בכל שנה אני מתפעלת מחדש מהפער הזה, בין החגיגה הנפלאה של משפחה וקהילה ועם, לבין מהותו של היום. על פי המסורת, א' תשרי, ראש השנה, הוא קודם כל יום הדין. היום שבו עומדים כל הברואים למשפט. יום של אימה ופחד, של תחנונים לבורא עולם, של תפילות ארוכות, של וידויים ובקשות סליחה, של פשפוש במעשים. זה היום שבו יוחלט האם נגזר למוות או לחיים - גם ברמה האישית וגם ברמה הכללית.
נראה שהדרך היחידה שלנו כבני אדם להכיל את המעמד הבלתי נתפס הזה של הדין היא יצירת ריטואלים שיש בהם רוך, שייכות וחגיגיות. כשאנחנו עומדים בבית נקי, בבגדים חגיגיים, אל מול שולחן עמוס בכל טוב, עם אהובי ליבנו, אנחנו מוקירי תודה. ומתוך ההכרה הזו בטוב אנחנו יכולים לקחת על עצמנו משימות ויעדים חדשים. אנחנו יכולים להבטיח להשתפר (גם אם לא נצליח במאה אחוז. אבל ברגע הזה, של יופי ותום, הכל נראה אפשרי), אנחנו יכולים לבקש סליחה ולהתחרט.
מיד אחרי תקיעת השופר, שכל עניינה לעורר את הלבבות לחשבון נפש, נאמר בבתי־הכנסת את הפיוט היפהפה שנפתח במילים: "היום הרת עולם". ביטוי ייחודי בעברית שמתאר את ראש השנה כיום לידת העולם. האל, שלרוב נתפס כגדול, הגיבור והנורא - מקבל דימוי של אם בשעת לידה. ולידה, שיש בה שבר וכאב וקושי גדול, היא גם רגע מכונן של שאר רוח, של יצירה, של בריאה יש מאין ממש. והנה כל התפיסה המורכבת הזו של יראה ואהבה מקופלת במעמד הייחודי הזה של תפילה ושל שופר, של משפחה ושל חגיגה.
למרות הקושי, ולמרות שנכשלנו לא פעם, ושיש הרבה מאוד מה לשפר ועל מה להתחרט, גם השנה נעמוד בתשרי ונבטיח להיות טובים יותר. חומלים יותר. בעלי עין טובה יותר. הלוואי שהשנה זה גם יתגשם.
