אפילו נהג המונית מתקשה למצוא ב־GPS את ביתו של ביברס נאתכו. התשתיות בשכונת וארי באתונה, שבה מתגורר קפטן נבחרת ישראל והרכש הטרי של קבוצת אולימפיאקוס, אינן מרשימות בלשון המעטה. מדובר באזור בשלבי פיתוח. בדרכנו אליו, על קו החוף של אתונה, אנחנו חולפים בכבישים משובשים, סביבנו חולות ושלדי בתים בבנייה, כשברקע רעש מטוסים בלתי נסבל.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אחרי 50 דקות של נסיעה, נראה שהגענו. לפנינו מתגלה מבנה מפואר בן שתי קומות עם חצר דשא גדולה, מתוחמת בגדר חיה, שבמרכזה בריכת שחייה. זהו ביתו של נאתכו. זמני יש לומר, שכן בעתיד הוא מתכנן לעבור אל שכונת גליפאדה היוקרתית, שבה גרים רבים משחקני אולימפיאקוס. "כששיחקתי ברוסיה היה לי גם בית כזה, אבל שם יקר בהרבה", אומר נאתכו. "בית להשכרה במוסקבה עולה בסביבות 11־10 אלף דולר, פה זה כמחצית מהסכום הזה".
הוא עדיין בשלב שבו עושים השוואות בין פה לשם: בין רוסיה ליוון. אחרי שמונה שנים ברובין קאזאן ובצסק"א מוסקבה, החליף נאתכו את הקור הרוסי ואת אורח החיים המתיש של כדורגלן מקצועי במדינת הענק ביעד סימפטי הרבה יותר —עם אקלים נוח ומנטליות ים־תיכונית.
"ברוסיה כל הזמן הייתי על מזוודות", הוא אומר, "לכל משחק חוץ היינו צריכים לטוס, והטיסה הכי קצרה היא שעה ורבע. היה לנו למשל משחק שטסנו אליו שמונה שעות, לחברובסק בגבול הסיני. ועוד שיחקנו במינוס 20 מעלות. זה מטורף. אין שגרה עם המשפחה".
ובאתונה?
"פה זה סוג של ישראל, ההתנהגות של האנשים, הרחוב. מזרח תיכון לכל דבר. אמנם נולדתי וחייתי בישראל, אבל אחרי שמונה שנים ברוסיה הייתי צריך להתרגל. בשבוע הראשון באתונה היה לי סיוט מבחינת החום".
סערת "התקווה"? "זה לא רציני"
אל אולימפיאקוס, מועדון הכדורגל מהעיר פיראוס שבמטרופולין אתונה, הוא מגיע בעיתוי אולי הטוב ביותר מבחינתו: האדומים־לבנים, שאיבדו את האליפות בעונה החולפת, נחושים להיאבק על הכתר המקומי מול א.א.ק אתונה ופאוק סלוניקי. הוא רק יכול להרוויח מזה.
זה לא הכל: בגיל 30 פלוס נאתכו, הצ'רקסי שנולד וגדל בכפר כמא, הוא הקפטן של נבחרת ישראל. הקפטן המוסלמי הראשון. "רגע שיא בקריירה", הוא אומר. "בשבילי קפטן זה לא רק מי שיש לו סרט על היד".
בחירתו לקפטן, על חשבון ערן זהבי, כמובן לא עברה חלק. רבים תהו כיצד כדורגלן שלא מוכן לשיר את "התקווה" יכול לשמש כקפטן נבחרת ישראל. סביב נאתכו קמה סערה.
"לא ציפיתי לרעש כזה", נאתכו אומר בכנות, כשאנחנו יושבים על יד הבריכה שבחצר ביתו על כוס של פראפה, הקפה הקר הממכר של יוון. "עם יד על הלב, אני מבין את האנשים ששואלים מדוע אני לא שר את 'התקווה', אבל אני מבקש מכולם: תעצרו רגע, אל תתלהמו. אני מכבד הכי הרבה בעולם את 'התקווה', ואני האחרון שאפשר לבוא אליו בטענות כמי שלא מכבד את המדינה שלו.
