יורוליג, יורוקאפ, מדליית זהב באליפות אירופה, מדליית ארד אולימפית, גביעים ואליפויות בישראל ובחו"ל. עם רשימת הישגים בלתי נגמרת, דייויד בלאט הפך למנצח סדרתי. לפני כמה חודשים, כשניסה לחזור שוב ל־NBA, עבר לצד המפסיד.

"הייתי קרוב לשתי קבוצות, אבל בסופו של דבר לא בחרו בי", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "צר לי על כך. לפעמים אדם לא מקבל את כל מה שהוא רוצה. המשכתי הלאה וחזרתי לעולם האירופי שאני מכיר היטב. לשמחתי התזמון היה טוב והגעתי לאולימפיאקוס, מהמועדונים הגדולים ביורוליג".

רכשת כלים ב־NBA שעוזרים לך באירופה?

"המשחק שונה מאוד מאירופה בהרבה מובנים: באורך, משך העונה, בחוקים וגם באופי השחקנים. ביחס לסוג הביזנס שיש מסביב למשחק ב־NBA לעומת אירופה, הפסיכולוגיה היא גם שונה".

ומבחינת הלחץ?

"באירופה אני חושב שהלחצים הרבה יותר מיידיים וחסרי פשרות מאשר בקבוצות ה־NBA, אבל תלוי איזה סוג קבוצה יש לך. אם יש לך קבוצה של כוכבים, במיוחד גדולים, אז הציפיות הן בהתאם. אבל אם זה לא המצב, הציפיות שונות לחלוטין. אנשים יותר ריאלים ויותר מבינים. אני הייתי בסקאלה אחרת בקליבלנד, הציפיות היו מיידיות. ב־NBA יש קבוצות שדווקא רוצות להפסיד כדי לבנות את העתיד. אתה יכול להפסיד 80 אחוז מהמשחקים שלך ולא קורה דבר. אפשר לשמוע על דבר כזה באירופה? לא יקרה בחיים. לצערי מעמד המאמן בישראל וכמעט בכל מקום באירופה הוא עלוב לעומת ארה"ב, ואני דווקא אחד שנכוויתי שם יותר מאשר כאן".

"לא הרגשתי שלם עם ההצעה של מכבי"

למרות שהקאמבק ל־NBA לא יצא לפועל, בלאט לא ביזבז זמן באירופה. בשתי העונות שלו בדרושפאקה הוא הוביל אותה לרבע גמר היורוליג ולזכייה ביורוקאפ. בין לבין היו את השיחות המתקדמות עם מכבי ת"א, שלא הבשילו לסיכום. "הייתי קרוב מאוד לחזור", הוא משחזר. "למה זה לא קרה? לא בגללם, אלא בגללי".

במכבי כועסים לדעתך?

"מכיוון שהמערכת הזאת היא לא רק אדם אחד, מאוד יכול להיות שמבין האנשים שם יש כאלה שכעסו, וזה לגיטימי. עברנו תהליך שבסופו החלטתי שזה לא מתאים. הרצון שלי היה להישאר בלי מחויבות ליותר משנה, כי רציתי לחזור ל־NBA, דבר שלא יצא בסופו של דבר. מכבי אפילו היו מוכנים לחוזה רב־שנתי עם פתח שיאפשר לי לצאת, דבר שהרגשתי לא שלם איתו, כי כדי להיכנס לאתגר כזה אתה חייב להיות מוכן להשקיע יותר מלשים פלסטר וללכת. בסופו של דבר החלטתי שלא וזהו".

מה קורה למכבי ת"א בשנים האחרונות?

"קודם כל אומר לך פייר ‑ אני מאוד לא אוהב את האקסים שיושבים ומעבירים ביקורת על מכבי אחרי שהם יוצאים מהמערכת. מצד אחד זאת זכותם ואני לא מונע מאף אחד את הזכויות שלו. מצד שני, כאחד שהיה בתוכה, אני יודע שהביקורות שנאמרות באות ממקום שהוא לא תמיד נקי. אני אישית לא אוהב חלק מהדברים שאני שומע וממני לא תשמעו את זה לעולם, כי אם מישהו מתוך המערכת של מכבי רוצה את הדעה שלי הוא יקבל אותה, ובצורה הכי אמיתית והכי ישירה. אני חייתי במערכת הזאת והרווחתי ממנה הרבה מאוד, ואני גם חושב שתרמתי לה הרבה, אז אין לי כל רצון וכל הצדקה להעביר ביקורת פומבית על המערכת. אני יכול לישון טוב בלילה לגבי כל ההתנהלות שלי עם מכבי, ולהפך. אני חלק מההיסטוריה של מכבי ת"א ומכבי היא חלק נכבד מההיסטוריה שלי".

בלאט יחזור העונה ליורוליג כמאמן הישראלי השני בהיסטוריה של אולימפיאקוס אחרי פיני גרשון ("לפיני יש מקום מאוד משמעותי, גדול ומכובד בהיסטוריה של הכדורסל האירופי"), ויפגוש בקבוצה עוד קבלן תארים ‑ ואסיליס ספאנוליס.

