איך מתארים תמונה שיש בה הכל?
ברחובות הסלאמס של מומבאי כאוס נורא ומופלא. אין סוף רכבים, אופנועים וטוקטוקים נדחקים מימין ומשמאל, מרחק נגיעה אחד מהשני; עוקפים, נדחפים, מאיצים, מצפצפים. על המדרכה דחוסת האדם תנועת המונים בכיוונים זהים ומנוגדים, וכל אחד טרוד בענייניו: שלושה יוצקים חומר לבור בכביש, רוכלים מוכרים מעין מרקחה למאכל, אחר גורר על גבו משולש גדול ממתכת.
בהמשך, על גדות הכביש הסואן, ליד ערימות אשפה, מתקן שעשועים מחליד בצורת גלגל, אפוקליפטי למראה, שעליו זאטוטים. ובמרכז הכביש, בלב התנועה, שוטרת בווסט צהוב שורקת מלוא הריאות ומנפנפת בידיה, אך איש אינו שם לב אליה. ברקע, גשרי ענק מרהיבים ומגדלי מגורים ומשרדים מפוארים, ושלטי ענק עם מיטב הפירמות, "סטיב מאדן" ו"אובר", והסדרות האחרונות ב"נטפליקס", כשלצידם ומתחתם בדחיסות איומה בניינים מפויחים, זועקים לכלוך והזנחה, כאילו נשתלו אחד בשני, ובחלונותיהם שבחזית בגדים. ומתחתיהם ועל גדותיהם בתי סלאמס רעועים ופחוני עליבות זעירים. וכל אלה, הפאר המופלג והדלות שאין לה תחתית, העושר המנקר והאומללות המחפירה, מונחים באותה תמונה בלתי אפשרית בערבובייה שאין בה היגיון או יד מכוונת. והצפיפות שבה, וריחות הרחוב הדחוסים ומזג האוויר המחניק מרתקים ובלתי נסבלים גם יחד.
אלא שבכל אלה אין צביטה אמיתית לנפש. אבל אז, חצי שעה אחרי הנחיתה במומבאי, ממש בפנייה אל בניין הקונסוליה הישראלית, אני מבחין שבאי התנועה, במרכז הכביש הסואן, גרים אנשים. והנה עוד שבריר תמונה שנקלטת לרגע ולא מרפה: צעירה עם תינוק על זרועה מושיטה את ידה השנייה אל פעוט מושפל מבט שלצידה - והכל בביתם החשוף שבלב התנועה.
זו לא שאלה של אם. במוקדם או במאוחר הודו תהלום בך. אחד מעובדי משרד החוץ מספר שהבין לאן הגיע כשמעט אחרי הנחיתה אדם הפשיל מולו מכנסיים ועשה את צרכיו. אצל דנה קורש, הקונסולית בבנגלור, אלה הפעוטות מקבצי הנדבות: "אמא שמחזיקה תינוק קטן ומקבצת נדבות, או בני חמש עושים גלגלונים כדי לקבל עשרה רופי".
מאיה קדוש, ממלאת מקום השגריר בהודו, נזכרת כיצד עם הגעתה להודו התיישבה על חלון צופה לרחוב. "במשך שעתיים בהיתי", היא משחזרת, "הנהגים, הרוכלים, הקבצנים, האנשים שגרים שם. הכל קורה ברחוב. סרט הודי".
דני כרמון, השגריר היוצא של ישראל בהודו, נדהם ממסות האדם. "אני זוכר ביקור במקדש, ובו נחיל בלתי נגמר של אלפי אנשים, יחפים, צועדים בנוזל קדוש בריח חלב מרוכז".
