לפני שמונה חודשים, בסיומו של עוד דיון משפטי מתיש, מושיק עפיה הרים את הידיים בכניעה. "די, תכניסו אותי לבית הסוהר", הוא ביקש והתכוון לכל מילה. "אני לא מתפרנס, לא נשאר לי מה לתת, הרגתם אותי כבר. אני מוכן לשלם על הטעות שלי, אשב שנה באהבה". אבל לפני כחודשיים, כשפרע את התשלום האחרון לקופת המדינה והתבשר שהליך פשיטת הרגל סוף־סוף מאחוריו, הוא לא פתח שמפניה ואפילו לא אירגן מסיבה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"במקום לחגוג, שמרתי את זה בסוד", הוא אומר בראיון ראשון מאז תם הפרק השחור בחייו. "בשבועות הראשונים שתקתי מפני שלא הצלחתי להפנים את העובדה שאני יכול לדבר על הסיוט, שנמשך יותר מארבע שנים, בלשון עבר. נוסף לכך, לא רציתי להתנגח בבנקים שמיררו את חיי וליפול ללשון הרע. אחר כך החלטתי לשתוק כדי לגייס את כל האנרגיה שלי למטרות חיוביות. עכשיו אני פותח דף חדש, מסתכל קדימה ואומר תודה".
למי?
"לבורא עולם. כל בוקר, כשאני מניח תפילין, אני מודה לאלוהים שהביא עליי את המערבולת הנוראה. אני לא יודע אם היא הייתה סוג של עונש, אבל היושב במרומים ראה שאני זקוק לחינוך, הוא ראה איך שאני משתולל. בתקופה שהייתי סטאר והרגשתי כמו מי שיושב על פסגת העולם התנהגתי כמו שייח'. פנטהאוז מפואר בראשון־לציון, כל חודשיים החלפתי מרצדס, קניתי נדל"ן, שעונים יוקרתיים, מותגים, מה לא. נהניתי לבזבז. אני מודה לו על זה שהוא חינך אותי דרך הכיס ולא דרך הבריאות, חלילה וחס. הוא העביר אותי שיעור חשוב ולימד אותי לקח מבלי שפגע לי בציפורן של הזרת הקטנה".
עפיה, שלפני שלוש שנים קטף את המקום הראשון בריאליטי "האח הגדול VIP" ואפילו לא הוריד את הניילון מהג'יפ שבו זכה, יחזור למסך ביום ראשון בדוקו־ריאליטי "היחידה", שמאגדת סלבס ש"מתגייסים" לצה"ל, מקימים להקה צבאית, ומופיעים מול חיילים (ימים ראשון־שלישי, 20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD). כשירון ברלד קרא לו "מושיק מאפיה" הוא נקרע מצחוק וקיבל כינוי נוסף – "חד־גבה". ביום ראשון הקרוב, בתזמון מושלם, ייצא האלבום ה־17 שלו ובחמישי הבא (6 בספטמבר) הוא ישיק אותו במופע חגיגי ברדינג 3. "איזה מזל שעוד לא הגשמתי את כל החלומות שלי", הוא אומר. "יש לי לאן לשאוף. אני לא מתכונן ללכת קדימה, אלא לרוץ".
לקיסריה?
"גם. אני אביא אליה ניסיון של יותר מעשרים שנה. החלום השני שלי הוא משפחה. אני לא מחפש מלכת יופי. תמיד יצאתי עם בחורות יפות, אבל אף פעם לא עם דוגמניות בגלל שלא רציתי להביא את העבודה לסלון. האידיאל שלי הוא בחורה טובה, עם ערכים, שתקים איתי בית חם. אני חולה על שמונת האחיינים שלי, מריח אותם ומנשנש אותם. דווקא אני, הבכור במשפחתי, מוצא את עצמי בגיל 43 בסטטוס של גרוש ללא ילדים, שזה כמו רווק".
עפיה, הבכור מבין ארבעת הילדים של דליה ויעקב, נולד וגדל בשכונת קריית שרת חולון. "יום אחד אחזור אליה", הוא מבטיח, "הנשמה שלי שם, המכבסה והמספרה שלי שם, ובימי שישי אני לא מכניס כלום לפה, חוץ מהקפה של הבוקר, עד לקידוש ולארוחה העיראקית של אמא, היא אלופה".