"בגיל 15 ויתרתי על מעבר לאיאקס בהולנד בגלל הצבא. הבקעתי צמד במשחק שם. הבעלים של איאקס ביקש מאבא שלי שנעשה איתו סיבוב באצטדיון. כשהגענו למשרדים, הציעו לנו חוזה בקבוצה. אבא שלי מיד אמר שאין סיכוי. למה? כי אם לא אעשה צבא, לא אוכל לשחק בנבחרת ישראל. בשבילו זה היה הדבר הכי חשוב. אני עשיתי צבא, הצ'רקסים לוחמים בכל המלחמות, אז לזרוק 'הוא לא שר התקווה?' זה הכי לא רציני שיש".
תסביר למה אתה לא שר את "התקווה".
"כתוב 'נפש יהודי הומייה', ואני לא יהודי, אז איך אני יכול לשיר את 'התקווה'? מה, זה שיר של אייל גולן או עומר אדם? אם היה 'נפש ישראלי הומייה', הייתי שר. אני בהמנון מרים את הראש, מנפח את החזה, אבל המילים מדברות ליהודי. רוצים שאשיר משהו שהוא לא חלק ממני?"
כמה פגעה בך הסערה?
"ממש לא פגעה בי. דרך הסערה הזו דווקא הבנתי כמה אנשים שפויים יש לנו במדינה. קיבלתי אלפי תגובות תמיכה. יש אנשים שאתה יודע מה האינטרס שלהם, ואז פחות מתייחס אליהם, ויש מבקרים שאתה מנסה להבין את הסיבות. כשמישהו כמו אורן חזן עושה רעש, אתה מבין שעדיף לא להקשיב לו".
החלפת את ערן זהבי, שהודח אחרי שהתעצבן במשחק וזרק את סרט הקפטן. זה יוכל לקרות לך?
"אני לא הייתי זורק את סרט הקפטן בחיים".
גם אם תשמע אלפי אוהדים שמקללים אותך?
"בוא אספר לך משהו יותר מטורף. כשבנות הדודות שלי נהרגו בתאונת הדרכים, ואחריהן אבא שלי נפטר, הלכתי להרים קרן כשחקן הפועל תל־אביב. ואז, ליד שער 11, שמעתי מאוהדי מכבי תל־אביב קללות שאני לא מאחל לאף אחד לשמוע. אבל אני לא כועס. ברור שאני לא מבין איך אנשים יכולים להוציא מילים כאלו מהפה שלהם. אנשים מאבדים גבולות וחושבים שמה שקורה במגרש נשאר שם, אבל זה לא ככה, יש אנשים מאחורי זה".
ואם תקבל הצעה לשחק במכבי תל־אביב?
"אני לא סופר את אותם מקללים, מבחינתי הם לא בני אדם. מי הם בכלל שבגללם אגיע או לא אגיע? הם בטח לא יהיו חלק מהשיקולים שלי".
הקפטן האיראני? "זה לא סיפור"
מסך עשן סמיך, המקשה על הראייה, מקבל את פני הבאים בשערי קאראיסקאקיס, מגרשה הביתי של אולימפיאקוס, המועדון המעוטר ביותר בליגת העל ביוון. על המנגלים שסביב האצטדיון נזרק כל נתח בשר אפשרי.
אט־אט אלפי אוהדים משולהבים עושים דרכם ברכבת התחתית ממרכז העיר למגרש, מרחק 20 דקות לערך, ויוצרים אווירת חג.
יציעי האצטדיון, כ־33 אלף מקומות, מלאים עד אפס מקום, ובראשם שער 7 הגועש באולטראס המקומי, שמרעיד בשירה אדירה. כרטיס למשחק בליגה האירופית נע בין 10 ל־90 יורו. והנה, בחנויות המועדון הרשמיות נמכרות חולצות של נאתכו ב־80 יורו.