אני מגיע להודו בהזמנת משרד החוץ כדי להתלוות לכרמון, שלרגל סיום תפקידו יוצא למסע פרידה בין ערים, שרים ואנשי ממשל בכירים - וזוכה להצצה אל נבכי הפוליטיקה ההודית, אל יחסיה המתעתעים עם ישראל, ואל חייהם של השליחים הישראלים במדינת הענק שלא ניתנת להבנה. כי איך אפשר להבין תת יבשת של מיליארד ו-300 מיליון תושבים, שהפנים שלה רבות כל כך, וכך גם קשת הרגשות אליה; והיא רווית מסורות ותרבויות, אין סוף נופים ומראות, עשרות שפות וניגודים וסתירות; והיא סובלת פגעים ואסונות, שטפונות קטלניים, ואקלים נורא וזיהום בלתי נסבל. אבל תושביה, בגדיהם בקשת צבעים עזים, והם נראים בעיני אורח לרגע מלאי השלמה לגורלם.
פרצופה של המדינה
"הוא מבקש שתראה את החלקה שלו, זה ייקח רגע". השגריר מסתכל בעיניים עייפות אל נקודה רחוקה באופק, המקום שבו אמורה להיות חלקת הקישואים של חקלאי הודי, שניצב לידו מרוגש בחולצה לבנה מכופתרת. מחניק וחם עכשיו. וזה היה יום ארוך. אחרי השכמה בארבע בבוקר המריא כרמון, מעט חולה, לפנג'אב כדי לפגוש את הצ'יף מיניסטר אמארינדר סינג, שר ראשי החולש על טריטוריה של 27 מיליון איש. שם, על כורסאות חדר האירוח של השליט הסיקי, לבוש כולו לבן, טורבן ורוד לראשו, סביבו עשרה יועצים ועוזרים, שמע השגריר על בעיית אספקת המים הקשה של פנג'אב, שמבקשת טכנולוגיה ישראלית מסייעת. משם המשיך לפסטיבל המנגו המסורתי בהריאנה, שם כיתת עיתונאים מקומיים המטירה לעברו צרור שאלות הצוללות לנבכי המנגו; אחר כך נשא נאום בפני מאות חקלאים, ואז הצטלם איתם, ואחר כך חילק תעודות לאלופי חידון מנגו ולילד שחיסל תשעה מנגואים בדקה; וגם איתם הצטלם. ומשם, אחרי סיור וצהריים בחווה חקלאית בלאדווה, המשיך לקרנל שבהריאנה, הוותיק מבין 22 "מרכזי מצוינות" שישראל שותפה להם בהודו, ושבו אלפי חקלאים מקומיים מקבלים הכשרה וסיוע בהטמעת טכנולוגיה ישראלית בגידולים שונים, כמו קיצוץ ענפי המנגו להגדלת התפוקה.
בינתיים נהיה מאוחר. וכשסוף סוף נסיעת החזרה נראתה באופק - רק שלוש שעות לדלהי - צץ החקלאי ההוא. זה היה יום באמת ארוך. וחלקת הקישואים שלו רחוקה. "חכו לי באוטו, זה ייקח שתי דקות", אמר כרמון למלוויו העייפים.
ככה זה כשאתה שגריר. אתה לא יכול לאכזב חקלאי מרוגש, אתה פנים של מדינה. וכרמון, בן 67, אב לשישה, הוא פניה של ישראל מאז שנולד. אביו, מנחם, היה שגריר ודיפלומט בצ'כוסלובקיה, צרפת, טורקיה, סנגל, חוף השנהב וניו־יורק. הזיכרון הראשון של כרמון, כשהיה בן שלוש, הם רמקולים ענקיים ברחובות פראג הקומוניסטית, אי אז בשנות ה־50. הוא זוכר את המארש שניגנו. "יכול לנגן את זה עכשיו", הוא אומר, ונזכר בעצמו כתלמיד כיתה א' בצרפת, מספר לילדים על חבריו מישראל. "אתה נולד כילד הסברה, וזה נכון לכל ילדי השליחים", הוא אומר.