בגיל 15 הוא אמר שלום לספסל הלימודים. "אין לי הפרעת קשב וריכוז, אני מסוגל לעשות מאה דברים בבת אחת, אבל יש לי קוצים בישבן והשתעממתי רצח בכיתה. עבדתי במאפיות, בקווי חלוקה של באגטים וסופגניות, צילמתי חתונות, תמיד שמו לידי מישהו מבוגר בתור כיסוי, כדי שהכלה והחתן לא יחששו שהילד עם המצלמה לא יצליח לתפוס את שבירת הכוס ואת הנשיקה הראשונה מתחת לחופה, ובאירועים אחרים עזרתי לדי־ג'יי להקים את העמדה. אהבתי לשיר ורציתי לשיר, אבל הייתי מה־זה ביישן. הדי־ג'יי נתן לי מיקרופון, נכנסתי מתחת לשולחן, שרתי את 'יוצא לדרך' של דקלון וכל מיני כאלה, ובסוף השיר יצאתי מהמחבוא ואף אחד לא ידע מי הזמר".
ניגשת לבחינות ללהקה צבאית?
"לא, בגלל שלא חשבתי שהיא עשויה לתרום למישהו כמוני ששר שירי דיכאון. גדלתי על זהר ארגוב וחיים משה וישי לוי, אבל רק המוזיקה הטורקית, שאבא שלי השמיע לי, הצליחה לצמרר אותי. על מוזיקה עצובה כזו אי־אפשר לכתוב מילים צוהלות. נמשכתי לעצב והצבא נתן לי את כל הסיבות להפוך למדוכא. שמו עליי חותמת של נער מקא"ם, אחד שלא למד ושיש לו בעיות הסתגלות, ושלחו אותי לטירונות בחוות השומר. חטפתי הלם. אמא'לה, מה זה? כל המחלקות זזות בתנועות אחידות לפי הקצב, משמעת מטורפת, שמירות עד ארבע לפנות בוקר. אמרתי לעצמי, 'תהיה גבר, מה שלא הורג אותך יחשל אותך', ועשיתי שלושה חודשי טירונות כמו גנרל, אבל לא מצאו לי תפקיד. שלחו אותי כמו פקק מכאן לשם. משכתי שנה שלמה בסבל, אשכרה סבל, ראיתי שאני לא תורם ובסוף עשיתי עריקות, נשפטתי וישבתי בכלא".
אז כשאמרת לשופט שאתה מעדיף להיכנס לשנה לכלא ידעת מה זה.
"ועוד איך ידעתי. ברחתי מהצבא, ואחרי חודש בבית הסגרתי את עצמי, נשפטתי וישבתי 21 יום בכלא 4. בשבילי זה היה כמו 21 שנה. אין מחיר לחופש, אבל כשיצאתי לחופשי קיבלתי פטור מצה"ל והתחלתי את הקריירה שלי. את כל מה שהרווחתי בצילום חתונות העברתי לאולפן. אף אחד לא גילה אותי ולא השקיע בי ובטח שלא עשה אותי. רק ההורים שלי עשו אותי ואני, בעשר האצבעות שלי, בניתי את עצמי. עבדתי כמו מטורף ושום דבר לא זז. אחרי האלבום השישי ההורים הושיבו אותי לשיחה ושאלו, 'מה יהיה? אולי תוותר על הג'וק הזה של להיות זמר?' ביקשתי שייתנו לי עוד קצת זמן. באלבום השביעי הקלטתי את 'חלום מתוק', דואט עם שלומי סרנגה. בבת אחת פרצתי את כל המחסומים והפכתי לסטאר. אחר כך הקלטתי את 'אני לא זמין' ששרף את כל המדינה".
ולפחות הביא לך קמפיין לסלולרי?
"לפני 'אני לא זמין' הקלטתי את 'מטלפן שוב אלייך', וכשהופעתי עם שני השירים האלה ברצף אמרו שיש סביבי קרינה. אבל איך יכולתי למכור סלולרי אם אני לא זמין? בסוף קיבלתי קמפיין אחר, לכרטיס אשראי, שאליו כדאי לצלצל אם הבנק לא עונה. היו לי שלטי חולצות באיילון ועל אוטובוסים. באותה תקופה עשיתי רק שני דברים – הופעתי וישנתי, ישנתי והופעתי, אבל לרגע לא התלוננתי. איך אתה יכול לקטר כשאתה עושה את מה שאתה הכי אוהב?"
