"הייתי בתו של אנדרטה לאומית", מספרת ג'יין פונדה במערכה הראשונה של הסרט הביוגרפי החדש והמדובר אודותיה, 'ג'יין פונדה בחמש מערכות' מבית HBO, "מה שאמר שהייתי מנומסת ונחמדה, כל הדברים שלא הרגשתי. נראינו כמו החלום האמריקאי: עשירים, יפים, מצליחים, אבל היו הרבה חסכים שלא נראו. לא אהבתי את הגוף שלי, לא אהבתי את עצמי. הייתי ביישנית. תמיד רציתי לרצות את אבי, אבל אף פעם לא הרגשתי אמיתית".
ג'יין, אחותו הגדולה של פיטר פונדה ('איזי ריידר'), ובתה של אשת החברה פרנסס פורד סימור והכוכב הנרי פונדה' נקראה על שם אשתו של הנרי ה־8, ג'יין סימור, כיאה לנצר למשפחת אצולה שהיגרה לאמריקה במאה ה־17. כילדה ראתה את אמה נמחצת לאיטה תחת מכבש הדיכאון והחיים לצד גבר שבגד בה ולא ידע להביע רגש שלא היה כתוב בתסריט. בסרט מחזיקה פונדה תמונה משפחתית מאושרת לכאורה, שצולמה כשנה לפני שאמה שמה קץ לחייה. עכשיו, בבית מלון בלוס אנג'לס היא מספרת על הכאב מאחורי התמונה.
"היא בוימה עבור מגזין כלשהו. היה זה בקיץ 1949 והייתי בת 11", אומרת פונדה. "כשאני מסתכלת על פניה של אמי אני רואה את המתח והעייפות. לא יודעת למה, אבל הייתי מרוחקת ממנה. אבי שם איתנו אבל הוא לא היה נוכח בכלל. הוא ניהל אז רומן עם אישה צעירה. זו תמונה מאוד עצובה שאומרת הכל. כילדה הייתי הרבה לבד. אני זוכרת שהסתכלתי דרך החלון על אנשים שישבו ליד שולחן האוכל, צוחקים ומדברים, והייתה לי תחושת צימאון. רציתי חום ואהבה, רציתי מה שיש להם אבל הרגשתי שזה אף פעם לא יהיה שלי. אבא שלי היה גיבור בעיני כל כך הרבה אנשים, אבל גברים כאלה אינם תמיד אבות טובים, קשה להם להיות שני הדברים ביחד".
רצית להיות שחקנית כדי להיות קרובה אליו ולזכות בתשומת ליבו?
"מאוד רציתי לרצות את אבי, כי רציתי שיאהב אותי. הוא לא רצה שאני ואחי נהיה שחקנים כי חשש שלא נהיה שחקנים טובים ונביך אותו. האמת שגם אני לא רציתי ממש להיות שחקנית אבל לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות. ניסיתי להיות מזכירה ופוטרתי. אמי החורגת לא חיבבה אותי ואמרה לי שעד האביב אני חייבת לעזוב את הבית. גרנו אז במאליבו, הורדתי את נעלי העקב והלכתי על החוף עד לביתו של לי שטרסברג, שם נעלתי את הנעליים ודפקתי על הדלת. אמרתי לו שאני רוצה לשחק. בדיעבד הוא אמר שנראיתי לו הבחורה הכי משעממת עד שהסתכל לתוך עיניי, זיהה שם משהו וקיבל אותי לכיתתו".
באחת הסצנות המרגשות בסרט את מספרת על הסרט שבו כיכבת לצד אבא שלך, 'האגם המוזהב'. סיפרת שרצית לעשות את הסרט כדי להגיד לו דברים שלא יכולת להגיד לו אחרת.
"הייתי אמוציונלית כי היחסים בין האב ובתו בסרט היו כל כך קרובים למה שהיה בינינו במציאות. ויש שם סצנה מפורסמת שהייתה מאוד קשה לי. מה שהבת אומרת שם, אלה כל הדברים שרציתי להגיד לו בחיי ולא יכולתי כי הוא לא אהב לדבר על רגשות ולא יכול היה להביע אותם אלא אם כן הופיעו בתסריט. אבא שלי הגיע מדור שבו לא חשפו רגשות. תקופה שבה לא ביקשו עזרה מפסיכולוג. לכן החלטתי לעשות משהו לא צפוי במהלך הסצנה הזאת ולתפוס אותו לא מוכן, כי אבי אהב לעשות חזרות ולהיות צמוד לתסריט. אז מבלי להגיד לו, הנחתי את ידי על זרועו. הוא מיד משך את ידו והסתיר את עיניו. ראיתי שהוא התרגש וזה היה בשבילי הכל".