בן הדיפלומט הפך לדיפלומט. וושינגטון, ארגנטינה, ניו־יורק ובסוף דלהי. ההודים יראו בכך סיפור יפה של ייעוד, אפילו גורל. "אני לא מאמין בדברים האלה", מבהיר כרמון. במהלך שליחותו בארגנטינה, במארס 92', מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת ליד בניין שגרירות ישראל. 29 אנשים נהרגו, מתוכם ארבעה ישראלים, בהם רעייתו אליאורה. כרמון נפצע בפיגוע, ואיבד זמנית את הראייה. "אני זוכר את רגע הפיצוץ. אני זוכר את השקט שאחרי הבום. זוכר את עצמי שוכב על רצפת רכב מסחרי, שמפנה אותי לבית החולים ואת הקפיצות בדרך. אחר כך איבדתי את ההכרה", הוא משחזר.
כשהתעורר, התעקש לבשר בעצמו לחמשת ילדיו שאמם אינה עוד. "הביאו לי אותם למיטה בבית החולים", הוא נזכר. "אחרי חודש של אבל ביקשתי לחזור לארגנטינה. היה לי חשוב להראות לילדים שיש המשכיות, לעזור להקים את השגרירות מחדש, לתמוך בארגנטינאים בשגרירות, שחלקם עד היום סוחבים צלקות".
אחרי ארגנטינה חזר לישראל. במשך שמונה שנים גידל בארץ את ילדיו לבד. "איילה, הבת הקטנה שלי, אמרה את זה בצורה הכי כואבת: 'אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להגיד אמא'. אבל היא גדלה, והחבורה שלי באמת מיוחדת".
אחר כך הכיר את דיצה פרוים, עובדת משרד החוץ בעצמה. "היא הייתה יכולה להיות שגרירה וויתרה למעני", אומר כרמון. לשליחות בהודו יצא עם דיצה, שמסיימת תפקיד כציר בדלהי, ועם בתם אמה בת ה־14, רחוק מחמשת ילדיו הגדולים. "יש משפט שאני תמיד חוזר עליו: 'זה סיפור חיינו'", הוא אומר. "לא פחות קשה מהריחוק מהילדים זה הריחוק מההורים, במיוחד כשהם מבוגרים וזקוקים לך. לפני שהוריי נפטרו, אבי אמר משפט נוראי: 'אתם יוצאים לחו"ל וזה יהיה לי קשה, אבל גם אני עשיתי את זה להוריי'. ב־2015 אמי נפטרה, אבא שלי שלושה חודשים אחר כך. אבל זו החבילה. ידעתי לאן אני הולך, כי הייתי שם כילד. בכל פעם שהוריי היו יוצאים לחו"ל, אבא היה מנשק את המזוזה, כאילו אומר: אני עוזב כדי לחזור. אז כן, זה סיפור חיינו".
עכשיו, אחרי חיים שלמים בשליחות המדינה, כרמון פורש. סביר שגם בגמלאות ימשיך לנדוד, הפעם כבן זוגה של מי שאולי תהיה שגרירה. והוא לא מאמין בגורל.
הטוקטוק של ניקי
לנהג הטוקטוק קוראים ניקי. רק ניקי. שם משפחה הוא מתעקש שאין לו. "מיי פרנד", הוא אומר, "לאנשים עניים אין דברים כאלה. הם גם לא חוגגים. לא ימי הולדת, לא חגים".
שלא כמו נהגי הטוקטוק האחרים בדלהי, ניקי מפלס דרכו בזהירות בסמטאות האשפה הצרות. הוא מסיע תיירים, הרבה ישראלים, מכורח עבודתו עם בית חב"ד שב"מיין בזאר", מעוז התרמילאים הישראלים.
העבודה על הטוקטוק היא עניין חדש בשבילו. קודם עבד כמצחצח נעליים. "גרתי ברחוב, אבל עכשיו אני מבוגר לעבודה הזו. אז אני על הטוקטוק וגר בתוכו", הוא אומר.
עכשיו יש לך איפה לישון, זה טוב.
