yed300250
הכי מטוקבקות
    בול הליקוטים היומי
    7 ימים • 06.09.2018
    נומה קמה
    רותי רוסו דילגה על רשימת המְתנה של שנה וביקרה במסעדת נומה המדוברת בקופנהגן, הנחשבת למסעדה הטובה בעולם. טוב, ככה זה כשאת האורחת של השף המיתולוגי רנה רדזפי, שעל צלחת של אצות וחלמון מותסס, הסביר לה מה תקבלו אצלו תמורת 500 דולר לארוחה, ולמה, למרות שהוא נשוי ליהודייה, הוא לא מתכנן ביקור בישראל
    רותי רוסו, קופנהגן

    ברוכים הבאים לנומה / בכניסה למסעדת נומה בקופנהגן אין ממש שלט, אם לא מחשיבים את תיבת הדואר הקטנה. יש חממה, קצת עשבים ומתקן לאופניים, שאליו אני קושרת את אלו שלי, לצד זוגות נוספים.

     

    עכשיו מוקדם בבוקר, והקיץ בקופנהגן מאפשר אור אינסופי כמעט 24 שעות ביממה. החממה בנויה לאורך תעלה רחבה וצמחייה עבותה, נופים שראיתי בתמונות שהשף רֶנֶה רֶדְזֶפִּי מעלה ברשתות החברתיות מדי יום. ובכל זאת, מתעורר הספק. האם כאן, ללא שלט או גדר או שער, בשביל הלא מרוצף שלפניי, נמצאת הכניסה הראשית למסעדה המדוברת ביותר בעולם? איפה הניאונים? היכן המארחת? מאחוריי כבר הצטברו לא מעט סקרנים שגם הם תוהים אם זה, זה נומה. אבל רק אני נכנסת פנימה.

     

    מתקן אופניים והחממה בכניסה
    מתקן אופניים והחממה בכניסה

     

    "בואי לבקר", כתב לי רדזפי שבועיים קודם, כשסיפרתי לו שאני מגיעה לעיר, "אשמח להראות לך את המקום".

     

    נומה לא נמה / מסעדת נומה הראשונה נפתחה לפני 15 שנה בשכונת כריסטיאנסהבן שבאזור האיים המלאכותיים שבמזרח העיר. רדזפי היה בסך הכל בן 26. אבל בתוך שלוש שנים נכנסה נומה לרשימת המסעדות הטובות בעולם והמשיכה לטפס עד שכבשה את המקום הראשון. יש לה שני כוכבי מישלן (ולא שלושה), אבל עבור קהל הפודי'ס הבינלאומי הצעיר ‑ דירוג המישלן נחשב בלאו הכי מיושן וכבד יותר, והם עטו על המסעדה. השולחנות התמלאו חודשים מראש.

     

    רדזפי בפעולה
    רדזפי בפעולה

     

    אבל בסוף שנת 2016, בהודעה מפתיעה ודרמטית, רדזפי החליט לסגור אותה, כשהיא משגשגת ומפוצצת וזוכה לתהילה עולמית. "הגענו לשיא", הוא אומר, "כבר לא יכולנו להוציא מהחלל דברים חדשים. אם היינו נשארים באותו מקום נומה הייתה הופכה להיות 'מסעדה'. זה לא מעניין אותי. לא הייתה לי ברירה אלא להרוס הכל כדי לבנות מחדש".

     

    זה רדזפי. הוא לא שף, הוא מהפכן. אנרכיסט. פילוסוף.

     

    נכון, הוא מייצר בסוף אוכל ומגיש אותו לאנשים שיושבים על כיסא ומשלמים באשראי, כמו במסעדה, אבל הביטוי הסופי הזה למה שמתרחש בנומה לאורך שעות היום מתעתע.

     

    בבתי הספר לבישול בכל העולם מלמדים פרחי טבחות איך לייצר אחידות, איך להקפיד שהמנה שמופיעה בתפריט תצא אותו דבר ביום ראשון או ברביעי. נסו להגיד את זה לרדזפי. עבורו יש משמעות אחת: להתקדם ואף פעם לא לעצור במקום. אם המנה תצא אותו דבר בראשון וברביעי - סימן שנכשלת.