נהגי מוניות באתונה, שאיתם אני נוסע, כבר מונים את שמו של הקַשר מכפר כמא בהיכל התהילה של ספורטאים ישראלים. מדהים לראות יוונים בשנות ה־20 המוקדמות לחייהם מדקלמים את שמות כוכבי העבר מיקי ברקוביץ', עודד קטש, פיני גרשון, שמכונה פה "מלאקה" (המשוגע), ואחרים.
לנאתכו ברור שאם דברים ישתבשו על המגרש, הטירוף של האוהדים היוונים יכול לקבל טוויסט הרבה פחות סימפתי. הם רגילים להצלחות - לאורך שנותיה אולימפיאקוס זכתה ב־43 אליפויות וב־27 גביעים.
"ברוסיה האוהדים מוחאים כפיים לתודה גם אחרי שלושה הפסדים ברציפות", הוא אומר, "פה ברור לי שאם שני משחקים הפסדת, זה סיפור אחר לגמרי. הבדל ענק, אבל מבחינתי זה אקשן".
לפני שבחר ביוון, נאתכו שקל הצעות מקבוצות בספרד, טורקיה והליגה השנייה באנגליה. את רוסיה היה נחוש לעזוב. "לא הרגשתי שאני יכול להוציא מעצמי יותר. הרגשתי שובע מהליגה הרוסית", הוא אומר. "אני בן 30, ואחרי שמונה שנים שם, הרגשתי שזה הזמן לשינוי. היו לי כמה הצעות, גם ביוון. בסוף הלכתי עם הקבוצה שהכי רצתה אותי. הסכמתי לירידה של 50 אחוז בשכר (נאתכו משתכר ביוון כמיליון יורו בעונה - נ"צ)".
למה הסכמת לירידה כל כך משמעותית בשכר?
"בלי עין הרע בקריירה שלי עשיתי הרבה כסף, יותר ממה שחושבים. לכן אני יכול לקבל החלטות על בסיס מקצועי ולא כלכלי. למשל היו דיבורים על ליגה סינית. הייתי מוכן ללכת לשם רק אם הייתי מקבל פי שניים מאשר ברוסיה, וזה לא קרה. זהבי, אם לא היה הולך למה שקיבל, היה משוגע".
נאתכו מספר על קבלת פנים נאה באולימפיאקוס. "לי אין גינונים של כוכב", הוא מבהיר. ובכל זאת המועדון היווני זימן לו אתגר: באולימפיאקוס משחקים שני כדורגלנים איראנים, אחסאן חאג'סאפי וקארים אנסאריפארד, שהשתתפו במונדיאל האחרון. האחרון כבש את שער השוויון מול פורטוגל (1:1), ואילו חאג'סאפי הוא קפטן נבחרת איראן. הסיפור על שני הקפטנים, הישראלי והאיראני, שמשחקים יחד באולימפיאקוס, זכה כמובן לכותרות.
"אצלנו בחדר הלבשה לא התייחסו לזה בכלל", אומר נאתכו. "מערכת היחסים ביני לבינם זהה ליחסים עם שחקנים אחרים. אין עניין של הנה האיראנים והנה הישראלי. זה אולי סיפור בעיקר בצד של האיראנים כי שם הדברים קיצוניים יותר".
הקפטן חאג'סאפי נכווה בעבר מסוגיית יחסי איראן־ישראל. בקיץ שעבר, כשאולימפיאקוס שיחקה נגד מכבי תל־אביב במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, חאג'סאפי לא הגיע למשחק בישראל - אבל בחר להשתתף במשחק הגומלין ביוון. זה עלה לו ביוקר: הוא הושעה מיד מנבחרת איראן. רק אחרי שהתנצל בעמוד האינסטגרם שלו הוחזר לסגל.
מבין שני האיראנים, עם אנסאריפארד נאתכו יצר יחסי קִרבה. "אני משוחח איתו ביום־יום, באימונים. הוא מדבר אנגלית טוב", מספר נאתכו. "אני לא מרגיש רתיעה שלהם ממני. צריך להבין שיש פוליטיקאים ויש אנשים כמוני וכמוהם, ואותנו לא מעניין כל מה שקורה מלמעלה. אבל הם לא רוצים לשרוף את עצמם במדינה שלהם. רק פיפ"א יכולה לתקן דברים כאלו".