"לא. עכשיו יש לי טוקטוק לדאוג לו, זה עולה 500 רופי ביום".
אני לא מבין.
"לך יש בית לממן, עבודה לשמור עליה. אין לי דאגות כאלה, חוץ מהטוקטוק".
קשה שלא לחשוב על דבריו. "אתם במערב בסטרס, כי אתם חושבים שאתם יכולים לשלוט במצב", אומר איש עסקים הודי במהלך מפגש במלון בפונה, "בהודו אנשים זורמים עם גורלם. האדם חלק מהטבע. החיסרון בזה שזו חברה פסיבית. הישראלים, לעומת זאת, משקיעים כל רגע בחדשנות, בשיפור. זו רוח שחסרה פה".
"העוני זה דבר שקשה להבין. ברגע שאתה שם, לא בטוח שתרצה לצאת מזה", יאמר אחר כך שר הודי. ובכיר אחר יספר על תושבי סלאמס שקיבלו בתים וסירבו לעזוב, "כי זה המקום שלהם, המעמד החברתי שלהם".
"בעבר עניים בהודו אמרו: 'זה הגורל ואנחנו מקבלים אותו', אבל היום אנשים חשופים ליותר מידע ולא רוצים להישאר מאחור", אומרת קיראן מזומדר שאו, יו"ר אימפריית ביוטכנולוגיה הודית, מהנשים העשירות והמשפיעות בעולם.
הפגישה עם המיליארדרית ההודית מתקיימת בבית קפה בבנגלור. מזומדר שאו, בת 65, נטולת גינונים, מגוללת את סיפורה האישי, כיצד לפני 40 שנה הקימה עסק בלי הרבה סיכויים. "רציתי לקבל קרדיט מהבנק, אבל את אישה, בהודו, ואת צעירה ואין לך ניסיון. אמרו: 'איך נלווה לך?' אחרים אמרו: 'איך נעבוד בשבילך?' אפילו נשים לא רצו לעבוד איתי. לא ידעתי איך מגיעים לשווקים. זה היה מסע עם הרבה מכשולים".
היום, היא אומרת, הודו במקום אחר, אבל זה רחוק מלהספיק. "כל ילד בהודו צריך ללמוד טכנולוגיה כדי לזכות להזדמנות. אנחנו מפחדים מקדמה, אבל כל פעם שטכנולוגיה חדשה נכנסת היא מפתחת יצירתיות. אנחנו לא זוכרים היום מספרי טלפון. זה אומר שמשהו אצלנו נפגע? לא, אנחנו משתמשים במקום שהתפנה למשהו אחר".
תת היבשת, ש־80 אחוז מתושביה עוסקים בחקלאות, פוקחת עיניים למערב. "יש מיליארד טלפונים סלולריים בהודו, חצי מהם חכמים", אומר בכיר ברשות הסייבר ההודית, ומדבר על היעדר היכולת של מקומיים שנחשפים לרשת להבדיל בין אמת לשקר במידע — תופעה שמובילה למעשי לינץ' ועשרות קורבנות.
הודו טרודה בימים אלה במבצע לאומי להתקנות שירותים. את המדינה מסעיר הסרט "טואלט", סיפור אהבה על אישה שעוזבת את אהובה כי בבית אין שירותים והיא מסרבת לעשות את צרכיה בשדות, וגורמת לו לגנוב שירותים כימיים.
גם את הגנגס, הנהר הקדוש והמזוהם שכולל שפכים וגוויות אדם וחיות, הודו נחושה לנקות. "80 אחוז מהגנגס יהיה נקי עד מארס 2019", מצהיר השר ניטין גאדקארי, האחראי על המים ועל פרויקט הניקוי. הפגישה עם הפוליטיקאי מהחזקים במדינה מתקיימת בלשכתו עמוסת הפסלים וחפצי נוי. גאדקארי יושב משולב ידיים על כורסא עם פיתוחים. מדי פעם שופך תה לצלחת, ושותה ממנה.