דיברת איתו לאחר מכן על מה שקרה ביניכם במהלך אותה סצנה?
"קיוויתי שנוכל לדבר על הסצנה ועל כמה הכל קרוב לקשר שלנו במציאות. אז נסעתי לביתו לארוחת ערב והסברתי לו מה קרה לי במהלך הסצנה, איך הרגשתי שאני קופאת, הסיוט של כל שחקן. קתרין הפבורן עמדה בצד ועודדה אותי במהלך הצילומים! סיפרתי לו שהיה לי קשה עם הסצנה הזאת ושאלתי אותו אם גם בו זה נגע כל כך. הוא ענה, 'לא'. זה היה חמישה חודשים לפני מותו והייתי צריכה להגיד לעצמי, 'את לא יכולה לצפות ממישהו שנמצא בסוף חייו להיות משהו שהוא מעולם לא היה במהלך חייו'. הוא הרי מעולם לא הביע את עצמו מבחינה רגשית, שנא רגשות, שנא לראות אנשים אמוציונליים או בוכים. הוא פשוט לא רצה לדבר על זה, אז אני לא יודעת מה היה האפקט של הסצנה עליו אבל היא הייתה מאוד משמעותית בשבילי".
איך השפיעה עלייך ההתבגרות במשפחה שסלדה מגילויי רגש?
"זה השפיע עליי מאוד. כשאמא שלי נפטרה, חזרתי מבית הספר וסבתי ואבי קראו לי ואמרו לי שאמא שלי קיבלה התקף לב ומתה. עליתי לחדר שלי ולא הצלחתי לבכות. חשבתי שמשהו אולי לא בסדר איתי שאני לא יכולה לבכות, אבל כולם אמרו, 'איזה יפה ג'יין מחזיקה את עצמה ומתמודדת עם זה', אז למדתי מזה שטוב להפנים רגשות ולא להביע כאב".
הסרט זכה להצלחה גדולה, אביך זכה עליו באוסקר היחיד שאי פעם קיבל למרות שהייתה לו קריירה מאוד מפוארת.
"נכון. זמן קצר לאחר מכן, הוא מת. הסיבה ש'האגם המוזהב' הצליח כל כך היא בגלל שלהרבה אנשים היו יחסים כאלו עם אביהם והם הזדהו עם הדמויות בסרט".
× × ×
במשך שעתיים ו־13 דקות נובר הסרט בחייה של האגדה בת ה־80. ("וחצי!" היא מציינת בחיוך כובש). בצורה חושפנית וכנה, החל בהתאבדות אמה והשלכותיה על הילדה בת ה־12 שהייתה, יחסיה המורכבים עם אביה, הפרעות האכילה הקשות, נישואיה לגברים חזקים שהטילו צל על חייה וגירושיה מהם, הדיכאון לאחר הלידה והמהפכים בקריירה כאייקון כושר שחזרה לככב בסרטים ובטלוויזיה בגיל שהוליווד בקושי יודעת לאיית. ובדיוק כפי שניסתה לרצות את אביה כדי שיאהב ויעריך אותה, פונדה מספרת שניסתה לרצות את שלושת בעליה.
למעשה, ארבע המערכות הראשונות בסרט (ישודר לראשונה ב־yes ,HOT וסלקום tv) קרויות על שם אותם גברים שניווטו את חייה, עד למערכה החמישית שקרויה ג'יין. בעלה הראשון, הבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים שאף ביים אותה בסרט 'ברברלה', השני היה הפעיל הפוליטי טום היידן, ממובילי תנועת ההתנגדות בארה"ב למלחמת וייטנאם, והשלישי איל התקשורת טד טרנר. "אף אחד מהנישואים שלי לא היו דמוקרטיים", היא אומרת בסרט, "בגלל שהייתי חייבת להיות ולהיראות כפי שהם רצו לראות אותי".
מהנישואים ב־1965 לואדים, נולדה לאחר שלוש שנים בתה הבכורה ואנסה. "זו הייתה לידה טראומטית. קרעו אותי, דיממתי הרבה וסבלתי מדיכאון לאחר לידה. החלב שלי לא יצא והקשר הזה שהיה אמור לקרות, פשוט לא קרה", היא מספרת באומץ בסרט, "הרגשתי שאני אמא איומה ופחדתי נורא". ב־1973 התגרשה מואדים ואחרי שלושה ימים התחתנה עם היידן. בנם המשותף טרוי גאריטי זוכר את ילדותו כילדות היפית בבית צנוע, עם מספר פעילים שישנים במרפסת והומלס אחד מתחת לבית שלפעמים היה נכנס ולובש את בגדי אביו. "ההורים שלי החליטו שאם לחברים שלי אין בריכה, גם לי לא תהיה בריכה. כשמשפחות אחרות יצאו לחופשות באיים טרופיים אני נפשתי באזורי מלחמה במקלטים, שם למדתי להשתמש בסיר בפעם הראשונה", מספר הבן, בעצמו שחקן וכוכב הסדרה 'בולרז' של HBO.
