה שהילה הייתה מאוד מוקפת, לא היה לה את המישהו הזה שאפשר להישען על הכתף שלו באינטימיות הכי גדולה. מישהו שיגיד לה, תרגיעי, אני אומר לך שאת יכולה להירגע".

     

    שק הדמעות

     

    את תוצאות הבדיקות קיבלה אלרואי בארץ. "התברר שאני בסיכון נמוך, כלומר שאני צריכה לקחת טמוקסיפן, ולא צריכה לקבל כימותרפיה. נורא חששתי מהטמוקסיפן. זו תרופה אנטי־הורמונלית, שהורגת את ההורמונים פרוגסטרון ואסטרוגן, שאליהם הגידול רגיש. בדיעבד, החשש שלי היה כמו נבואה שהגשימה את עצמה. זו הייתה תקופה שאפילו ההומור שלי לא הצליח לשמור עליי. כשהייתי על טמוקסיפן, פשוט לא היו לי הגנות. כאילו מישהו בא ומפשיט אותך לגמרי ומוריד לך את כל השריון. סבלתי סבל גופני נורא והייתי במצב רוח איום. דיכאון כימי. התחלתי לקחת ציפרלקס. הלכתי והדמעות היו זולגות מעצמן. אין לך שליטה על הברז הזה. זה כאילו כל המוביל הארצי פה עכשיו. את פשוט הולכת ובוכה.

     

    "זו הייתה תקופה איומה. הכל נראה לך רע, את לא מצליחה ליהנות מכלום, ואז את אומרת לעצמך, 'אוקיי, אם אני לא ישנה טוב, כואב לי, אני מרגישה כאילו יושב לי טון וחצי על החזה, אני בדיכאון והציפרלקס לא מצליח לעזור, אז זה לא חיים. ככה אי־אפשר להמשיך. וכשפקחתי את העיניים בבוקר שאלתי את עצמי למה אני עדיין כאן. כל מה שרציתי זה למות. פשוט למות".

     

    במהלך הטיפול בטמוקסיפן חזרה אלרואי לעבודה בערוץ עשר. הייתה בה איזו תקווה שהעבודה תחלץ אותה מהדיכאון הזה, "אבל כלום לא עזר. בערוץ עשר, בקומה 16, יש מסדרון כזה של הרבה חדרי עריכה. הייתי הולכת במסדרון הזה והדמעות פשוט יורדות. הולכת ובוכה. אי־אפשר היה לעצור את שק הדמעות".

     

    ובסופו של דבר החלטת להפסיק לקחת את הטמוקסיפן.

     

    "לא עשיתי את זה על דעת עצמי. הפסקתי בעצה אחת עם פרופ’ עידו וולף ופרופ’ בלה קאופמן. כשהתקשרתי אליהם ואמרתי להם, 'התופעות הופכות ונהיות יותר ויותר קשות', שניהם אמרו להפסיק מיד. הדילמה היא בין להאריך חיים לבין איכות החיים, והייתה לי התחבטות קשה. טמוקסיפן מפחית ב־50 אחוז את התמותה מסרטן שד, את לא יכולה להתעלם מנתון כזה. אבל הפגיעה באיכות החיים הייתה כל כך קשה, שהיה ברור שגם אם זה מפחית את סיכויי החזרה ב־20־25 אחוז הגוף שלי לא יעמוד בזה. וגם לא הנפש. בעיקר לא הנפש. שלושה ימים אחרי שהפסקתי לקחת את הטמוקסיפן הרגשתי שאני חוזרת לנשום".

     

    וקיבלת עוד החלטה: להמשיך לעשן.

     

    "קיבלתי החלטה לא להפסיק לעשן. אני יודעת שלעשן זה לא בריא. אני מכירה את הנזקים היטב. אבל בתקופה הזאת אמרתי, You need to pick your battles. אני אפסיק פעם, בוודאות, אבל עכשיו אני עוד צריכה את הסיגריה".

     

    את פוחדת שהסרטן יחזור?

     

    "לא. אני לא נותנת לעצמי לחשוב על זה".

     

    היו מחשבות על מוות?

     

    "לא. וברגע שהן מגיעות, ישר אני חושבת על אנשים שלא ידעו שהם הולכים למות, וזה קרה להם. מקצוע הרפואה משנה חיים, אבל זה מקצוע שמשנה גם תפיסת עולם. ואני גדלתי בצל המקצוע הזה".