אני שואל על ביקור ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ברמאללה ואמירתו כי "ערפאת היה גיבור", שהגיעה אחרי פגישתו המתוקשרת עם נתניהו. גאדקארי מודה שלא אהב את זה. "ישראל חברה טבעית", הוא מבהיר, "היחסים חשובים וזה לטווח ארוך".
אחר כך יאמר לו כרמון כי "השיתוף בין המדינות בתחום המים יכול להיות הדבר הגדול הבא", ויזמין אותו לישראל. "אני אבוא", ישיב השר גאדקארי, "יש לי חברים בישראל. רינה פושקרנה (מייסדת טנדורי - ל.ב.ע) היא כמו אחותי".
אבודים בסופת שלגים
על אדמת סלאמס דמויית מבוך, שמבני התלאי שבה מכוסים בבדי יוטה בצבע כחול, ועננה מחניקה מרחפת מעליה, פועלת "דובי גת", המכבסה הגדולה של מומבאי. 2,000 פועלי עיירת הכביסה גרים שם, מנקים את בגדי המיליונים שבחוץ.
באלי, בשנות ה־60 לחייו, יד רפויה מתנדנדת מימין גופו הכחוש, מוביל אותי בין תעלות המים ומבני האבן של "דובי גת". ממטרי מונסון מנקרים ממעל, עשן סמיך סוכר את הראייה. "ספרייט־ספרייט, האוס וורק", באלי מצביע בגאווה על תעלה שבה פועלים רוחצים בגדים, ולידה בנפרד מבנה אבן צר להחריד שבו גרה משפחה. "ספרייט־ספרייט, האוס וורק", הוא מאיץ לתעלה הבאה, מצביע שוב על מה שבעיני זר נתפס כמושבת עבדות נוראה. לידנו ילדים יחפים. על הארץ ספוגת הגשם קשיש מכווץ בתנוחה לא טבעית. הוא חי? אנחנו לא עוצרים לבדוק. הרי מיליונים פה שוכבים ברחובות.
הפער בין ערך חיי אדם בהודו לבין המוכר לנו בלתי נתפס. באותם ימים מתרחשים כמה אסונות במדינה: משפחה של 11 נפשות נספית בשריפה, עשרות נהרגים בהידרדרות אוטובוס לתהום. הודו לא רועדת. השגריר כרמון נזכר בפגישה עם בכיר ממשל הודי, שבה רצה להביע תנחומים על מות 20 חיילים הודים בגבול עם מיאנמר. "לקח לו כמה שניות להבין מה אני רוצה", הוא משחזר.
ובינתיים, בשגרירות ישראל בדלהי, הקונסול אלי סנה מקבל דיווח על שני ישראלים בסופת שלגים באמצע טרק. "הם מדווחים שאבנים נופלות עליהם מהשמיים ורוצים חילוץ אווירי", הוא מצביע על מיקומם המשוער במפה. "זה לא צחוק. אי־אפשר להפעיל את הצבא ההודי ולגלות ישראלי שהולך בסוטול". עוד לפני שיספיק לטפל, יעודכן שהשניים חולצו בעזרת סוסים. אחר כך יטפל במטיילת ישראלית שהתפרעה ותקפה שוטרים הודים. אחר כך בקטטה אחרת בכיכוב טובי בנינו.
