יום כיפור מתמזג, לפחות אצל בני דורי, במלחמה שפרצה בו ב־1973. בזיכרון הקולקטיבי־הלאומי שלנו מתחברת המלחמה ההיא ותוצאותיה הקשות למושג "מחדל". המחדל היה תוצאה של "הקונספציה" של אגף המודיעין, שאומצה הן על ידי הרמטכ"ל והן על ידי הדרג המדיני, לפיה לא תפרוץ מלחמה בין ישראל לשכנותיה בעתיד הקרוב. כתוצאה מהערכה שגויה זו צה”ל הופתע, המילואים לא גויסו בזמן, והמלחמה החלה כשהיינו במצב של נחיתוּת קשה, שגרמה לנפגעים רבים ולאובדן שטחים חיוניים. הצורך לכבוש שטחים אלה מחדש, החרמון למשל, גבה גם הוא מחיר דמים כבד.
הוועדה הממלכתית שחקרה את המלחמה – ועדת אגרנט – קבעה כי ההפתעה נגרמה מאחר שצה"ל טעה בהערכת כוונות האויב. אמנם היו סימנים רבים בשטח שהצביעו על יכולות של האויב לתקוף, אך ההסתמכות על ניתוח כוונותיו היא שהובילה לשגיאה הנוראית. מכאן גם הלקח שלפיו עלינו להיות תמיד ערוכים מול יכולות האויב ולהתעלם מכוונתו, שכן זו עלולה להיות תמיד נסתרת.
אני חולק על שתי הקביעות – זו הנוגעת למחדל המודיעיני וזו של ועדת אגרנט. בשל קוצר היריעה אתייחס הפעם רק לסוגיה הראשונה. אכן, המודיעין טעה והטעה את הקברניטים, אלא ששגיאה מודיעינית היא דבר שקרה וקורה לאורך כל ההיסטוריה. די אם ניזכר בשתיים מההפתעות הגדולות של מלחמת העולם השנייה, שתיהן התרחשו ב־1941: הפלישה הגרמנית לבריה"מ וההתקפה היפנית בפרל הרבור. יש, כמובן, לעשות הכל כדי להימנע מהפתעות, אך כשיש צד שני שמנסה להפתיע – שגיאה בקריאת מהלכיו עלולה תמיד לקרות.
אבל אם שגיאה היא תוצאה של חולשה אנושית, הדבר החמור יותר שקרה במלחמת יום כיפור הוא הבורוּת של צמרת צה"ל. בניגוד לשגיאה, בורוּת מקצועית היא בלתי נסלחת מאחר שהיא תוצאה של זלזול במקצוע הצבאי ובחובות המתחייבות ממנו. צמרת צה"ל – הרמטכ"ל, אלופי הפיקודים, קציני המטה הכללי – חסרו את הידע הצבאי ההכרחי לרמתם.
הדבר התבטא בשורה ארוכה של נושאים, ואציין בקצרה שישה מהם. ראשית, בצורת ההיערכות של צה"ל נקבע כי קו המגע עם האויב הוא גם קו העצירה (הקו שאם האויב פורץ אותו, הפיקוד המרחבי נכשל במשימתו). הקביעה הזו מתעלמת מהאקסיומה הראשונה של תורת ההגנה, הגורסת שסביר שקו המגע ייפרץ ולוּ מהסיבה הפשוטה שהתוקף הוא שבוחר היכן לתקוף ויכול לרכז את המאמץ במקום שבחר. מכאן שהציווי מספר 1 מחייב היערכות עם עומק ועתודה.
שנית, בשתי גזרות הלחימה, בדרום ובצפון, נערכו עם חטיבת טנקים אחת לפנים, למרות שבשתיהן היו לפחות שתי חטיבות סדירות זמינות. המעבר להיערכות הנכונה (חלוקת גזרות לשתי החטיבות) נעשה בשתי הגזרות תחת אש, ושילמנו על כך מחיר יקר.
שלישית, צה"ל בנה מוצבים, בדרום ובצפון, באופן חובבני להחריד, תוך התעלמות מוחלטת מניסיון של מאות שנים בסוגיה פשוטה זו. רביעית, המטה הכללי ואלופי הפיקוד היו בורים בכל הקשור להיכרות עם חיל האוויר, יכולותיו והמשמעויות הנגזרות משינויי משימה דחופים שהפילו עליו. חמישית, נוהלי הפיקוד ושליטה (פו"ש), הן של הרמטכ"ל והן של אלופי הפיקודים, התאימו לרמה של פלוגה או גדוד ולא של דרג מערכתי. והדבר השישי והחמור ביותר: יומיים לפני פרוץ המלחמה הוכרזה כוננות מלאה של הצבא הסדיר, אך איש לא הגדיר לקראת מה. וכך, גם ברמת הגולן וגם בתעלה היו חיילים בבסיסים אך רובם ישבו בנעלי בית וקראו עיתונים.
בשורה התחתונה: אם צמרת הצבא הייתה מקצועית כמצופה, ואם הצבא הסדיר היה נערך למלחמה כנדרש, היו תוצאות הימים הראשונים שונות לחלוטין. בניגוד להפתעה, על המחדל הזה קשה יותר לסלוח.