     

    להציל חיים

     

    אלרואי, 46, גדלה בבית שבו דיברו הרבה על רפואה. אביה, יורם אלרואי, היה ממקימי שח"ל בישראל. "הוא התחיל כטכנאי מחשבים ב־IBM והפך להיות מנכ"ל IBM ישראל. הייתי עדיין ילדה כשאבא שלי שלח את אחד העובדים שלו לפגישה בחו"ל. קראו לעובד הזה גלינקה, והוא התקשר מהמלון לאבא, ואמר לו שהוא לא כל כך מרגיש טוב, היו לו כאבים בחזה. אבא שלי אמר לו להתקשר לקבלה ולבקש רופא, ואז הוא אמר לאבא שלי, 'אני אנוח קצת ואז אם ארגיש לא טוב – אתקשר'. סוף הסיפור זה שהוא נמצא מת בחדרו, והשאיר פה אישה ותאומים. זו אחת הפעמים הבודדות שראיתי את אבא שלי בוכה, ואז בעצם הוא התחיל לעבוד על הקמת שח"ל. הוא הבין שכאשר אתה מרגיש לא טוב, הכי נוח לך להתקשר לשירות שאתה משלם לו, ואז אתה יכול להתקשר אליו מתי שאתה רוצה, וזה מציל חיים. מאז שהייתי נערה כמעט כל השיחות בבית עוסקות בעניינים רפואיים. זה אצלנו סביב השולחן".

     

    אמה, נחמה אלרואי, הייתה עוזרת מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית. אחר כך הייתה בצוות ההקמה של ערוץ עשר. היא עזבה את הערוץ הרבה לפני שבתה הגיעה לעבוד שם.

     

    אז עשית שעטנז בין שני המקצועות של הורייך?

     

    "לגמרי. אבא שלי ושני האחים שלי עבדו בשח"ל. היה לי ברור שאני אהיה רופאה. אבא שלי כל הזמן ניסה לשכנע אותי שלא אעז, כי הוא יודע מה זה החיים של רופא היום. אלה חיים מאוד קשים".

     

    מצטערת שהקשבת לו?

     

    "ממש לא. למדתי רפואת חירום, קורס פרמדיקים. לשם כך צריך להוציא רישיון על אמבולנס, כי אי־אפשר להיות פרמדיקית בלי זה, ואז יש לימודים של שנתיים בערך. אמרתי לעצמי, שאולי בהמשך אלך לרפואה. הייתי שלוש שנים על ניידות טיפול נמרץ במגן דוד אדום. היו אז רק שתי ניידות טיפול נמרץ בתל־אביב, זה הכל. את כמות ההחייאות שעשיתי במהלך שלוש השנים האלה קשה לאמוד. היינו מוזנקים לכל החייאה, למעשה".

     

    את הקריירה התקשורתית התחילה עוד לפני עידן האמבולנסים ככתבת כללית ב"ידיעות אחרונות". "היה לי מדור על כלבים ובעלי חיים. ממש לא חשבתי להיות עיתונאית. יום אחד הגעתי למערכת ורכז הכתבים שאל, 'מי פה יודע אנגלית טוב?' חייתי בנעוריי כמה שנים בארה"ב, אז אמרתי שאני, והוא אמר לי, סעי לכפר המכביה, כי הגשר התמוטט. למחרת היו לי שני עמודים בחדשות. ככה התחלתי בעצם".

     

    ובכל זאת חזרת לאמבולנסים?

     

    "כן, כי הלכתי ללמוד רפואת חירום".

     

    במסדרונות של "ידיעות אחרונות" היא פגשה את שילה דה־בר, מי שלימים יהיה ממקימי ערוץ עשר, ואחר כך העורך הראשי של העיתון. הם נישאו, ונולדו להם שני ילדים, בני 18 ו־15 היום. כעבור עשר שנים נפרדו. זה היה לפני כ־12 שנה.

     

    ואיך הפכת לכתבת בריאות?

     

    "כשלמדתי, עבדתי במקביל ככתבת בגלי צה"ל. שבוע לפני סיום הלימודים התקשר אליי אמנון דנקנר, שהיה אז עורך מעריב, והציע לי להיות ראש דסק הבריאות בעיתון. הוא הראשון שעשה את החיבור בין שתי הקריירות. הייתה לי התלבטות, אבל היה איזה סיפור שהכריע".

     

    מה הסיפור?

     

    "כשעוד הייתי באמבולנסים, היה מקרה שאני לא אשכח לעולם. טיפלתי בחולה מבוגר מאוד. היו לו הפרעות קצב קשות, והתלבטנו עם הרופאה באמבולנס אם לעשות היפוך חשמלי או לתת לו תרופה בווריד. הפרמדיק הבכיר והרופאה עמדו והתווכחו, ואני הייתי עם החולה והרגשתי שאני מאבדת אותו כל רגע. זו הייתה תחושה קשה יותר מכל דבר שחוויתי מימיי. הבאנו אותו לבית חולים כשהוא לא יציב. אני נשארתי לידו. אחר כך הלכתי וחזרתי, והלכתי לעוד קריאה, וחזרתי לראות אותו בטיפול נמרץ. ולמחרת חזרתי שוב לראות אותו. עד שהוא לא יצא מכלל סכנה הרגשתי שאני לא נושמת. אז הבנתי שאני לא יכולה להיות רופאה. כי אם אני אתנהג ככה עם החולים שלי, לא יהיו לי חיים. זה היה הקטע שאמרתי לעצמי, 'אבא שלי צדק. להיות עיתונאית זה משהו אחר. זה להיכנס לסיפור ולצאת ממנו'".