למשחק מוקדמות הליגה האירופית בין אולימפיאקוס לבין ברנלי, שבו אני נוכח, מגיעים גולים איראנים שגרים באנגליה, ובאו כדי לצפות בשני שחקני הנבחרת. "לנו אין בעיה לראות ישראלי ואיראנים משחקים יחד", אומר ראשיד מלונדון. "גם באיראן זה כבר לא סיפור. רק הפוליטיקאים מנסים ליצור מזה רעש פופוליסטי. נהנינו מהנבחרת שלנו במונדיאל ברוסיה. הלוואי שהקפטן האיראני והקפטן הישראלי ייפגשו במונדיאל הבא. נאתכו שחקן מצוין, הלוואי שזה ייצור חיבור בין העמים".
נאתכו מתחבר לדברי האוהד, ויכול להבין את הסיטואציה הרגישה שאליה נקלעו שני חבריו לקבוצה. "אני מרחם עליהם כי זה מצב ממש לא פשוט, לא הייתי רוצה להיות במקומם. לנו אין איסור שיגרום לנו לא להתחבר לאיראנים".
"נאתכו יתרום עוד הרבה לאולימפיאקוס", אומר אנסאריפארד עצמו לעיתונאי יווני, "אני מכיר אותו מהליגה הרוסית ואין לי שום בעיה מאיפה הוא הגיע".
במתקן האימונים המפואר של אולימפיאקוס, המרוחק עשר דקות מאצטדיון קאראיסקאקיס, אני צופה בקפטן הישראלי מתאמן עם שני האיראנים. "חאג'סאפי מופנם יותר מול השחקנים, בעוד קארים משוחרר וצוחק. אנחנו מדברים בעיקר על כדורגל, עדיין לא הגענו לחיים באיראן", יאמר אחר כך נאתכו.
ובכל זאת, אם תעשה סלפי עם אחד מהם אחרי משחק ותעלה לאינסטגרם, לא תשמע ביקורות, בעוד הם, ספק אם יוכלו לשוב לטהרן.
"זה ברור, בצד האיראני תהיה בעיה".
שרשרת טרגדיות? "הן עיצבו אותי"
ביתו של נאתכו מרוחק שתי דקות מחוף ורקיזה - חלקת חוף פרועה, נעדרת כיסאות או שמשיות, ובסביבתה סוחרים מהודו ובנגלדש שמציעים בגרושים תכשיטי חרוזים או שמלות חוף. ויש שם טברנת דגים אותנטית, שמשפחת נאתכו הפכה למסעדת הבית, למרות שהוא עצמו מעיד ש"אני בן אדם של אוכל ביתי, אוכל מה שאשתי טליה מכינה לי".
לנאתכו שלושה בנים: אכרם בן השש, שנקרא על שם סבו, עינאן בן הארבע ואריאן בן השנה וחצי. הם מדברים צ'רקסית ורוסית, הבכור גם מבין עברית.
גם טליה במקור מכפר כמא. "הכרתי אותה בכיתה א' בבית הספר 'כדורי'", מספר נאתכו. "מאז כמעט לא היינו בקשר, עד שהתחלתי איתה בגיל 22. מאז אנחנו יחד. לאישה של כדורגלן, בעיקר כזה שמשחק במדינה זרה, יש יותר מ־50 אחוז בהצלחה. אשתי מעורבת מאוד, הדעה שלה חשובה לי".
את טליה אני פוגש במשחקה של אולימפיאקוס, רגע לפני שריקת הפתיחה, אחרי שהשכיבה את הילדים לישון והשאירה אותם עם הוריה שבאו לביקור. "אני לא מפספסת משחקים של ביברס", היא אומרת. "היו משחקים שטסנו לחו"ל כדי לראות אותו".
