קלאסי עד הסוף

הודעתי לו שזה לא יילך, שהפוליטיקה תנצח. אבל הלכתי עם השיגעון של נועם למנהל האופרה בקהיר, והצעתי. שריף, אמר המצרי, ודאי שאני מכיר, אפילו פגשתי אותו בפסטיבל המוזיקה בזלצבורג. הוא מלחין גדול, ומנצח נפלא. אבל, הוסיף מיד, תקום אצלנו מהומה כזאת שאני לא יודע בכלל איך להתחיל להתמודד איתה.

תשובה דומה קיבלתי גם ממנהל המכון בקטאר. אפילו הפגשתי את שריף, כאן בישראל, עם ג'עפר טוקאן, האדריכל שתיכנן את בית המוזיקה הקלאסית בירדן. מה מתאים יותר ממנצח ישראלי בשם שריף שיוביל את התזמורת הירדנית? אבל גם זה לא הלך, ונועם החליט לנצור את החלום.

נועם היה, בעיניי, לא רק איש של מוזיקה. הוא היה בעיקר ילד פלא נצחי, שהכל עניין והטריד אותו. פוליטיקה ישראלית, החברה, הכלכלה. אמן דגול שהדור הצעיר של נגנים ומנצחים הסתובב אצלו בבית. היה לו כל הזמן שבעולם עבורם, והוא ניחן בטביעת עין מקורית ובסבלנות לשמוע. גיל שמונים, אמר לי לפני שלוש שנים, זה רק במסמכים הרשמיים. לי יש תוכניות ענק ליצור, לנצח, לכבוש את העולם.

והייתה אלה היפה, אשתו. אני זוכרת איך התפוצץ מגאווה כשסיפר איך עזרה ליילד את נכדו הבכור. איך קרן מאושר כשהתזמורת ניגנה את יצירותיה. שני כותבי מוזיקה תחת קורת גג אחת.

בפעם האחרונה ראיתי אותו באבן יהודה, כשהגיע להרצאה שלי על ענייני המזרח התיכון, והמטיר אינספור שאלות. כבר אמרנו שהכל סיקרן אותו? שהיה איש שיחה מרתק, ובעל קסם אישי? אבל קודם כל נועם שריף אהב מוזיקה. בעיקר את המוזיקה הקלאסית.