     

     

    אני כריסטיאניה / בפברואר 2018, אחרי שנסגרה לכמה חודשים, נפתחה שוב נומה במשכנה החדש, בהאנגר גדול לשימור, על גדות תעלה רחבה, במובלעת האוטונומית של כריסטיאניה, גם היא בכריסטיאנסהבן. כריסטיאנסהבן היא קצת כמו ה"סוהו" של קופנהגן: הרבה אמנים, בוהמיה ובורגנות, וחיי לילה תוססים. כריסטיאניה, לעומת זאת, היא קצת כמו וודסטוק: אוכלוסייה אלטרנטיבית, היפים, אנשים שגרים באוהלים במשך שנים, סוג של שלטון עצמאי ומלחמה אינסופית עם הרשויות. כשעצרתי עם האופניים כדי לברר להיכן אני צריכה להגיע, הדני הצעיר שעזר לי הסביר מיד גם איפה אני יכולה לקנות סמים. רדזפי בחר להקים את המסעדה החדשה בלב שכונה אנרכיסטית ושנויה במחלוקת. מתאים לו בדיוק. אבל האמת היא שחתיכת נדל"ן כזאת הוא לא יכול היה למצוא בשום מקום אחר.

     

    נומה 2.0 / השביל ארוך ובחוץ חם למדי. אירופה ספגה טמפרטורות גיהינום בקיץ האחרון, אבל הדנים שואפים את קרני השמש האלימות האלו בהוקרה נדירה. רק הם יודעים מה מחכה להם מהעבר השני של ספטמבר. משמאל חממות המתארכות בסמוך לתעלה. בחלק יש צמחים, באחרות מטבח מאובזר. מימין מבנה מחופה עץ ואבן, חד־קומתי עם גג שטוח ומדרגות תלולות המובילות אליו. אין לי קצה של מושג לאן אני הולכת אבל היופי והטבע מסביב משרים ביטחון.

     

    השטח מסביב הוא בטח 6־7 דונמים, והכל מלא פרחים ותבלינים וירקות שצומחים באופן די פראי. חלום.

     

    אקדח דבק חם / אני נכנסת פנימה, ובחור גבוה וצנום עם משקפיים מזהה את המבט המבולבל ותוהה מה מעשיי. "קבעתי עם השף רדזפי".

     

     

    שמי דיוויד זילבר, הוא מציג את עצמו. בואי, הוא מנחה, אקח אותך אל דווין, שעובדת איתו. אני מציצה לחדר שיצא ממנו. חדר קטן ומואר, ודחוסים בו חמישה אנשים בבגדי טבחים מצוחצחים. חלקם עם משקפי מגן. מסביב ציוד מעבדות. זאת המעבדה של נומה. אחת מהן.

     

    דיוויד צועד במסדרון ובסוף עוצר ברחבה קטנה שבמרכז המבנה. שולחנות פיקניק ארוכים מעץ, המון עציצים על מדפים, תלויים מהתקרה או מהקירות, סלסילות ענקיות מלאות בתפוחים שרק נקטפו, ובצד סירים גדולים וטבחים ועובדים אחרים סביבם. ארוחת הצוות של נומה מתהווה לנגד עיניי.

     

    תפוחים לעובדים
    תפוחים לעובדים

     

    דווין מקוגנגל האמריקאית היא העוזרת הניהולית של המסעדה. היא יושבת עם הצוות בארוחת הבוקר ובידה אקדח דבק חם וחבל. דיוויד עושה לנו היכרות קצרה והיא מתנצלת על עמדת היצירה שמולה. "החבל בכניסה נקרע ואני מתקנת אותו".

     

    ארוחת צוות לרותי
    ארוחת צוות לרותי

     

    אני שמחה לראות שגם בנומה, כשצצה בעיה טכנית, קם מנהל ופותר אותה באמצעות אקדח דבק חם.

     

     

    דווין צוחקת. לחדר נכנס רדזפי.

     

    רדזפי ואני / הכרנו לפני שש שנים באירוע שערך השף אלן דוקאס במונקו. דוקאס חגג אז יום הולדת 25 למסעדת הדגל שלו "לואי ה־15" שבממלכה, והזמין קומץ מחבריו הטובים ביותר. או כפי שנכתב על ההזמנה: 200 שפים, 300 כוכבי מישלן.

     

    בין הרבה אגו־טריפים שהסתובבו שם באותו סוף שבוע, רדזפי, שמסעדת נומה שלו בדיוק עמדה לזכות בפעם השלישית ברצף בתואר המסעדה הטובה בעולם ‑ בלט בצניעותו. ישבנו בצד וקישקשנו, החלפנו מיילים ומאז שמרנו על קשר.