בור של חצי מיליון
ה"בלגן", כהגדרתו, החל לפני שבע שנים, עם נישואיו לנטלי. "הייתי בן 36, ההורים שלי שמחו שאני סוף־סוף מתחתן וגם אני הייתי בעננים כי הייתה לנו אהבה גדולה. עשיתי חתונה מטורפת שעלתה יותר ממיליון שקל. 1,400 אורחים וכל הטררם. אמרתי לעצמי, 'אתה מתחתן רק פעם אחת'. חוץ מזה אני פרפקציוניסט, אם אני עושה משהו אז עד הסוף. נשבע לך שלא חיפשתי לנקר עיניים, עובדה שהתקשורת הגיעה רק עד הכניסה לאולם. בניתי על הצ'קים והמתנות שיכסו את ההוצאה האסטרונומית, וזה לא קרה. נשארתי עם בור של חצי מיליון".
ואחרי שנתיים התגרשתם.
"נכון, אבל זה לא באשמתה. התחתנתי עם אישה־מלאך. היא לא קינאה במעריצות ולא עשתה עניין מזה שאני חי בלילות, באמת בחורה מקסימה. לא הסתדרנו ונפרדנו כידידים. שמעתי שהיא כבר אמא. אין בינינו קשר היום. בתור אדם מאמין אני לא אנסה לעקוב אחרי אישה נשואה. המינוס מהחתונה נשאר עליי, אבל לא דאגתי. הייתי מושיק עפיה, מפעל שפירנס הרבה אנשים, הופעתי ערב כן, ערב לא, והייתי בטוח שתוך כמה חודשים אני סוגר את החוב ומרים את הראש".
אבל אז הגיעה ההצעה להשתתף בעונה השנייה של "חי בלה לה לנד" שצולמה בלוס־אנג'לס. "כבר בעונה הראשונה פנו אליי ואמרתי, 'לא, תודה, אני לא יכול לחתום בגלל הטיסה הארוכה'. אין לי פחד טיסה", הוא טוען, "עובדה שטסתי להופעות בפריז, בוורנה ובבורגס, אבל לשבת 14 שעות בטיסה ללוס־אנג'לס זה יותר מדי בשביל אחד כמוני, עם קוצים".
יכולת לבלוע כדור שינה.
"אני? אני אמות לפני שאבלע כדורים. אני לא מוכן להכניס לגוף שלי כדור שירדים אותי ובגללו אכנס למצב של חוסר שליטה. בפרק הפתיחה של 'היחידה' תראו מה קורה לי כשהאחות מתקרבת אליי עם זריקה".
לקראת העונה השנייה של "חי בלה לה לנד" התחדש איתו המשא ומתן. "הפעם החלטתי להתגבר על הפחד מטיסה כל כך ארוכה. עשיתי הכנות כמו לקראת מבצע. לקחתי ב'ברליץ' שיעורים פרטיים באנגלית, הקלטתי את 'שובר שתיקה' באנגלית ואת 'אין היגיון באהבה' בספרדית. הסוכן שלי אז סידר לי סדנה פרטית עם טייס קרב לשעבר. בשתי הפגישות הראשונות הוא הסביר לי איך בנוי המטוס ומה התפקיד של כל חלק קטן. בפגישה השלישית סיירתי איתו במטוס ותירגלתי את חגורת הבטיחות ומה צריך לעשות במקרה של תקלה. בשני המפגשים האחרונים עשיתי איתו את הדרך, מפתח ביתו ועד שהוא מתיישב מול הגה המטוס".
קיבלת את הסדנה הזו בחינם?
"מה פתאום 'חינם'? אני בחיים שלי לא קיבלתי משהו חינם. לא פעם נכנסתי לחנות בגדים, עשיתי סלפי עם המוכר, וכשבחרתי משהו הוא אמר לי 'עליי'. בלי להתבלבל עניתי לו, 'אח שלי, אני אוהב את החנות שלך, יש לך אחלה סחורה. אם אתה רוצה שאחזור לכאן תן לי לשלם. אם לא אשלם לא יהיה לי לב לחזור לכאן'.
