קריעת ספר

כמעט מדי יום אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר מתוך ציפייה שיחזרו משם משכילים יותר, רחבי אופקים וירכשו כישורי חיים. מדי פעם, בעיקר במקרי קיצון, אנחנו נתקלים בחומרי הלימוד ומזדעזעים, אבל כמה מאיתנו באמת עוברים על חומרי הלימוד ומעורבים בתכנים השונים? כמה מאיתנו יודעים מה מכניסים לילדים שלנו לראש, והאם הדבר תואם את השקפת עולמנו או לחילופין רלוונטי לחיים שלנו כאן, במאה העשרים ואחת?

בחודשים האחרונים, יחד עם חוקרי מכון "IMPACT-SE", צללנו אל עשרות ספרי לימוד לגילאים שונים, במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית־דתית. חוקרי המכון למחקר ומדיניות בינלאומי שחוקר ומנתח מ־1998 ספרי לימוד רשמיים ברחבי העולם — בדקו את הנושאים הקשורים לשלום ולסובלנות ביחס לפלסטינים. אנחנו צירפנו בדיקה מקיפה שערכנו לגבי סוגיות כמו מגדר, הדתה ויחס למיעוטים. לפניכם התוצאות: לפרקים מעודדות ומפתיעות בעיקר בכל מה שנוגע לערכי הדמוקרטיה; ולעיתים מדכדכות ומעוררות צורך בתיקון בכל מה שנוגע לייצוג החסר מאוד של נשים, והבלתי קיים של אתיופים ומיעוטים אחרים.

ד"ש מדרוויש

בכל פעם שעולה לכותרות סיפור על תכנים בעייתיים בספרי הלימוד, יש לנו נטייה לתקוף את שר החינוך. למען ההגינות, האמת היא שרובם המוחלט של הספרים נכתבו לפני כניסתו של השר לתפקידו, וגם מידת מעורבותו בספרים החדשים יותר שואפת לאפס. סביר להניח, למשל, שנפתלי בנט לא היה חותם על חלק מהתכנים בספר האזרחות החדש, שיצא לאור בתקופתו. איך אנחנו יודעים? משום שהנרטיב המוביל בו הוא של מדינה דמוקרטית יותר מאשר יהודית, ומנסחי חוק הלאום היו עלולים לחטוף התמוטטות עצבים מכמה וכמה מהציטוטים בו.

בספר, "להיות אזרחים בישראל: במדינה יהודית ודמוקרטית", נכתב בין השאר על תיקון חוק החינוך בשנת 2000 שקובע כי יש לחנך ולהכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית בישראל ולהכיר בזכויותיה השוות; יש דיון על הבעייתיות בחוק השבות ובעיית אי־השוויון שהוא יוצר, כולל ציטוט מפי חבר הכנסת אחמד טיבי; יש קטע העוסק בלימוד בג"ץ קעדאן, על העובדה שהקצאת קרקעות מדינה להתיישבות יהודית מהווה אפליה אסורה; בנוסף מלמדים את פסק הדין של אהרן ברק, שקבע כי לקבוצות מיעוט יש זכות להקים יישוב המיועד רק לבני קהילותיהם, ואילו קבוצת הרוב אינה זקוקה להגנה תרבותית. לקינוח, מלמדים בספר גם שיר של מחמוד דרוויש, שאפשר לומר בעדינות כי אינו מחביבי הממסד (שרת התרבות מירי רגב נטשה בזמנו טקס משום שהוקרא בו שיר שלו).

עוד באזרחות, כבר בתכני הלימוד לכיתה ד' ("חברה ורוח, מולדת חברה ואזרחות") ישנה הכרה בנרטיב ובזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל, ובשיעורי היסטוריה המילה "נכבה" ("מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון") נלמדת עם הסברים על הנרטיב הפלסטיני של אירועי 1948. בספר האזרחות החדש אף מצוין כי הפלסטינים "גורשו", כלומר בכוח, במלחמת העצמאות ו"הנכבה... הביאה חורבן על החברה הפלסטינית והפכה את רוב תושביה לפליטים".