     

    זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו מאז ובאופן טבעי התעורר החשש שאותו חיבור מיידי תחת המון שמפניה שהיה שם לפני שש שנים יחדל להתקיים במקום אחר ובמדדי אלכוהול־צרפתי־בדם שונים.

     

     

    אבל הוא לא חדל. רדזפי, ויעידו כל אלפי האנשים שעבדו לצידו, לא עושה מעצמו עניין גדול ברמה האישית. הוא מדבר בפתיחות ובהומור, מתנער מבריגדת המטבח הקלאסית וההיררכיה שהיא מייצרת, ומסתובב בממלכה שלו כאחד האדם.

     

    סקרנים / אנחנו יושבים בלובי, המחופה קיר זכוכית וחולש על נוף התעלה. משפחה של ברכיות צועדת מולנו, יורדת לשכשוך במים. שלושה תיירים צועדים על שביל הכניסה לכיוון המסעדה ומצלמים. יש מספיק עובדים מסביב כדי לגרש אותם, אבל רדזפי יוצא בעצמו ומסביר שזה שטח פרטי ומבקש בתקיפות שיעזבו מיד. הם מזהים אותו ומרגישים מוחמאים מאוד שהוא יצא לצעוק עליהם.

     

    קערה מול הנוף
    קערה מול הנוף

     

    "עכשיו עוד שקט", הוא מסביר לי אחר כך, "אבל זה ככה כל היום עד אמצע הלילה. לפעמים עומדים בכניסה מאות אנשים. פשוט עומדים ומסתכלים פנימה. אתמול, מאז שנקרע החבל, כולם גם נכנסים. לא מעניין אותם כלום. הם רוצים להגיד שהיו בנומה. בואי תראי מה אני בונה בחצר", הוא קם ומתחיל להתקדם החוצה. בדרך פוגש עוד שתי קבוצות של תיירים צלמים שנכנסו לשטח, מגרש גם אותם, אבל אז הוא אומר בכנות, "אני מניח שאם הם יפסיקו לבוא, אז נהיה באמת בבעיה".

     

    פנים המסעדה החדשה
    פנים המסעדה החדשה

     

    הדבורים של רדזפי / החצר היא לא מה שדמיינתי. השטח ממש גדול, אבל עדיין פראי. המון פרחי ארטישוק מסביב. ולא מעט דבורים שמנמנות. רדזפי עוצר ליד פרח בצל רוחש דבורים ומצביע על שתיים מתוכן. "שתי אלה שלי", הוא אומר.

     

     

    אתה מכיר אותן בשמן? איך אתה יודע שדווקא שתיהן שלך?

     

    "כי הן קצת יותר קטנות ויש להן פס צהוב דק נוסף".

     

    גדר ההפרדה / את החצר האחורית של נומה מקיפה גדר מתפוררת ומאחוריה שוחות חפורות ותלים של חול. "המבנה הזה שימש כמחסן של מוקשים במלחמת העולם השנייה. כל השטח נועד לשימור היסטורי ולכן יש כאן דברים שאסור לי לגעת בהם. למשל הגדר, השוחות והתלים. כולם נבנו כאן במלחמה. זה הקשה עלינו מאוד בבנייה ובשיפוצים".

     

    אבל זאת נראית כמו גדר סתמית לחלוטין שמישהו עיקם.

     

     

    "נכון, אבל היא לא. אסור לגעת בה".

     

    בצד הדרומי של הגדר יש שני מבנים מוזרים עשויים גרוטאות. אני תוהה מה יש בהם. "גרים פה אנשים. אלה התושבים של כריסטיאניה. רוב הזמן אין איתם בעיות אבל לפעמים מישהו נכנס כדי לרסס פה גרפיטי או להוכיח שזה אפשרי".

     

    רדזפי מצלחת
    רדזפי מצלחת

     

    קורט מלח / המאפייה של נומה נמצאת באחת החממות. היא מוצפת אור וירק, וקשה להאמין שהיופי המיידי הזה הוא סביבת העבודה היומיומית של הצוות. רדזפי ואני נכנסים פנימה והאופה, סוזנה סקולמן, טבחית מניו־יורק במקור, שולפת דגימות של עוגות דניש שהכינה. המילוי: בטן חזיר שומנית ומקורמלת עם גלזורה בוהקת ומתוקה. רדזפי מניח את העוגייה המסולסלת על שולחן העץ שבמרכז החדר וחותך לכמה חתיכות. היא משמיעה צליל פריך ואוורירי, מין מנגינה מפתה של עלי בצק מושלמים.