"גם במסעדות לא אכלתי בחינם. בשיא התהילה שלי לא הסכמתי לקבל כוס מים בלי לפתוח את הארנק. זה גזל. אם נכנסתי למסעדה לבד התיישבתי מול הקיר כדי שאף אחד לא יראה אותי, בתוך תוכי אני עדיין ביישן. ואם נכנסתי עם חבר'ה, עד שמישהו מהם ביקש את החשבון אמרו לו, 'כבר שולם'. ולא פעם השארתי למלצרית טיפ שהיה יותר גבוה מכל הארוחה. מגיע לה, היא מגישה לי בשתיים לפנות בוקר ולמחרת היא קמה לאוניברסיטה, אז מי אני שלא אתן לה פרנסה? גם לטייס ההוא שילמנו, אבל אני מעדיף שלא לנקוב בשמו כדי שלא יחשבו שהוא פישל בעבודה. הוא עשה עבודה מעולה, עובדה שבזכותו הצלחתי לטוס לאירופה".
אז מה קרה בלילה שבו נסעת לנתב"ג?
"ארזתי את המזוודות, נפרדתי מהאישה, ירדתי למונית ובדרך לשדה התחלתי להרגיש רע. כנראה זה היה התקף חרדה. התחלתי להזיע בידיים, הראש שלי הפך למסוחרר. הייתי חצי משותק. על המקום עשיתי פרסה וחזרתי הביתה".
ההפקה כעסה עליך.
"ובצדק. איכזבתי את ההפקה ואיכזבתי את עצמי, בעיקר. גרמתי לעצמי נזק ענק. הייתי אמור לצלם את התוכנית במשך חודש באל־איי, והאמרגן שלי לא שיבץ לי אף הופעה. אשתי הייתה אמורה לטוס ללוס־אנג'לס שבועיים אחריי, ובסוף הצילומים תיכננו לטוס ללאס־וגאס לשבועיים ואחר כך לניו־יורק. קראנו לזה ירח דבש שני. שילמתי מכיסי מאה אלף שקל על טיסות פנים ומלונות, ולא קיבלתי אף סנט בחזרה. לקחתי בחשבון שאני איעדר מהארץ לשלושה חודשים וניקיתי את היומן מעבודה. וליתר ביטחון גם בחודש הרביעי לא לקחתי עבודה כדי שאוכל לנוח מהטיולים ומהג'ט־לג. היומן שלי היה דף לבן".
איך הגיבו בבית כשלפתע פתאום חזרת עם המזוודות?
"נטלי, המשפחה, החברים, כל מי שהיה סביבי ניסה לשכנע אותי לעלות. גם בהפקה הלכו לקראתי. אחרי כמה ימים הציעו לי טיסה קצרה לאירופה שממנה אמשיך לאל־איי, אבל הראש שלי כבר ננעל. 'אני לא טס'. כשהאנשים הקרובים אליי קלטו שזה סופי הם עטפו אותי באהבה, אבל נסגרתי בעצמי. התוכנית הזו הייתה אמורה לתת לי פוש רציני בקריירה, הסכום שהייתי אמור לקבל על ההשתתפות היה עוזר לי לסגור את המינוס מהחתונה. מה קורה לבן אדם שבמשך ארבעה חודשים אין לו עבודה?"
דיכאון.
"חשבתי שאוכל להתמודד עם הבאסה לבד. הייתי מאוכזב מעצמי בגלל שאני בן אדם אחראי, מעולם לא היה מצב שחתמתי על משהו ולא עמדתי בו, ומעולם לא איחרתי להופעה. האירוע הזה צימק אותי. הרגשתי חרא. הסתכלתי בראי ושאלתי, 'מושיק, זה אתה? איך דפקת ברז לכולם והכי הרבה לעצמך?' כשפרויקט כזה גדול נופל יש לכך תוצאות ומי שנשא בתוצאות זה אני. אין לי טענות לאף אחד. אני מאשים אך ורק את עצמי כי ניסיתי להתגבר על משהו שהיה גדול ממני וזה הוביל אותי לדרך לא טובה".