הוא בן 56, ובמהלך 34 שנותיו במשרד החוץ היה שליח ברומניה, הונגריה, פורטוגל, יוון, שווייץ, ועכשיו הוא בדלהי. הוא נמצא בהודו לבד, גרוש, בארץ השאיר שני ילדים גדולים. מלבד עבודת ביורוקרטיה שוטפת, הוא האיש שלא ישן כשצעירים ישראלים בהודו, כ־80 אלף מבקרים בשנה, מסתבכים. "וזה תמיד קורה בסופי שבוע, אמצע הלילה וחגים", הוא מציין, ונזכר בתרמילאי שהתחרפן והיה משוכנע שהמוסד רודף אחריו, או בהוא שבאמצע טרק בקשמיר קיבל מחלת גבהים. "אתה מכיר את הישראלים", הוא אומר, "באים לטיול בהרגשה של 'עברתי את ערפאת, חיזבאללה, קטן עליי'. ככה קורים הסיפורים הכי קשים. סיפורים הזויים, חבר'ה שלוקחים פטריות. צעירים שאיבדו את ממד הזמן. הרבה מנותקי קשר, לפחות שלושה בשבוע. יוצאים לטרקים במקומות שאין בהם תקשורת, לא מודיעים להורים. וההורים - הילד שעה לא מתקשר, ישר משרד החוץ. אני מתייחס אליהם כמו לילדים שלי".
לאחרונה נאלץ לטפל בתאונת דרכים קטלנית, הרוג וארבעה פצועים ישראלים. החבורה יצאה ללה, עשר שעות על הכביש. באיזשהו שלב כולם נרדמו, כולל הנהג ההודי. סנה מתאר איך בשעה מאוחרת נסע לחפש אזור עם קליטה כדי שיוכל לטפל טלפונית בפינוי הפצועים, ואיך לפנות בוקר טס לזירת התאונה. והכל תוך עדכון המשפחות. "40 שעות לא ישנתי", הוא מספר. "אחד הפצועים הובל במשך שבע שעות באמבולנס לצ'ינדגאר, שלושה פצועים נוספים פונו במסוק צבאי. במסוק הם צרחו מכאבים. אחד מהם אמר: רוצה מורפיום, אמרתי לו כבר קיבלת שניים. כולם נותחו. אחר כך ייסורים להחזיר אותם לארץ. ובתוך זה מתחיל אירוע אחר, ישראלי על אופנוע שהתנגש באוטובוס ונהרג".
היי־טק ועמבה
"בנגלור היא גן העדן של הודו", מכריז בחאשקר באקטאבאטסאלו, מנכ"ל צ'ק פוינט בהודו, חברת אבטחת המידע הישראלית, כשהוא סוקר מבעד לזכוכיות משרדו את העיר הפרוסה לרגליו. "מזג האוויר נוח, אין הרבה רעידות אדמה. כשאנשים פורשים הם באים לפה".
בנגלור היא בירת ההיי־טק, עמק הסיליקון של תת היבשת. היא ירוקה, מטופחת. לא נראית הודו. "בכל מקום הודו נראית אחרת", בחאשקר אומר, כמו קורא את המחשבות. "כמעט כל עשרה קילומטרים הנוף משתנה, השפה משתנה, צבע הפנים של האנשים, טעם המים. בהודו יש מדבריות, עמקים, אזורים טרופיים, אוקיינוסים. השורשים הם שמחברים מדינה כזו. תראו מה הודו תרמה לאנושות: בודהה, ויפסנה, המספר אפס, קאמה סוטרה. אנחנו לימדנו את העולם לעשות סקס. לצערנו אנחנו עושים פחות היום".
בשל הפוטנציאל האדיר ישראל פתחה קונסוליה בבנגלור, שבראשה עומדת דנה קורש. "המנדט של הקונסוליה כלכלי", היא מסבירה בזמן נסיעה למפגש עם צוות PAC־B, ארגון מקומי שמעודד מנהיגות פוליטית.
הודו שלאורך שנותיה העדיפה את הקשר עם מדינות ערב ועם איראן מתנהגת איתנו היום אחרת. ביטחון, היי־טק, חקלאות, התפלת מים. ובניגוד לעבר, היחסים גלויים. "יש לי 12 שרים בחיוג המהיר בטלפון, וגם הם יכולים להתקשר", אומר כרמון.