לאחר ששבעה מחיי הפעילה התפרנית בבית קטן בלי מדיח כלים או מכונת כביסה, התגרשה פונדה מהיידן ב־1990 ומיד לאחר שקיבלה את ניירות הגירושים, קיבלה טלפון מהטייקון ומייסד CNN, טד טרנר. אבל פונדה שעדיין ליקקה את הפצעים, מסרה לו שעדיין מוקדם מדי ושיתקשר עוד שישה חודשים. חצי שנה בדיוק לאחר מכן, הוא הרים אליה טלפון. "הוא היה גבר נאה מאוד וסקסי, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף שלי בדייט הראשון שלנו", היא מספרת. כמובן שלא הזיק גם שהיה מיליארדר. טרנר קיבל בזרועות פתוחות את ילדיה של אשתו החדשה, כולל מרי "לולו" וויליאמס, ילדה להורים מהפנתרים השחורים אותה אימצה פונדה ביחד עם היידן, בלי ניירת וקשקושים.
עשר שנים לאחר מכן החליטה פונדה שוב להתגרש. "הוא רצה אותי מאה אחוז מהזמן לידו, ואני לא יכולתי. במהלך השנים הפכתי לפמיניסטית, הייתי מעורבת עם ארגונים שונים ולא יכולתי להקדיש לו את כל הזמן שרצה".
נראה שלמרות הגירושים הצלחת לשמור עם האקסים שלך על יחסים טובים ואת מדברת עליהם באהבה רבה.
"אני חושבת על שלושתם כל הזמן. למרות כל הקשיים והאתגרים אני אסירת תודה שהיה לי את הזמן עם כל אחד מהם. למדתי מכולם המון, במיוחד מטד. מכירה שיש תקופה שאת שונאת את האקסים שלך ורוצה להרוג אותם? זה קרה גם לי. כתבתי להם מכתבים שלשמחתי לא שלחתי מעולם, אני יכולה לקרוא את המכתבים האלו עכשיו ולא להאמין כמה כעסתי עליהם. ריגש אותי לשמוע את הדברים שטום אמר עליי בראיון איתו. הייתי איתו כשהוא נפטר לפני שנתיים".
בזמן שהיית נשואה בקושי הופעת בסרטים, התפרסמת יותר בזכות קלטות ההתעמלות שלך, מה קרה שהביא אותך לחזור לקולנוע?
"פולה ויינשטיין, חברתי הטובה, אמרה לי שמבקשים שאגיש את אחד הפרסים בטקס האוסקר. אמרתי לה, מה פתאום, אני כבר לא מופיעה בסרטים, אבל היא התעקשה, אז הסכמתי. כשעליתי על הבמה, שמעתי את הקהל לוקח נשימה עמוקה כזאת כי נראיתי באמת טוב. מיד לאחר הטקס, קיבלתי את הסרט 'חותנת בהפתעה' (2005). חשבתי לעצמי, 'אנשים ילכו לראות את הסרט בגלל ג'ניפר לופז, אבל יגלו את ג'יין פונדה מחדש' וזה בדיוק מה שקרה".
את חושבת שהיום קל יותר לנשים בהוליווד מאשר כשאת היית צעירה?
"כן ולא, אני אסביר. הייתה תקופה בשנות ה־30 וה־40 שבה לנשים היו תפקידים סקסיים ואמיצים כאלה. ואז הגיעו שנות ה־50 שהיו תקופה לא טובה עבור נשים מכל הבחינות. הן קיבלו תפקידים טיפשים וחד־ממדיים. שנות ה־70, אז התחלתי גם להפיק, היו זמנים טובים. צילמתי סרטים כמו Coming Home ו־ '9 עד 5' עבור אולפנים גדולים. היום לא ניתן לעשות אף אחד מהסרטים האלה כי האולפנים עושים רק מותגי ענק כדי למכור כרטיסים בכל העולם. מופיעים בהם בדרך כלל גברים בתפקידים הראשיים ויש בהם הרבה אקשן ואפקטים מיוחדים וזה לא טוב לנשים. היום הטלוויזיה מפצה על כך, היא מצוינת לנשים מבוגרות יותר".