בלי אוויר לנשימה
המחסור בהופעות העמיק את הבור הכלכלי שעפיה נפל אליו. "אירועים גדולים נסגרים הרבה זמן מראש. הזמינו אותי כאן ושם, אבל זה לא היה הלוח שהתרגלתי אליו", הוא אומר. הייתי רגיל לעשרים הופעות בחודש, שאיפשרו לי לחיות ברמה גבוהה. מכוניות זה התחביב שלי אז כל שלושה חודשים החלפתי רכב. קניתי שתי דירות בקריית שרת, עם משכנתה, כמו כולם. הייתי מלך עד שנסחפתי במערבולת".
יום אחד הנושים התדפקו על הדלת?
"לא, אף אחד לא הגיע לדלת. תודה לאל שזה לא קרה. צברתי חוב של מיליון שקל לארבעה בנקים. כשהתחלתי לקבל טלפונים ממנהלי הבנקים נכנסתי למרה שחורה ולא התחשק לי להקליט שיר חדש. אשתי לשעבר פתחה מכון קוסמטיקה וזה היה סבבה, אבל עם כל הכבוד למקצוע שלה זה לא משהו שיכול לכסות הוצאות בסדר גודל כזה. מיום ליום הרגשתי שאני נחנק. באתי לפגישה עם אחד המנהלים ואמרתי, 'בבקשה תפרוס לי את החוב על פני כמה שנים עד שאשלם את מלוא הסכום, בלי הנחות, עם הריבית הקבועה של הבנק'. הגיוני, לא? אבל ארבעת המנהלים פסקו פה אחד: 'זו לא המדיניות של הבנק'. אמרתי להם, 'אתם לא נותנים לי אוויר לנשימה, אם לא תישאר לי ברירה אני איאלץ לעשות פשיטת רגל ואז תקבלו רק מאה שקל בחודש'. והם סירבו להצעה. בעצם היה צדיק אחד. המנהל של אחד הבנקים הסכים לפריסת תשלומים, אבל הוא היה אחד מארבעה. והרוב קבע".
הורדת את רמת החיים שלך?
"ברור. ברגע שסגרתי את הסוויץ' והוכרזתי כפושט רגל החזרתי את המפתחות של הפנטהאוז. במשך חודש גרתי אצל ההורים, ועורך הדין שלי העביר לבנקים הצעה אחרי הצעה. לפני שנתיים הצעתי להם 450 אלף שקל והם לא הסכימו. יש אנשים, בלי להזכיר שמות, שהבנקים הלוו להם מיליארדים בלי ביטחונות, עשו להם תספורות ומחקו סכומי עתק, אבל את מושיק עפיה, סרדין קטן, הם החליטו לסגור בגלל מיליון שקל. זו בדיחה עצובה".
במשך שלוש שנים הוא היה חייב להתנהל בשקיפות מלאה. "מצאתי את עצמי במשבצת שמעולם לא דרכתי בה. כל שקל שהרווחתי הלך לקופת המדינה. הבנקים חשבו שאני מסוגל להחזיר יותר וניסיתי להסביר להם שכל עוד אני בפשיטת רגל אין לי אפשרות לייצר הכנסה. אין לי חשבוניות, ואין לי כסף להשקיע בהקלטות של שירים חדשים שאולי אחד מהם יהפוך ללהיט. בשלוש השנים האלה נלחמתי בציפורניים כדי לשמור את המקום שלי על המפה. בכיתי מלא, אבל זו לא חוכמה. אני בן אדם רגיש, גם טלנובלה בטלוויזיה הופכת אותי לשלולית. בצד השני של המטבע קרו גם דברים טובים. הבנתי מי החברים הבאמת טובים שלי. מאז אני בוחר אותם בפינצטה".
זו לא הייתה החשיפה הראשונה שלו ליוקר החיים בישראל. "אני לא חי על ענן. עסקים קטנים נסגרים על ימין ועל שמאל. חברים בני גילי, עם משפחות וילדים, סיפרו לי כמה הם משלמים לגן ולחוגים והשתגעתי מהסכומים. קשה לשרוד כאן. כולם מגלגלים את המינוס מחודש לחודש. אז מה חשבו מנהלי הבנקים? שאני אהיה הישראלי הראשון שחייב מיליון ויחזיר מיליון על המקום? שיש לי בבית עץ שממנו אני קוטף שטרות? הכי נפגעתי מהיחס המזלזל של עורכי הדין של הבנקים. הם אפילו לא טרחו להגיע לדיונים בגלל שהתיק שלי לא מצדיק את הדלק של הנסיעה ללוד. היינו רק אני והשופט. למזלי, הוא הבין שהתיק שלי נגרר בלי סיבה. ברוך השם שזה נגמר. בסוף שילמתי 320 אלף שקל. האמת? זו פאשלה שלהם. אילו עשו לי פריסת תשלומים הייתי מחזיר הרבה יותר".