     

    האופה סוזנה ומאפים מושלמים
    האופה סוזנה ומאפים מושלמים

     

    עשרות ניסויים כבר נערכו פה למאפה הזה ממש. בתיקון האחרון הוחלט להוסיף 0.01 אחוז של מלח (כך במקור!). עכשיו קוראים לחדר לטבחית אחרת מצרפת וכולם טועמים ומהנהנים. יצא מוצלח ביותר. השינוי ביחס המלח הרים את היצירה לדרגות חדשות. זו בוודאי עוגת הדניש הטובה בעולם, לא כביטוי, אלא הלכה למעשה.

     

     

    טועמים את הדניש
    טועמים את הדניש

     

    המסעדה / שם קצת מטעה. נומה היא יותר קהילה מאשר מסעדה. המעצב של החלל, בייארק אינגלס מספר שאת הטיוטה הראשונה שהגיש רדזפי זרק מכל המדרגות והמליץ לו לבחון מחדש את תחום העיסוק שלו. פריצת הדרך הייתה כשאינגלס הבין שהמרכז פה הוא לא הסועדים שבאים לאכול, הם מאכלסים את השטח הגדול רק לכמה שעות בודדות. הבסיס הוא הצוות, העובדים, ההרפתקה, הניסיונות, הכישלונות, היחסים. קהילה. ובמקום לתכנן חלל מסעדה הוא יצר 11 מבנים שונים, בהם שלוש חממות. כל מבנה עשוי מחומר אחר: עץ או זכוכית, אבן או מתכת. ולכל מבנה תכלית אחרת: מעבדה, יין, קצבייה, חדר צוות, לובי, שולחן פרטי, חדר מיחזור, מטבח מרכזי, מאפייה. כל חדר מותאם במידותיו ובעיצובו לתכלית שאותה הוא משמש. שום דבר לא ראוותני. הכל טבעי. אין פאר, אבל האסתטיקה הדנית היא חמה ופונקציונלית, מעודנת, מינימליסטית ולא מתנשאת. היא יפה כל כך ומגובשת שאתה נמשך אליה מיד, רוצה שכל החיים שלך יהיו מדויקים ונכונים כמו שרפרף העץ שבפינה.

     

    המסעדה ב' / מאה ומשהו אנשי צוות, כמה עשרות מתמחים, 11 מבנים, בהם 3 חממות, גינה ענקית, שף מהפכן, סרוויס ערב אחד ובו 12 שולחנות!

     

    רדזפי יוצא בערב לכל שולחן ושולחן. הם מתארחים אצלו בקהילה.

     

    הנקודה הישראלית / המבנה המרכזי, אותו האנגר מוקשים היסטורי, משתרע על שטח של 7 דונמים. בכל מקום יש צוות בפעולה. הטבחים לבושים חולצת ט־שירט כחולה כהה וסינר שחור. צוות השירות בחולצה מכופתרת באפור־תכלכל. אנשי המעבדה עם משקפות מעבדה. רדזפי בבגדי טבח.

     

     

    יש פה המון אנשים.

     

    "בערך מאה. ועוד 30 מתמחים שבאים לפה לפרקי זמן של שלושה־ארבעה חודשים".

     

    מאיפה הצוות מגיע?

     

    "מכל העולם. אני מניח שהרבה מהם מגיעים מיפן ומארה"ב".

     

     

    מישראל?

     

    "כמעט תמיד יש פה מתמחה אחד מישראל. אבל לדעתי כרגע אין. אבל דיוויד, מנהל המעבדה שלנו שקיבל אותך בכניסה, יש לו משפחה בישראל. דיוויד! מאיפה אמרת שהמשפחה שלך בישראל?"

     

    דיוויד: "מרעננה".

     

    תנאי שירות א' / בכל החדרים מושמעת מוזיקה דרך מערכת ההגברה. בעיקר רוק אמריקאי. השעה עוד רגע צהריים, אבל אין שום תחושה של לחץ באוויר.

     

    לא מגישים ארוחת צהריים בנומה?

     

    "הגשנו תקופה מסוימת, והיה פה תמיד מלא. אבל אז הצוות שלי, שמחויב כל כך למקום הזה, עובד שעות לא הגיוניות ובקצב לא סביר, הם לא פוגשים את המשפחות שלהם, אין להם זמן לנוח ולהיות בבית".