"אני מחכה בכיליון עיניים לאמן אותו", הוא מתרגש. "שחקן מהגדולים שהיו באירופה, שאני מכיר מהצד השני של הקווים. שחקן שבהחלט מבין מה חשוב כדי להפוך קבוצה לאלופה".

הוא מדבר בגעגוע על בנטון טרוויזו שאותה אימן לפני יותר מעשור ("הקבוצה הייתה חלומית, איטליה חרוטה לי בזיכרונות"), אבל השנים שלו בנבחרת רוסיה (2006־2012) מקבלות חשיבות מיוחדת עבורו ‑ חזקה יותר מהחוויות הספורטיביות עצמן. "זה לא היה עוד מקום לעבוד בו, וכל ההישגים הספורטיביים שנלוו לכך היו משניים בעיניי. העובדה שהייתי שם ועבדתי יחד עם אנשים כביכול שונים ממני, שהסתבר בסוף שהם לא היו שונים בכלל, בשבילי זה היה ההישג ‑ הרבה יותר ממדליית זהב באליפות אירופה או ארד באולימפיאדה. אני יודע שכל אחד מילדיי עשיר בחוויות שיכולות לעזור להם להסתדר בעולם".

כשאימנת בדרושפאקה, הרגשת שהמצב הפוליטי בין ישראל לטורקיה חילחל לקבוצה?

"לשמחתי נהניתי מאוד בתקופה שלי בטורקיה, ואני יכול להגיד רק מילים טובות. כנראה חייתי במעין בועה, כי זה לא תאם לאווירה הכוללת בין המדינות ולא למציאות של היהודים בטורקיה, שחיים היום מאוד בשקט ומתחת לפני השטח. אי־אפשר להגיד שהמצב שלהם טוב, ממש לא".

יכול להיות שמהסיבה הזאת ראו אותך שם כמאמן אמריקאי, ולא ישראלי?

"בגלל שאני נמצא באירופה הרבה שנים ומזוהה עם כל מיני קבוצות ובמקומות שונים, אז אני חושב שקל לאנשים לראות אותי כאדם בינלאומי. אני לא מסתיר, לא הסתרתי ולעולם לא מתכוון להכחיש את הזהות או האזרחות הישראלית שבי, אבל אנשים רואים אותי בהרבה מובנים".

"לא חשבתי שאהיה מאמן כדורסל"

כמוהו, גם בנו תמיר יצא הקיץ לדרך חדשה, כשעבר מהפועל חולון להפועל ירושלים. "הוא מעליי בהרבה", מפרגן דייויד. "העתיד הקרוב ישלב בינינו במקצוע הזה, אבל העתיד הרחוק שלו. אני את שלי אמשיך לעשות, לתת ולהשקיע, אבל ביום מן הימים אני מקווה שזה לא יהיה בכדורסל. אני חולם על העכשיו, ולתמיר יש את היכולת והרצון לחלום גם על העתיד. קל לחלום וקל לרצות, אבל זה קשה בכל יום ויום לעשות משהו על מנת להגיע לאותם דברים. לשמחתי הרבה זה מה שהוא רוצה, והוא עובד לא רק קשה, אלא גם חכם. מגיל 15 הוא בכל נבחרות ישראל, הישג שאני לא הגעתי אליו בכלל. ואם אני משווה אותו אליי דאז, כי אנחנו לא באותו גיל, אני חושב שהוא יותר טוב ממני, וטוב שכך".

"אני מאפשר לו להתפתח, לעשות ולהתקדם בזכות עצמו, בדרך שבה הוא מרגיש טוב ונוח, וזה חשוב", מוסיף בלאט בגאווה. "מכיוון שאני יודע שהוא בכיוון הנכון, אני משתדל לא להפריע ‑ עד היום שבו אני אאמן אותו, אז אתחיל להפריע לו עוד פעם. אם וכאשר זה יקרה".

עד כמה אתה רוצה את זה?

"זה לא הדבר הכי חשוב. אם זה יקרה זה יהיה גדול, ואם זה לא יקרה ‑ זה גם יהיה גדול".

לאימון הוא הגיע במקרה. "אף פעם לא חשבתי שאהיה מאמן כדורסל אחרי הקריירה שלי כשחקן", הוא מודה. "אך מעט לפני גיל 34 נפצעתי. קרע בגיד אכילס. לא חשבתי שאהפוך את האימון לקריירה. יש אנשים שיגידו שזה מזל, אני כאדם לא מאמין במזל בכלל".

"מאז ומתמיד אני אומר את אותם ארבעה דברים: 'שחקו חזק. שחקו ביחד. שחקו כדי לנצח. תיהנו'", חולק בלאט את המסרים שהוא מעביר לקבוצות שלו. העונה, רחוק מהליגה שאליה כל כך רצה לחזור, הוא ינסה ליישם את העקרונות האלה באולימפיאקוס ‑ ויקווה שהם יכניסו עוד גביעים לארון שלו.