"ישראל היא תו תקן בהודו", הוא ממשיך, "אומרים לנו: 'רק תבואו'. אבל זה לא יעבוד אם נגיד 'שלום, אנחנו ישראלים ואנחנו נגיד לכם איך לעשות חקלאות' או 'נציל את הודו'. מי אנחנו שנציל? מאות שנים לפני שפיתחנו את החקלאות המתוחכמת שלנו ההודים גידלו מאות זנים של מנגו והכינו עמבה. זו מדינת ענק עם מסורת ותרבות, מעצמה גרעינית שמשגרת טילים לחלל. הכלל הוא לבוא בענווה".
קשרי הודו עם ישראל משפיעים על יחסיה עם מדינות ערב?
"זה לא משחק סכום אפס. חומות ברלין נפלו, המלחמה הקרה הסתיימה, המזרח התיכון השתנה. הימים שבהם חשבו שאם הודו תהיה חברה של ישראל העולם הערבי ייפגע - נעלמו".
לפי ההצבעות של הודו באו"ם, לא נראה שהם איתנו.
"זה נושא שתמיד עמד בינינו, הודו תמיד הצביעה עם הצד השני. אבל חל שינוי מסוים. לא בכל דבר אנחנו מסכימים עם ההודים, אבל השיח מאוד פתוח".
סוחרים ישראלים שרוצים לדחוק רגל לשוק האדיר מגלים שהמציאות ההודית לא פשוטה. פעמים רבות ההודים אומרים כן ויוצא לא. "אנשי עסקים מישראל יוצאים מפגישות, בטוחים שהם בדרך לפרויקטים ענקיים, ואז האיש שישב מולם נעלם", אומרת קורש.
"כשהודי אומר כן, לפעמים הוא מתכוון להגיד: 'גם אם אין אפשרות כרגע, נעשה את המיטב", בחאשקר מנסה להסביר. "לחבריי הישראלים אני אומר: דבר ראשון, צריך סבלנות. שנית, אם נעשה רק עסקים, או שנצליח או שניכשל. אבל אם אתם באים להודו לתקופה, מכירים לעומק את הפרטנר שלכם, את המשפחות, יוצאים לשתות ביחד, כלום לא יעצור אתכם. זו התרבות".
דרוש: חולב פרות
"שום דבר לא מובן פה מאליו, אפילו לא השמיים", אומרת מאיה קדוש, ממלאת מקום השגריר. היא בת 42, ולדלהי סחבה איתה בעל ושלושה ילדים, לאחר קדנציות נוחות יותר בסינגפור, ביוסטון ובלוס־אנג'לס. "בגלל זיהום האוויר הכבד חודשים אתה לא רואה שמיים. האפקט הפסיכולוגי מאוד קשה", היא מסבירה, "או חום קיצוני של 50 מעלות, או מונסון שגורם הצפות ושאחריו באות מחלות. והמחלות פה באקסטרים, אתה לא מקבל סתם קלקול קיבה".
זו אדמה מאתגרת. בטח לשליחי ישראל, השוהים במדינה תחת אבטחה הדוקה, בעקבות הצמדת מטען לאחד מרכבי השגרירות ב־2012. באזורים רבים התשתיות רעועות. תושב מומבאי מספר במהלך סיור בעיר כי לרבים ממבני המגורים אספקת מים של שעתיים ביום. קשה לדעת אם דבריו נאמרים בתסכול או בגאווה. למיליונים שגרים בסלאמס ובפחונים אין גם את זה. אחת מעובדות השגרירות בדלהי מספרת על שליח שהגיע מישראל, שכר דירה מדהימה, ורק אחרי שעבר נדהם לגלות שאין בה חיבור למים. "הכל פה כמעט", היא אומרת.
לקונסולית קורש היה סיפור עם הטלפון הנייד שלה במשך כמה ימים. היא נתנה אותו לתיקון וקיבלה אותו בחזרה מודבק עם מסקינג־טייפ. החזירה, קיבלה, החזירה, קיבלה. "אמרתי לעצמי: דנה, תנשמי, זה הודו", היא אומרת.