     

    רדזפי רוצה צוות שמחויב אליו, למקום, לרעיון, באופן טוטאלי, אבל רואה ביחסים סימביוזה. גם הוא והמקום שלו מחויבים לצוות באותה מידה. זאת תופעה רדיקלית, מהפכנית ממש, בעולם המסעדנות. למעט תפקידי המפתח, זהו ענף שמושך אליו עובדים זמניים. רדזפי רואה בהם יחידה אחת. לאחרונה, כשנשאל אם יעשה מסעדת פופ־אפ בארה"ב, השיב "בשמחה, רק תזכרו שאני מגיע עם 110 אנשים".

     

    תנאי שירות ב' / בקצה הגינה, במבנה עץ מלא, עם קיר זכוכית גדול הפונה לתעלה, יש סאונה לעובדים. במיוחד בחורף הם מתבקשים להתחיל בה את היום.

     

    תנאי שירות ג' / "בחממה הזאת עוד לא החלטתי מה אעשה", מסביר לי רדזפי על החממה השלישית, "חשבתי אולי לייצר בה מין יער גשם, עם צמחייה סמיכה וירק וחום ולחות. זה יהיה רק עבור הצוות. הם יוכלו בימים של חורף להיכנס פנימה, לשבת ולהירגע בפנים".

     

    ליקוט / רדזפי הפך את המטבח הנורדי החדש לדבר הלוהט יותר בשמי הקולינריה העולמית של תחילת שנות האלפיים. אם צריך לאפיין את המטבח הזה, הוא יחסית חף מרטבים, נקי בטעמיו, נשען בחורף על דגים שמנים מאוד ופירות ים, ובקיץ על פירות, ירקות, ירוקים. רדזפי מסרב לייבא (למעט כמהין מאוסטרליה) ומחפש כל הזמן חומרי גלם חדשים. לצורך כך הוא נעזר במלקטים מקצועיים. קנת’ לאפ הוא בדיוק כזה ונראה ממש כמו שאפשר לדמיין מלקט דני: המון שיער פנים, כובע מרוט. הוא מביא ארגזים גדולים מלאים דובדבני בר. קטנים עם טעם של בושם מרוכז. חוץ מזה הוא אסף מגוון ענק של פירות יער וגם כמה אצטרובלים.

     

    "תטעמי את זה", מושיט לי רדזפי אצטרובל קטנטן סגור.

     

    מה הכוונה? לאכול את האצטרובל?!

     

    "כן, הוא מבושל בסירופ מתוק".

     

    אני אוכלת את האצטרובל הראשון בחיים שלי. הוא רך וקצת פריך ויש לו טעם של יער אורנים אחרי הגשם. לא מזכיר שום דבר שאי־פעם טעמתי. רענן, עדין, נפלא כל כך.

     

    אצטרובלים מסוכרים
    אצטרובלים מסוכרים

     

    כרגע המסעדה כמעט צמחונית. התפריט שלה משתנה בהתאם לשלוש עונות, ועוד שלוש תתי־עונות. בקיץ המלקטים מביאים בעיקר צמחים. בסתיו, כשהעלים נושרים, עובר המטבח לבשר ציד, ואם תביטו בחשבון האינסטגרם של רדזפי תראו שם כמעט הכל. לא לבעלי לב חלש. בטח שלא לשומרי כשרות. בחורף משתמשים במוצרים ששימרו והתסיסו במעבדה, ובאלו שנשלו בצלילות עמוקות באוקיינוס האטלנטי ובים הבלטי. לתחושתי, עבור קהל ישראלי זה הזמן הטוב ביותר להגיע.

     

    המעבדה / פרויקט הדגל של רדזפי הוא מעבדת המחקר הקולינארית. דיוויד זילבר הוא המנהל שלה, והעובדים בפנים הם חבר’ה רציניים ביותר. יש פה פרופסור לקולינריה מאיטליה ודוקטורנט למיקרוביולוגיה מקופנהגן. כולם עם מסכות ואוזניות חוסמות רעש, כי יש פה כל מיני מכונות וצנטריפוגות והפרדות בלחץ. רעש נוראי בקיצור. במרכז המחקר שלהם בשנים האחרונות – סוגיית ההתססה.