גם הילדים מגיעים בדרך כלל למשחקים. "אכרם מאוד אוהב לראות אותי משחק", אומר נאתכו, "הוא מזכיר לי את עצמי. גם אני הייתי בכדורגל כל היום. ברוסיה הם באו לראות אותי גם במינוס 12 מעלות".
משפחת נאתכו השאירה שתי דירות באזור יוקרתי במוסקבה, בשכונת רובלובה. "בשגרה ברוסיה היה לנו מצוין", הוא אומר, "שכונה טובה, בית ספר מול הבית, לאשתי היה קשה להיפרד. הקור לא היווה מבחינתנו בעיה. אל תשכח שברוסיה יש תשתיות שמותאמות לחורף, אתה חי בקניונים. היה מעולה, אבל רציתי משהו אחר".
על מגיני העצם של נאתכו מוטבעים תמונות קרוביו: טליה, הילדים, וגם זו של אביו אכרם, שנפטר מדום לב לפני עשור, כשהיה בן 53. שלוש שנים קודם אירעה טרגדיה אחרת במשפחה: בת דודתו של ביברס, הכדורסלנית נילי נאתכו ואחותה דיאנה, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה.
"זה יום הדין, כתוב מלמעלה יום ושעה", הוא חוזר אל יום פטירת אביו. "בדיוק התחלתי לשחק בבוגרים של הפועל תל־אביב, החודש הראשון שלי. המאמן אלי גוטמן נתן לי הזדמנות. התכוננו למשחק נגד בית"ר ירושלים. אבא הגיע לדירה השכורה שלי בראשל"צ, ויצא לריצה. הייתי בבית עם דני בונדר (מגן הפועל לשעבר - נ"צ), כשפתאום בירם כיאל (קשר ברייטון - נ"צ) התקשר ואמר שאבא שלי התעלף בפארק. מי שמצא אותו התקשר למספר הראשון שמצא בטלפון שלו, של בירם. בונדר ואני מיד נסענו לפארק, כשאנחנו עוברים רמזורים באדום, עד ששמענו אמבולנס. אמרנו נעקוב אחריו. כשהאמבולנס עצר, קפצתי תוך כדי נסיעה. אבל כשהגעתי לשם הבנתי שהכל נגמר. לא היה מה להציל, ניסו להחיות אותו עם מכות חשמל.
"הייתי אז ילד בן 18. התחלתי לעשות חישובים מה אני עושה עכשיו. יש לי את אבא שלי ששוכב מת לידי. איך מספרים לאמא ולאחיות? למי אני מתקשר? לא הייתי עצמאי אז, אבא דאג להכל. אספתי את עצמי, קיבלתי כוחות שלא הבנתי מאיפה הגיעו. אלוהים לא ייתן לך מבחן שלא תעמוד בו.
"אצל הצ'רקסים לא קוברים מיד", נאתכו ממשיך לתאר. "בלילה הגופה נמצאת בבית. מקלחים ומנקים אותה, וכל הכפר מגיע. למחרת השייח' עושה קבורה. עברתי את זה גם עם הבנות דודות שלי. הטרגדיות שעברתי עיצבו אותי, הפכו אותי למחוספס יותר".
גם היום, אולי במיוחד היום, נאתכו חש היטב בחסרון אביו. "אני חושב על אבא הרבה. יש ימים ושעות שאני נזכר בו יותר", הוא אומר. "לפעמים אני פונה אל אבא, מתייעץ איתו. במיוחד ברגעי משבר. למשל לפני שחתמתי באולימפיאקוס. אבא שלי היה מאוד חכם, תמיד חשב צעד אחד קדימה.
"יש ימים שאני אומר לעצמי איך יכול להיות שהוא לא פה - למשל כשלקחתי אליפות עם צסק"א, אחת הקבוצות הטובות ברוסיה, או כשהפכתי לקפטן נבחרת ישראל, שזה שיא השיאים בשבילו. חסר לי המבט שלו".