     

    את עובדת בערוץ עשר שנים. איך את מרגישה לגבי סגירתו והמיזוג שלו עכשיו עם רשת?

     

    "ברור שזה קשה שסוגרים את הערוץ, כאילו סוגרים לך את הבית. מצד שני יש גם איזו תקווה שעוברים לבית שהוא חזק, והתקוות הן שבבית החדש נרגיש חזקים יותר. בעיקר בתחום החדשות שזה התחום שלי. אבל צריך להבין שאנחנו כרגע באפלה, אין לי מושג אפילו אם אנחנו מפנים את הבניין שכמובן נקשרתי אליו במהלך השנים".

     

    לאחר שחזרה לעבודה, בקיץ האחרון, הוצע לה להגיש במהדורה המרכזית פינה שבועית בשם "סטטוסקופ", שבמסגרתה תתמקד כל פעם בנושא אחר בהרחבה. כך, למשל, עסקה בסכנת המנשאים לתינוקות, לאחר ששלושה פעוטות מתו כך בישראל. פינות נוספות הוקדשו לתורים הארוכים לבדיקת סי־טי, וכן לשיטות טיפול חדשניות במפרצת אבי העורקים.

     

    עם אילו מסקנות חזרת לעבודה?

     

    "אחת המסקנות שלי ממה שעברתי היא שבן אדם צריך לקחת זמן ולטפל בעצמו, ולא לעשות הכל ביחד. אני רואה אנשים שאומרים, אוקיי, עכשיו אני מקבל כימותרפיה, אני אשים פאה ואמשיך את העבודה כרגיל. זה רע. אני לא עבדתי חצי שנה. אמרתי לעצמי, 'עכשיו אני לא מתעסקת בבעיות של אחרים. עכשיו אני מתעסקת בעצמי'. מאוחר יותר הגעתי למצב שהרגשתי שאני חייבת לחזור לעבוד בשביל הבריאות הנפשית שלי. אני גם אומרת לעצמי, הלוואי ולכל החולים הייתה את החוויה שלי. לא כולם זוכים לקבל את הטיפול שאני זכיתי לו".

     

    זה משהו שתיאבקי למענו?

     

    "עשיתי 16 סדרות בחדשות שמרביתן עסקו במערכת הבריאות הציבורית, שלא נותנים לה מספיק משאבים. את יודעת, למשל, כמה זמן אנשים מחכים לתוצאה של ביופסיה בישראל? שלושה שבועות! זה לא נורמלי בעיניי".

     

    כמה זמן זה לקח במקרה שלך?

     

    "שלושה ימים. אז למה נותנים לאנשים לחכות? נאבקתי על הדברים האלה עוד הרבה לפני שהיה לי סרטן. עכשיו איאבק עוד יותר".

     

    וברמה האישית משהו השתנה אצלך?

     

    "הסרטן חיזק בי את התפיסה שהמחלה הכי קשה זה החיים, כי פה יש מאה אחוז תמותה. רציונלית אני יודעת שאין לנו בחיים שליטה על כלום. חבר טוב שלי היה מנהל טיפול נמרץ באחד מבתי החולים, וכשחליתי הוא התקשר, הציע עזרה וניסה לעודד אותי. לפני חודשיים הוא הרגיש קצת לא טוב. היו לו כאבי בטן קשים. כמה שעות אחרי שהוא הגיע לבית חולים המצב שלו הידרדר, הייתה לו דלקת חריפה בלבלב ואחרי יומיים בטיפול נמרץ הוא נפטר. זה שגיל התמותה הממוצע של אישה במדינת ישראל עומד על 84 שנה, לא אומר שאני אגיע לגיל 84. פתאום אני מבינה את זה, אבל אני לא חושבת שהסרטן שינה אותי. חשבתי שאני אשתנה. חשבתי שאני אשנה את אורח החיים שלי, אני אתחיל לעשות ספורט. אני אפסיק לעשן. לא עשיתי את כל זה. כל ההגנות חזרו אליי".

     

    amiralam@zahav.net.il

     


    פרסום ראשון: 26.08.18 , 22:50
    yed660100