     

    התססות / מתסיסים פה הכל. "אם נשים בצנצנת בדיוק אותם החומרים, ונספק בדיוק אותם התנאים, עדיין נקבל בכל פעם מוצר שונה", רדזפי מסביר, "כי יש פה התפתחות בקטריאלית של המקום עצמו, התקדמות".

     

    גם הבקטריות יישרו קו עם ה"אני מאמין" של רדזפי. תמיד ללכת קדימה.

     

    פיסו / אנחנו עוצרים ליד אחד ממקררי ההתססות. המון־המון צנצנות מסודרות בתוכו וכתוב על כל אחת בתווית גדולה מה יש בתוכה ומאיזה תאריך. באחת יש משקע ורוד ונוזל חום. שרימפס עם ורדים. אני מקבלת טעימה קטנה. הריח קשה, כמו של רוטב דגים. הטעם עדין, ימי ופרחוני. לא צריך לשים יותר מטיפה אחת כדי לקבל את החוויה במלואה.

     

    למטה יש מכלים גדולים של "פיסו", כמו מיסו (מפולי סויה) רק מאפונה מתוקה. הטעם כל כך עשיר ומורכב, מתקתק ומלוח וקרמי וממכר. נסו להיזכר בפעם הראשונה שטעמתם פרמג'נו רג'אנו טובה. עונג עמוק. המעבדה מכינה ממרחי מיסו מקטניות שונות, אבל הפיסו הוא היציאה המבריקה ביותר שלהם, ובמטבח משתמשים בו הרבה.

     

    שום שחור / שן שום קטנטנה, שיצאה מחדר ההתססה בחום של 60 מעלות, נמעכת ונפתחת לי ישירות על האצבע. הריח שומי, הטעם מתוק ומפותח ומזכיר ריבת פירות יער.

     

    ארוחת צוות / רדזפי ואני יושבים בחדר הצוות שופע האור. מסביב הצוות אוכל.

     

    "בואי נאכל", הוא קם וניגש לסירים. בקערה גדולה הוא מסדר אורז יפני דביק מעט, מוסיף קצת בשר, שולף עם כף חלמון כבוש בסויה שהם התסיסו, קצת חמוצים שכבשו, אצות פריכות, תערוכת עשבים קצוצה, צ'ילי טרי ונגיעה קטנה של רוטב סמיך. אני עוקבת אחריו ומכינה גם קערה.

     

    "את לא צריכה להכין", הוא אומר לי, "זה בשבילך", ומושיט לי את הקערה שבידו.

     

    רנה רדזפי הרגע צילחת לי ארוחת צוות. "אה, אז אני הכנתי לך", אני מגישה לו את הקערה שלי והוא צוחק. בבית ניסיתי לשחזר את המנה הזאת, הקלה והכיפית. אבל כל כך הרבה שעות עבודה של עשרות אנשי צוות לכודות בה, שאין שום דרך שאצליח להגיע למורכבות הזאת בעצמי.

     

    ארוחת צוות ב' / כבר די מאוחר. ארוחת הערב מתקרבת. רדזפי ואני יושבים בלובי ואוכלים את ארוחת הצוות. רדזפי מזמין אותי להישאר איתם, אבל הילדות מחכות לי במלון. לרדזפי יש שלוש בנות, ובכל הזדמנות שנשאל מה הוא עוד אוהב לעשות הוא תמיד עונה אותה התשובה: להיות אבא במשרה מלאה. אשתו של רדזפי, נדין לוי, היא יהודייה מפורטוגל. ולאחרונה הוציאה אפילו ספר בישול משלה.

     

    תבוא לביקור בישראל?

     

    "אני מאוד־מאוד רוצה. שמעתי דברים נהדרים וגם האנשים שבאו לעבוד פה מישראל היו מצוינים. אבל יש בעיה אחת - אני יכול להגיע רק בחורף ולא מספיק חם שם בחורף. אני חייב 26 מעלות. זה החוק שלי".

     

    הזמנת שולחן / כרגע אין אף שולחן פנוי עד השנה הבאה. אפשר להצטרף באתר המסעדה לרשימת ההמתנה. כל יום הזמנות חדש שנפתח מתמלא בתוך דקות. בחורף קל יותר להשיג שולחן, אבל החורף קר, אלים וחשוך. והמחיר? 350 דולר לאדם. אבל עם קפה בסוף וטיפ תגיעו די בקלות ל־500 דולר.

     


    פרסום ראשון: 06.09.18 , 01:08
    yed660100