בפרק לכיתות ט' ("ערכים דמוקרטיים ויהדות", הוצאת עד"י), שעוסק בכבוד האדם, מובא סיפורו של פלסטיני חולה המעוכב במחסום של חיילי צה"ל, ובזמן ההמתנה לאישור המעבר חלה הרעה במצבו. התלמידים נשאלים כיצד היו מתנהגים במצב דומה.

בספרי לימוד נוספים מוצג הנרטיב הפלסטיני ביחס לסכסוך דרך סיפורים היסטוריים ואמירות של פלסטינים, כמו "המאבק העיקרי בארץ הוא בין יהודים לערבים. רוב היהודים מנסים לנצל את הערבים החיים בארץ ולנשל אותם מאדמתם. היהודים פועלים בחסותן של מעצמות המערב ובעלי הון יהודים ואחרים" (כיתות י־יא־יב, "משטר ופוליטיקה בישראל")

עוד פרק משמעותי מתייחס לטבח כפר קאסם, ובספר "משטר ופוליטיקה בישראל" מוסבר כי "במקרה של טבח כפר קאסם נפגע באורח גס ושרירותי ערך היסוד החשוב ביותר — קדושת החיים" ו"נטבחו רבים ללא כל התגרות מכוונת, כשהאחראים לטבח לא נענשו כראוי".

מחתרת או ארגון טרור

מלבד פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי הסבל של האחר הערבי, יש התייחסות מעניינת לתקופת המחתרות ולטרור יהודי. לא אחת מוזכרים הלח"י והאצ"ל כארגוני טרור. כך, בפרק "שאלת הריבונות במדינה החדשה" ("משטר ופוליטיקה בישראל") מלמד אחד הקטעים על "הפקודה למניעת טרור תש"ח" בה הוכרז הלח"י כארגון טרור, תוך ציון "הבאתם למשפט של חברי לח"י על חברות בארגון טרור", על רקע פרשת האלטלנה ורצח הדיפלומט השוודי ושליח האו"ם ברנדוט. בתרשים אחר ("עולם לאומי ב': בונים מדינה במזרח התיכון"), המסביר את ההבדלים בין המחתרות, מוסבר שהאצ"ל ביצע "פעולות טרור", שהלח"י "דגלה בטרור קיצוני", בעוד ההנהגה הרשמית של היישוב דגלה ב"הימנעות מטרור כלפי אוכלוסייה אזרחית ערבית".

פעולות התגמול של צה"ל במהלך ראשית ימי המדינה מתוארות באותו ספר כפעולות לא מוסריות שפגעו באזרחים, בתגובה לפעולות הסתננות. דיר יאסין, למשל, מתואר כ"טבח... רובם נשים, ילדים וזקנים". לצורך תיאור האירוע נעשה שימוש במילה "ברברי", ונכתב כי הטבח יצר "רגשי זוועה ומחילה".

כמעט בכל ספרי הלימוד שלום ואי־אלימות מוצגים כערכים שאליהם יש לשאוף. השלום אמנם מתואר לעיתים כאוטופי, אך גם מעשי וכפתרון עדיף לסכסוך. כמה מספרי הלימוד העדכניים יותר מסבירים שהמצב הנוכחי מסובך יותר, ולעיתים אף נקבעים בהם תנאים מסוימים לתהליך שלום (למשל, הכרה במדינת ישראל מצד ממשלה פלסטינית), להבדיל מהשאיפה או הכמיהה לשלום ללא תנאים בספרים הישנים יותר. מאידך, ייתכן שזה פשוט תיאור רלוונטי או מציאותי יותר למצב כיום, לאחר עליית החמאס בעזה והיעדר תהליך שלום אפקטיבי.

"אנחנו רואים שיפור לטובה בסטנדרטים הנוגעים לשלום ולסובלנות בתוכנית הלימודים הישראלית", אומר מרכוס שף, מנכ"ל מכון אימפקט. "זה כולל כיבוד האחר, והיעדר סממנים של שנאה. יש כמובן מקום לשיפור, אבל בסך הכל אנו רואים בעובדה שתוכנית לימודים לשלום נלמדת גם תוך כדי שהסכסוך נמשך – דבר יוצא דופן למדי".