× × ×
הסרט נפתח בשוט של סליל קלטת שרץ כשברקע קולו של הנשיא ריצ'רד ניקסון מ־1971. והמסך נטען באווירת ווטרגייט. "ג'יין פונדה", אומר הנשיא, "מה לעזאזל הבעיה של ג'יין פונדה? כל כך חבל לי על הנרי פונדה. אדם נחמד. היא שחקנית מצוינת. היא יפה. אבל הרבה פעמים היא תופסת כיוון לא נכון". ההקלטה מסתיימת בקאט לתוכן שיווקי בשחור לבן: פונדה מצהירה - בעודה מלטפת חתול שחור - שהיא משתמשת במותג טיפוח כלשהו כי הבינה שכוכבת חייבת לדאוג לגוון עור נפלא.
ההחלטה לפתוח כך את הסרט היא הברקה של היוצרת סוזן לייסי. הנשיא, הפטריארך הגדול של האומה, מתוסכל מהתנהגות אחת מהבנות הכי מפורסמות ואהובות של השבט, שהפכה ממאמי לאומית לאקטיביסטית בוטה נגד המלחמה בווייטנאם. מרחם על אביה, כמו על שכן, שהיא מסבה לו מבוכה ובושה. המעבר החד לאזורי הביוטי והחתול מסמלים את המעבר החד ביותר שעשתה פונדה בחייה - מפרצוף יפה לדמות פוליטית מספיק חתרנית כדי שהנשיא ילכלך עליה אישית.
"זה היסטרי, זה גאוני, זה נפלא, אני מתה על זה", מתמוגגת פונדה עכשיו. "הפתיחה הזאת הפתיעה אותי לגמרי. לייסי מציינת שרצתה לאותת מראש שזהו אינו סרט על כוכבת קולנוע. הצליח לה".
פונדה לא הסתפקה בצעדות בקמפוסים או ציטוטים יפים במגזינים, אלא נחתה ב־1972 (אחרי שניקסון אמר את מה שאמר למי שאמר) בהאנוי, בירת צפון וייטנאם בעיצומה של המלחמה, נפגשה, דיברה, שידרה מסרי רדיו פציפיסטיים לחיילים האמריקאים מעבר ליער, והתחננה אל הטייסים להפסיק להפציץ את הארץ השסועה. וגם הצטלמה ליד תותח נ"מ של צבא האויב, תמונה שממשיכה להרתיח אמריקאים לא מעטים עד היום והדביקה לה את הכינוי "ג'יין מהאנוי".
"ידעתי שניקסון דיבר עליי. וגם מה שהאף־בי־איי ואנשי האוצר אמרו עליי. האדם ממשרד המשפטים שהוטלה עליו המשימה למצוא סיבות להעמיד אותי לדין על בגידה אמר להם, 'היא לא בגדה. היא רק ניסתה לגרום לחיילים לחשוב'".
בסרט החדש, כמו גם בהזדמנויות קודמות, טוענת פונדה כי הייתה קורבן של מניפולציה ושהיא מצטערת על התצלום האומלל אך לא על מה שניסתה לעשות. "היה נכון שנסעתי לשם והיה נכון לעשות את כל מה שעשיתי למעט דבר אחד, לשבת ליד התותח הזה. זהו הדבר המכאיב ביותר לצפייה בסרט. אני מרגישה רע. זה נורא עבורי ואני מאוד מצטערת על כך, אבל אנשים לא מבינים שאנשים רבים נסעו לשם כל הזמן אלא שהם לא היו מפורסמים. הם לא עשו את 'ברברלה'. באותם ימים חשבתי שאף אדם מפורסם כמוני לא נסע וחשף את מה שקורה שם ושאני יכולה לעשות את זה, ולכן נסעתי. אבל זה לא מה שאנשים הבינו, כל מה שהם ידעו הוא שהצטלמתי יושבת ליד אותו תותח. נורא. פשוט נורא".
וזה גם מרדד את המהפך האישי שעשית באותן שנים.
"לפני שהפכתי לאקטיביסטית אנטי־מלחמתית, חייתי חיים עמוסים, מעניינים, אבל חסרי משמעות. הייתי סוג של בחורה יפה שעושה סרטים, קצת הדוניסטית. הכל השתנה כשנכנסתי לתנועה נגד המלחמה. האופן שבו הסתכלתי על העולם, האנשים שעניינו אותי, הכל".