יעקב פינקלשטיין, הקונסול במומבאי, נזכר איך עבודת בינוי זעירה נמשכה ונמשכה ימים ארוכים - עניין שבשגרה במדינה שמתפקעת מתושביה ומחפשת תעסוקה לכמה שיותר ידיים. אתה מגיע לשדה התעופה, לבתי מלון, ומגלה על כל משימה פי שלושה אנשים. זו גם הסיבה שההודים דוחים לעיתים טכנולוגיות, מקשיחים חוקי יבוא. בדלהי, למשל, אין כמעט סופרמרקטים, כדי לא לפגוע בחנוונים הקטנים. "היה לי רעיון לערב פריקסה לעובדי השגרירות", נזכרת קדוש, "שבועיים לקח לי ללקט מוצרים לארוחה של חצי שעה. לא הכל יש פה. גבינה, למשל, עולה מאוד ביוקר. כדי לעשות עוגת גבינה צריך מתכון עם תחליף לגבינה".
מי שמקפיד על כשרות יכול למצוא את עצמו מחפש אחר חולב פרות ברחוב, כמו אייל פלאח, עובד הקונסוליה במומבאי."יש פה את כל סוגי האלים והאמונות", מוסיפה קורש, "יש את אלה שלא אוכלים שורשים או אלה שלא אוכלים ביצים. ואם אתה דיפלומט שמארח, אתה צריך להיות ערוך להגיש הכל".
אבל עיקר הקושי הוא הריחוק מישראל. פינקלשטיין מכהן 16 שנה במשרד החוץ. הוא בן 44, עם ארבעה ילדים, ולפני הודו היה גם בדרום־אפריקה, בפולין ובאזרבייג'ן. "בדואי מודרני", הוא מעיד על עצמו, "מצד אחד לא הרבה מקצועות מאפשרים חיים כאלה. שותפות בתהליכים היסטוריים, פגישות עם ראשי מדינות. באפריקה פגשתי את מלך זולו. אמרתי לו שבישראל כולם מכירים את לובנגולו מלך זולו. הוא חשב־חשב ואז אמר: 'לא, לא היה לנו מלך כזה'. מצד שני אתה צריך לעקור עם המשפחה. על ילד אחד זה משפיע יותר, על השני פחות. לפני הודו עשינו עצירה בארץ לארבע שנים, כי רצינו שהילדים יכירו את ההוויה הישראלית".
קדוש: "הילדים נולדים לזה, הם לא מכירים משהו אחר. הם אוהבים את החוויה של ילד דיפלומט. לארח בשישי, לנהל שיחה עם סופרים ופוליטיקאים, ליהנות ממפגש עם ספורטאי מפורסם או לקבל את נתניהו על השטיח האדום. ויש גם רגעים קשים, למשל כשיש אירוע משפחתי בארץ וכולם מעלים תמונות יפות בקבוצת הווטסאפ, אז יש ערב באסה".
קורש, אם יחידנית שמשרתת בבנגלור עם בנה אופק בן השש, מסכימה עם התחושה. "כל פעם שאני עוזבת את הארץ ומחבקת את אמא שלי, אני אומרת לעצמי בחשש שחס וחלילה זו לא תהיה הפעם האחרונה".
* * *
בדרך הביתה, כשגלגלי הדרימליינר מתנתקים מאדמת נמל התעופה גנדי והמטוס תופס תאוצה, הודו נראית מלמעלה הרבה פחות צפופה, הרבה יותר נסבלת ונעימה. וכשתת היבשת הופכת לנקודה, קשה שלא לחשוב על מאות המיליונים שנשארו להיאבק שם למטה, אבל גם על הילדים ששוחים ברחובות מוצפי גשמי מונסון במומבאי או המספרה שפועלת על מדרכה בדלהי עם שתי מראות על חומה, רגעי קסם במדינה שלא ניתנת להבנה.