ילדים בהירים במיוחד, בספר לימוד לבי"ס יסודי

לבן על לבן

הבשורות הפחות טובות נוגעות לייצוג של קבוצות שונות בחברה הישראלית, או נכון יותר — לתת־ייצוג. למשל, יוצאי אתיופיה. ברובם המוחלט של הספרים – מלבד כאלה שעוסקים בעלייה עצמה – נעדרים יוצאי המגזר כמעט לחלוטין. כך, למשל, בספר האזרחות לכיתה ז' "עת לעשות: על אחריות אישית ומעורבות חברתית" כל הגיבורים לבנים, וכך גם כל הדמויות המצוירות. הספר אמנם מלמד באופן כמעט שווה על דמויות מופת נשיות וגבריות, אבל קשה להתעלם מצבע העור המובהק, ומהיעדרו של גוון אחר שקיים בחברה הישראלית. כך, למשל, בחלק על מנהגים של בגרות ובר־מצווה מובאות דוגמאות מכל העדות האפשריות חוץ מיוצאי אתיופיה. לא יפה.

אגב, הספר עצמו נראה כמו טפיחה עצמית על השכם לציונות הדתית, עם נגיעות עדינות של מיסיונריות דתית, והנרטיב הבולט בו נוטה ימינה. על המחאה החברתית, למשל, נכתב בהסתייגות כי "צעירים טענו שהמחירים יקרים"; הסיפור על רצח רבין סטרילי, הוא מוצג כ"שיאו של תהליך קיטוב", ואין ציון העובדה כי איש ימין רצח אותו אלא "מתנגד", אחד, בודד, בלי התייחסות לרקע: הסתה.

תמונה דומה מצאנו בספרים במדעי החברה, כמו "ביישוב שלנו ובסביבתו" (כיתה ד'), או "אני ומשפחתי, אני וחבריי" (כיתה ב'), שם כל הילדים לבנים, כאילו ביישוב שלנו אין ילדים שחורים, וגם מזרחים בקושי. בספר השני גם התפקידים המגדריים עדיין שמרניים: הילדה עם הבובה, הבן עם המים, ועוד.

יוצא דופן לטובה, הוא הספר "ישראלים צעירים" של מט"ח שיצא בשנה שעברה, ומוקדש בחלקו ליוצאי העדה האתיופית. אך מבדיקה שלנו בבתי ספר רבים עדיין לא מלמדים אותו.

הערים החשובות בישראל: בעיקר החרדיות

ברוב הספרים האחרים שסקרנו, כמעט בכל תחומי הלימוד נעדרות דמויות שצבען פחות בהיר. הדוגמאות לילדים הקטנים תמיד יגיעו בדמות ילד או ילדה בהירים, במיעוטן יופיעו גם יוצאי עדות המזרח. יוצא דופן לטובה הוא ספר האזרחות "ערכים דמוקרטיים ויהדות לכיתה ט'", שחותר כולו לערכים של דמוקרטיה ושוויון, ומוצגות בו דמויות מכל הגוונים. אולי זה קשור לעובדה שהוא חובר על ידי אנשי תוכנית בארי במכון הרטמן הליברלי. נקודה שלילית: 20 דמויות שונות מוזכרות בספר הזה, 19 גברים ורק אישה אחת, רות גביזון. בספר אחר של המכון היחס הוא 51 גברים אל מול שתי נשים. מביש.

העובדה הזאת לא מפתיעה, בהתחשב בעובדה שגברים הם אלה שכתבו את ההיסטוריה, אך מעוררת תהיות משום שגם נשים לא מעטות חתומות על ספרי הלימוד כיום. כך, למשל, בספר "מסעות בזמן – ערים וקהילות", שנכתב על ידי נשים, כמעט אין נשים. אני מתקשה להאמין שלאורך ההיסטוריה, בכל התקופות, לא היו גיבורות. דוגמה נוספת: בספר "הלאומיות – ראשית הדרך" לחטיבה העליונה יש אך ורק גברים, מלבד פסקה אחת קטנטנה על הסופרג'יסטיות.

ספר יוצא דופן לרעה הוא "משברים ותקומה – השיבה לציון", של מכון הר ברכה. הספר, שאושר על ידי משרד החינוך, נראה לעיתים כמו מניפסט מיסיונרי וגזעני שאינו מתייחס למיעוטים או לנרטיב הערבי כלל. ספר פוליטי לחלוטין, עם מטרה ברורה. כתבנו בעבר על ספרים של מכון הר ברכה, והעלינו תהיות איך אושרו לבתי ספר ממלכתיים ספרים הכוללים זלזול בזרמים יהודיים שונים ובמיעוטים, ונראה כי דבר לא השתנה.