הזכייה ב"האח הגדול" לא סידרה אותך?
"ה־150 אלף שקל, שכר עבור ההשתתפות בתוכנית, הלכו ישר לקופת המדינה. ככה נקבע. והג'יפ שבו זכיתי הלך ל'ליאם הפקות'. אייל גולן ובני פרץ הם חברים ותיקים שלי ובתקופה הקשה הם חיבקו אותי וסידרו לי הופעות והוציאו לי תלוש משכורת, להוצאות מחיה. הם גם סידרו לי מכונית שכורה כדי שאוכל להגיע להופעות ומימנו אותי באולפן".
דווח אז שאייל גולן העביר את הג'יפ הנוצץ לרוסלנה.
"זכותו לעשות בג'יפ מה שבא לו. יש לי אהבה מיוחדת לרוסלנה. בעיניי היא מודל לבחורה חזקה שמסמנת מטרות ומגשימה אותן. אף פעם לא יצא לי לראות את רוסלנה נוהגת בג'יפ שבו זכיתי, ואילו ראיתי אותה בג'יפ הלב שלי לא היה נצבט. יותר מזה, גם אילו היו אומרים לי, 'מושיק, קח את הג'יפ, הרווחת אותו ביושר', לא הייתי לוקח. איך אני יכול לנהוג על רכב כזה כשאני בפשיטת רגל?"
צחוק גדול
צילומי "היחידה" התקיימו לפני כשנה, בתקופה החשוכה שלו, אבל הוא נראה בהם מחויך ואופטימי. יחד עם עפיה "משרתים" משה דץ, ירון בלרד, טילטיל, דורון מירן, שי חי ואחרים. "ברגע שעליתי על מדים הרגשתי כבוד וגאווה, תחושה שונה לגמרי מזו שהייתה לי כשהתגייסתי בגיל 18, ועשרה אנשים מופרעים, ממש כיתה טיפולית, הפכו למשפחה. ברור שברחתי מהזריקה כמו ילד קטן. היינו במקום לא סטרילי, אני צריך שמישהי תתקע לי זריקה שאני לא יודע מה יש בה ואולי אחטוף זיהום ואעבור לעולם הבא? אבל הכל היה צחוק אחד גדול. הסמל שלנו היה מישל טרוני, שהחדיר בי המון מוטיבציה וגרם לי לעשות דברים שלא האמנתי שאני מסוגל לעשות, כמו לטפס על עץ בגובה ארבע קומות. אני, עם הפחד גבהים שלי, עשיתי את זה רק בזכותו. זה גרם לי לחשוב על העבר. מה היה קורה לי אם היו משבצים אותי בכיתה טיפולית שבה הייתי מוציא בגרות? לאן הייתי מתגלגל אם בגיל 18 היה לי סמל כמו מישל שהיה מעודד אותי לבצע משימות? אולי הייתי הופך לפייטר רציני. לא", הוא חוכך בדעתו, "אילו בחרתי בקריירה צבאית לא הייתי הופך לזמר".
עכשיו הוא גר בדירה שכורה ברחובות, ומגדיר את הקריירה שלו כריצה למרחקים ארוכים. "כבר 21 שנה אני על הבמה, יש לי קרוב למאתיים שירים, ואחרי הנפילה תבוא נסיקה גדולה. באלבום הבא שלי אני אשקיע אפילו יותר, אני מאמין בעצמי ואוהב להשקיע בעצמי. מי שלא מסתכן לא מרוויח. מאז הגירושים לא היה לי אף קשר רציני וגם המטרה הזו עומדת על הפרק. מאורח החיים הבזבזני נגמלתי. התבגרתי. אני רוצה לחיות וליהנות, אבל תמיד אשים בצד גרוש לבן ליום שחור".
עוד משהו?
"כן. תכתבי שמושיק עפיה של גיל 44 יהיה אפילו יותר גדול ממה שהוא היה בעבר". •