חוק הלאום? "אין גולים סוג ב'"
במהלך הקריירה נאתכו השתדל שלא לדבר על פוליטיקה. אלא שעכשיו, במרחק 1,200 ק"מ מסערת חוק הלאום בישראל, כשאנחנו יושבים במסעדה למרגלות אחד מחופי פיראוס, הוא מתקשה להישאר דיפלומט.
"מדובר בחוק מיותר, ועוד מנסים להגיד שהוא לא גזעני", הוא אומר בנחרצות. "בוא נגיד שמהיום מחליטים שכל צ'רקסי בישראל מקבל 10 אלף דולר. זה חוק גזעני, שמקדם את הצ'רקסים, לא?"
עד כמה זה מאכזב אותך?
"אלך מכיוון אחר: בזמן סערת חוק הלאום הייתי בבית הנשיא, ושמעתי את רובי ריבלין. הוא דיבר על שוויוניות, ואמר שאין גולים סוג ב'. יצאתי רגוע משם. מאותו רגע חשבתי שלא צריך להתייחס לחוק הזה".
עלתה לך המחשבה לוותר על סרט הקפטן כמחאה?
"בוא נהיה קיצוניים: נניח עשיתי את הצעד הזה, מה זה ייתן לי או לצ'רקסים? זה רק יפלג. כשהתפרסם עניין חוק הלאום יכולתי לדבר, אבל מלבד השיחה עכשיו העדפתי לא להוסיף שמן למדורה. אני מאמין בשקט ככוח, בדיוק כמו שכקפטן אני לא עושה רעש".
אם היית יכול לפנות בעניין לראש הממשלה בנימין נתניהו, מה היית אומר?
"שאף אחד לא מתכחש לכך שישראל היא מדינה של העם היהודי. אני לא מבקש מנתניהו שיעשה אותנו מדינה מוסלמית, אבל שלא ישכח שיש עוד אנשים שגרים פה והם לא סוג ב'. אתה לא יכול לדרוש מאיתנו חובות סוג א' פלוס, ולתת זכויות סוג ב' במקרה הטוב. כבוד ונאמנות הם ערכי־על אצל צ'רקסים".
"לא חונכתי שאני צריך להוכיח נאמנות למדינה שבה נולדתי. אני חלק ממנה, לא?" הוא ממשיך, "לא חונכתי שאני שונה, אבל ברור שחוויתי גזענות. מספיק שיהיו חמישה אחוזים של גזענים וזה פוגע בכולם. דווקא בישראל נתקלתי בקללות, יותר על רקע של משחקי דרבי וכאלה. אוהדי בית"ר ירושלים אמרו לי לא פעם: אתה צ'רקסי, אתה יכול לשחק אצלנו".
נאתכו מזכיר את בית"ר ירושלים, בימים שבהם הבעלים החדש שלה, משה חוגג, מדבר על הבאת כדורגלן מוסלמי למועדון, שנמנע מגיוס שחקנים מוסלמים/ערבים. שמו של נאתכו אף הוזכר בהקשר זה.
"מבחינתי יכולתי להגיע ולשחק בבית"ר ירושלים", נאתכו משיב מנגד. "ברור שאם 'לה פמיליה' (ארגון האוהדים הקיצוני של בית"ר - נ"צ) ייצאו נגדי לא ארצה להגיע, אבל אני מאמין שאפשר לגשר על הדברים. לא לתת לקיצונים את קדמת הבמה. תאמין לי שבבית"ר יש מספיק אוהדים שפויים".
בוא אציג לך תסריט: החלטת לחזור לישראל, חוגג מתקשר ומציע לך חוזה חלומי בבית"ר.
"לא אגיד לא כי זו בית"ר. העובדה שאני מוסלמי לא תהיה שיקול מבחינתי בשאלת ההגעה לבית"ר. אם זה משהו שיגשר בין הצדדים, אשמח לעזור. בקריירה שלי אני פורץ דרך. קפטן בכל הנבחרות, הקפטן המוסלמי הראשון בנבחרת הבוגרת, הצ'רקסי הראשון בליגת העל".