הכל בפרופורציה

צריך כמובן לקחת הכל בפרופורציה. על פי מחקרו המפורסם של הסוציולוג האמריקאי ג'יימס קולמן, השפעת בתי הספר על הילדים נאמדת בכ־10%, אולי קצת יותר. מצד שני, בהתחשב ברמת המעורבות ההולכת ופוחתת של ההורים בדור הנוכחי בחינוך של ילדיהם, יש מקום להיות מוטרדים ולתהות עם אילו ערכים יוצאים ילדינו ממערכת החינוך. האם תוכני הלימוד שלהם בכלל רלוונטיים?

על פי המחקר שערכנו עיקר הבעיה היא בייצוג המפלה מאוד לרעה של נשים בספרי הלימוד – בעיקר בהיסטוריה ובאזרחות, אבל גם במחשבת ישראל, בספרות ואפילו במספר דוגמאות בספרי הלימוד במתמטיקה. במהלך העבודה ניסינו להתעלם מהתייחסות לרמת חומר הלימוד, משום שהדבר ניתן לוויכוח ואין לנו יומרות בנושא, אלא רק ניסיון להביא לתיקון המצב הקיים.

עוד קבוצה שמופלית לרעה היא הלהט"ב: בכל ספרי הלימוד כמעט אין אזכורים ייחודיים להומואים או לסביות. לעומת זאת, ניתן לזהות ניצנים של שינוי בדמות תוכניות מאושרות של "חושן", עם אזכור של "יוסי וג'אגר" ועוד. ברוב בתי הספר עדיין לא משתמשים בספרי הלימוד הללו, אבל עצם העובדה שהם מאושרים ונלמדים פה ושם זו נקודת ציון בדרך הארוכה לשוויון.

אחרונה חביבה היא סוגיית ההדתה, שנמצאת קצת יותר מדי בכותרות. אחרי קריאה של עשרות ספרי לימוד ניתן לומר באופן די אחראי שזו אינה קיימת, בוודאי לא כפי שיש מי שמנסים לצייר אותה. פה ושם, למשל ב"חוליות בשרשרת הדורות" לכיתות ה' ו־ו', יש סימנים קלים של נטייה לכיוון הנרטיב הדתי, אבל סביר להניח שילדים שלומדים מחשבת ישראל יספגו תכנים שנוגעים ליהדות ולמחשבת ישראל. בשאר התחומים, במיינסטרים, לא מצאנו שום עדות לניסיונות להחזיר בתשובה.

עוד ספר שמצריך אזכור שלילי: "חוקרים ארץ" לכיתה ו', שמתעלם לחלוטין מערביי יהודה ושומרון, ויש בו יחידה מיוחדת על העיר ירושלים שכל כולה שיר הלל לעירייה. אין בו שום רלוונטיות להווה, והוא מתעלם לחלוטין מהאתגרים המורכבים שבפניה ניצבת העיר.

"ספרי לימוד רשמיים הם ללא ספק הכלי החזק ביותר ללחימה בהשפעות קיצוניות על ילדים ונוער", אומר אריק אגסי, סמנכ"ל מכון IMPACT-se, "והם המפתח לעיצוב התרבותי של חברה פתוחה וסובלנית יותר של הדור הבא".

המאה הלא נכונה

ומה קורה במערכת החינוך החרדית? ברוכים הבאים לעבר הרחוק. בשנים האחרונות יוצאים בשאלה דורשים מהמדינה לקחת אחריות על מערכת החינוך החרדית. לדבריהם, כבוגרים של אותה מערכת הם יוצאים לעולם ללא כלים מעשיים, ללא כל יכולת להשתלב בשוק התעסוקה או בכלל בחברה. כדי להבין לעומק את הטענות, בחרנו לסקור את ספרי לימודי החול במוסדות החינוך האלה, והתמונה שגילינו עגומה במיוחד.

ראשית, ישנם מוסדות לימוד רבים בחינוך הלא מוכר שכמעט לא לומדים בהם לימודי חול בכלל. לא מתמטיקה, לא אנגלית, לא היסטוריה, בוודאי לא ספרות ואזרחות. שנית, אפילו במוסדות החינוך העצמאי — שמקבלים תקצוב ממשרד החינוך ומחויבים בלימודי ליבה ברמה מסוימת – הרמה נמוכה. אמנם, ישנם ספרים עדכניים יחסית אך רמתם נמוכה ובעיקר — ילדים בגיל תיכון לומדים תכנים הרלוונטיים לילדים בבתי ספר יסודיים.

המצב הגרוע יותר הוא במוסדות המוכרים שאינם רשמיים ואינם שייכים לחינוך העצמאי. שם נראה כי מכינים את הבוגרים לחיים בפלנטה אחרת. בחלק מהספרים לומדים על "חדשות" שמתרחשות בעולם לפני שלושים וארבעים שנה, כאילו העולם לא השתנה כלל. אין פלא, אפוא, שלבוגר מערכת החינוך החרדית אין כמעט שום סיכוי להשתלב בחברה הישראלית, ולא מן הנמנע שזה מכוון.

ראשית, כמובן, נשים אינן קיימות בעולם החרדי. אין תמונות של נשים, וגם כמעט אין דמויות נשיות רלוונטיות. אך ורק גברים. שנית, במקרים רבים העברית קלוקלת, ואולי בשל העובדה שיידיש הינה שפת־האם אצל חלק מהקהילות, ישנו בלבול בין זכר לנקבה ושגיאות תחביריות לרוב.

רובם המוחלט של הספרים ישנים מאוד ולא עברו כל עדכון. באחד מהם מצאנו שבוריס ילצין הוא עדיין נשיא רוסיה, ותהליכים שונים שמוזכרים שם בזמן הווה התרחשו אי־שם בשנות התשעים. כמעט על כל הספרים מצוין שהם עברו את "אישור הוועדה הרוחנית" — הסמכות העליונה. משרד החינוך כלל אינו משחק תפקיד.

בכל הספרים הניסוחים חרדיים מאוד והנרטיב הוא יהודי־אורתודוקסי בלבד. כך, למשל, בספר "אירופה ללא גבולות" (ז. קליין) נראה כי החרדים טובים יותר, נעלים יותר, יהודים יותר. ההתייחסות בכל המדינות היא לקהילות החרדיות, ולא ליהודיות. בקטעי העיתונות בספר ישנה עוינות רבה לקהילות המוסלמיות. כך, למשל, בטבח של הסרבים בקוסובו אנחנו למדים כי אנו בכלל אמורים להיות בעד הסרבים, הטובחים, משום שבשואה הסרבים עזרו ליהודים והמוסלמים היו נגדנו.

באופן כללי, הספרים דעתניים יותר מאשר אלה הממלכתיים. כך, נפילת הקומוניזם היא "בבחינת 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון'". על הסכמי אוסלו נכתב: "הדבר פרץ בחטף והכה את תושבי ישראל בתדהמה. התברר כי בעיר אוסלו, בירת נורבגיה הקרירה, ישבו שתי צוותות, האחד אבו מאזן סגנו של עראפת והשני ישראלי. הצוותות חתמו ביניהם על הסכם של הכרה הדדית והסכם מדיני". עוד, בספר אחר: הערבים הם בניהם של הבדואים, שהיו ידועים כפראים אשר השוד והביזה היו חלק מחייהם.

גם בספר שאמור ללמד גיאוגרפיה הנרטיב הוא של השטעטל. הדגש דתי, וסוגיות מרכזיות בו הן בעיות שניצבות בפני היהודים, למשל בצפון הרחוק שם המון שעות אור או חושך. אין כל אזכור ליהודים שאינם חרדים, ובספרים שישנו אזכור כזה הוא לא ממש חיובי ומפרגן. למשל, "פתיחת שעריה של ברית־המועצות... (לדאבוננו מספר רב של גויים נמצאים בין העולים) חלק גדול מן העולים אינם שומרי תורה ומצוות והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מכל ריח של יהדות".

כמו תמיד, בקהילות חרדיות יש לגלוג על "כתות שפרשו מהעם היהודי" כמו הקראים, במטרה ברורה להוקיע ולהרחיק את מי שיסטה מהדרך. משעשע לראות לגלוג על קהילה דתית שאינה מוכנה להתקדם מתקופת המקרא, מקהילה שבזה ולועגת לקהילות שלא מוכנות להיתקע בתקופת סגירת ההלכה לפני מאות שנים – כמו הקונסרבטיבים והרפורמים. אנקדוטה משמעותית: הידעתם שאנחנו אוכלים חמין בשבת כדי להבדיל בין קראים לבין יהודים?