נבחרת ישראל? "אירופה התרחקה"
כשנאתכו מגיע ארצה לחופשה, הוא מתייצב בבית אמו בכפר כמא, על כביש כפר תבור־כנרת, שם הוא נחשב לגיבור מקומי. "כשאני מגיע ילדי הכפר מתביישים מאוד", הוא אומר, "לפעמים אני שומע תגובות שגורמות לי להסמיק. היום כל הכפר אוהד אולימפיאקוס. מבחינתי החזרה לצבע האדום־לבן, כמו של הפועל תל־אביב, ובאצטדיון שיש בו אווירה שמזכירה את בלומפילד, מזכירים לי נשכחות".
ספר קצת על החינוך הצ'רקסי.
"היום זה אמנם אינדיווידואלי איך מחנכים את הילדים, אבל אצלי זה קודם כל כבוד. אבא שלי לא היה צריך להגיד לי כלום, הוא היה מסתכל עליי והייתי מוריד את הראש מתוך כבוד. כשהוא היה עובר לידי הגוף שלי היה צמרמורת. הוא תמיד חינך אותי לכבוד למבוגר, וזה ערך שאני מעביר לילדים שלי".
אתה תחזור לישראל, או שאתה מתכנן להישאר בחו"ל?
"אני מאמין שאחזור. וכשאחזור אעשה משהו לנוער בכפר כמא, אולי אפתח בית ספר לכדורגל. כשהייתי צעיר יותר הייתה לי תשוקה לאמן, אבל ככל שאני מתבגר, אני מבין שלהיכנס למשבצת הזו זה להיכנס למיטה חולה. אני מעדיף לנסות לקדם ילדים ונוער. אני מסתכל היום על הכפר: הרחובות ריקים, הנוער מתרחק מהמשחק השכונתי. פעם לא היה מקום שלא שיחקו בו כדורגל, המגרש היה תמיד מלא. חשוב לי להחזיר את מה שהיה".
למרות הקריירה המפוארת, התחושה היא שבישראל אתה לא מוערך מספיק.
"אני לא מתנגד לסטטוס הזה, כי יש בו הרבה פלוסים. את התשובה הכי טובה תקבל מאנשי מקצוע שעבדתי איתם, וזו כנראה תהיה תשובה אחרת ממה שאולי הקהל חושב".
מצד שני ישנה ביקורת מוצדקת על הפער בין היכולות שהפגנת בקאזאן ובצסק"א לבין מה שהבאת לנבחרת, שבה קיבלת קרדיט ענק.
"תראה לי שחקן אחד בנבחרת שאין עליו את הביקורת הזו. אפילו על מסי הגדול, ואני לא משווה את עצמי אליו, אומרים את זה. אי־אפשר להשוות בין תרומה של שחקן לקבוצה שלו לבין התרומה שלו לנבחרת, שאליה הוא מגיע בפרק זמן קצר שבו הוא צריך להיות בשיא, ולשתף פעולה עם שחקנים שלא תמיד משחקים באותו סגנון שלו".
מה דעתך על מעמד הכדורגל הישראלי?
"הדירוג זה הדבר האחרון שמעניין. הכדורגל שלנו עומד במקום. אני מסתכל על נבחרות נערים ונוער, ורואה שאין התקדמות. כשהייתי בנבחרות האלה שיחקנו עם קבוצות כמו צרפת ואנגליה שווה בשווה, ולרוב היינו טובים מהם. היום אירופה התרחקה מאיתנו".
אנדי הרצוג רק מונה למאמן הלאומי, ואייל ברקוביץ' כבר שלח את מי שבחר בו לפסיכיאטר.
"ברור שיש פה משהו אישי, כי הוא רצה להיות מאמן הנבחרת ולא קיבל".
יש סיכוי שישראל תעלה מתישהו לטורניר גדול?
"גם אם נעלה ליורו זו תהיה הברקה חד־פעמית. אבל אנחנו לא שם, אין לנו תשתיות, אין עבודה עם נוער. ככה לא נבנה מסורת. כל הנבחרות האחרות התקדמו ואנחנו כבר כמה עשורים תקועים באותו המקום". ¿