"העבדים הכושים"

בכל ספרי הלימוד במגזר החרדי, גם החדשים והמעודכנים ביותר וגם באלה שאמורים ללמד על מדע, הקרדיט היחיד הוא לאלוהים שברא את הכל. גם כשמדובר באסונות. למשל, אסון התאומים הוא "רצונו של השם יתברך" ("הגיאוגרפיה של ארצות הברית"). בספר הזה, כמו באחרים, משתמשים פעם אחר פעם במילים "כושי" או "עבדים כושים" כדי לתאר את השחורים בארצות־הברית. על היהדות שם, שהיא הקהילה השנייה בגודלה בעולם, נכתב: "היה גל מהגרים עשיר ברוחניות... יהודים המקפידים על קיום התורה והמצווה. באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חלה הידרדרות רוחנית".

בעניין הקרדיט לאלוהים, ב"קורא הדורות: מחורבן בית שני עד תקופת הראשונים באשכנז" נכתב: "ההכרה באפסיות האדם מול עצמת הבורא ושעבוד הלב אך ורק אליו הם תנאי הכרחי לניצחון היהודי במלחמה", נכתב שם על מרד בר־כוכבא. התבוסה הטראגית שם מתורצת בכך שהיהודים לא מילאו את התנאי הזה. כלומר, את ההצלחות נוקפים לזכות האמונה, כישלונות לחובת אלה שאינם מאמינים. תמיד.

צניעות היא כמובן ערך מרכזי, בספרים החרדיים. כך, למשל, בספר "פלאי גוף האדם" (מקצוע: טבע) מלמדים את הילדים על גוף האדם, רק בלי שום אזכור של איברי המין והרבייה, וגם לא איברים "מלוכלכים". בספרים ישנים יותר פשוט מחקו מילים לא צנועות כמו "שתן". כאילו את אלה לא ברא היושב במרומים.

עוד בספרים: ביקורת על ארגונים ש"רוצים שתהיה חוקה, מעל לחוקי התורה", כאב על חילול שבת ("כדי לסיים במהירות האפשרית את הקמת הנמל (אשדוד), עסקו בהקמת הנמל יומם וליל ולדאבוננו גם בשבתות ובחגי ישראל. הפגנות רבות נערכו באזור נמל אשדוד נגד חילולי השבת, אך העבודה בשבתות נמשכה" ("על במותי ארץ, מישור החוף").

הקורא הסביר שילמד את ספרי הלימוד הללו עשוי לחשוב שהערים הגדולות והמשמעותיות בישראל הן אלה שבהן יש קהילה חרדית. כך, בספר "מבט למרחב" בתוכנית הלימודים במולדת לחינוך העצמאי (של ש"ס או של אגודת ישראל), הערים לדוגמה בישראל הן ירושלים, תל־אביב, טבריה, אשדוד, בית־שמש, ביתר־עילית. במפה המצורפת לספר, אגב, מלבד ביתר־עילית אין התנחלויות, וגם לא ערים ערביות. ואי־אפשר בלי קצת הטפה מחזקת: "איך זוכה יישוב לקבל תואר של יישוב תורה וחסידות? החיים התורניים המפכים ביישוב הם המכתירים אותו בתואר נשגב זה".

נקודה מעניינת נוספת, בעיקר בשיעורי קריאה וספרות, היא שילובם של סיפורי מעשיות שהנרטיב שלהם נועד להאדיר את היהדות ולהקטין משמעותית את הלאום. אחרי הכל, התורה קודמת לארץ.

אכילת חמין כאמצעי לזיהוי קראים

הרווחה הובילה לירידה רוחנית אצל יהודי ארה"ב

האזכור בספר האזרחות לבג"צ קעדאן, שאסר על אפליית ערבים בישובים

דיון באזרחות: האם חוק השבות מהווה אפליה פסולה?

ייצוג כמעט לכולם, חוץ מלאתיופים

וגם כאן, כל המשפחות לבנות וכל הילדים לבנים