איך הגעת בכלל לנושא הווייטנאמי?
"פגשתי חיילים אמריקאים בפריז והם סיפרו לי מה הם עשו בווייטנאם ונתנו לי ספר. לפני כן לא ידעתי אפילו איפה וייטנאם על המפה. אחרי שקראתי את הספר נפל לי האסימון ואמרתי, אני חשה נבגדת בידי ההנהגה שלנו. שיקרו לנו ואני אעשה הכל כדי לחשוף את זה. אבא שלי נלחם במלחמת העולם השנייה והייתי גאה בו כל כך כילדה ולכן הייתי בטוחה שאם הצבא שלנו נלחם, הוא בצד של המלאכים. והתעצבנתי כשאנשים בפריז, שכבר חוו מלחמה בווייטנאם כמה שנים קודם לכן, ניסו להגיד לי אחרת. וכמו רוב המומרים, ברגע ששיניתי את דעתי, הלכתי על זה עד הסוף".
"והיא עוד הייתה 'הפרזנטורית' של יחידת הגיוס של הצבא", מחייכת לייסי. "איזה מהפך של 180 מעלות".
× × ×
"זוהי תחילתה של המערכה האחרונה בחיי", אומרת פונדה בסרט, "וכדי לדעת איך להמשיך הלאה מכאן, אני חייבת לדעת היכן הייתי". ובכן, בהמון מקומות. פונדה התמסרה להמון פרויקטים שונים לאורך השנים. אם מוכרחים לתמצת את עלילותיה למשפט, הוא ייראה בערך ככה: שחקנית, פעילה פוליטית, גורו כושר שהוציאה קלטת שנמכרה ב־17 מיליון עותקים (ועוד 23 קלטות שהוציאה בהמשך), פמיניסטית שפעלה למען נשים במקסיקו, אפגניסטן, קניה וארה"ב; מייסדת מרכז ג'יין פונדה לבריאות המתבגרת שמטרתו לסייע לנערות במניעת היריון. היא גם לא היססה לסגת מהמסך כדי להקדיש עצמה לפעילות החשובה הזאת ואז שבה בגדול אחרי 14 שנות היעדרות עם הסרט 'חותנת בהפרעה' ב־2005, כאמור, שם גילמה את החותנת המטורללת של ג'ניפר לופז.
כשנזרקת הערה שנוגעת לכך שהיא נראית פשוט מעולה, היא מחייכת. "אני שמחה שאני נראית טוב לגילי. כן, עשיתי ניתוחים פלסטיים, לא אשקר. מצד שני, אני שונאת את זה שהיה לי צורך לשנות את עצמי פיזית כדי להרגיש בסדר. אבל אני גאה בגילי". אחד האתגרים שהקשו על הסרט הוא האוטוביוגרפיה של פונדה, שם בעטה את כל השדים מהארון, מסמך חושפני בזכות עצמו שקשה לחדש אחריו. מלבד השנים שחלפו מאז 2005, שבהן הקריירה שלה יודעת עדנה מחודשת עם סדרות נהדרות כמו 'גרייס ופרנקי' בנטפליקס למשל, פונדה טוענת שההסתכלות שלה על דברים המשיכה להתעצב אחרי אותו ספר שנועד לעשות לה סדר, וזה אמור להוות צידוק מספק. צפייה בסרט מאשרת שמדובר ביצירה מרתקת.
אילו תגובות את מקבלת מאנשים שצפו בסרט? הם מגלים ג'יין חדשה ממה שחשבו שאת?
"זה מעניין, גברים במיוחד אומרים לי, 'תמיד חשבתי עלייך כעל אישה חזקה, ואת לא מה שחשבתי, לא כל כך בטוחה בעצמך'. אני חושבת שאף אחד הוא לא דבר אחד. חלק מהאנשים החזקים ביותר שאני מכירה, הם אנשים פגיעים מאוד. מעניין אותי לשמוע איך אנשים מגיבים".
עשית קאמבק גדול בשנים האחרונות, את מרגישה מסופקת מאיך שחייך נראים היום?
"אף פעם לא חשבתי שאזכה להגיע לגיל 80 ועוד פחות מכך, להיות בת 80 עם קריירה קולנועית משגשגת, סדרה מצליחה וסרט דוקומנטרי. אני מרגישה מבורכת. אני חמש שנים מבוגרת יותר ממה שאבי היה כשהוא עשה את 'האגם המוזהב' ואז מת. אני מופתעת מאיך שחיי נראים היום. הם בכלל לא מה שהייתי מצפה. אני מגיעה ממשפחה של אנשים מדוכאים. אני מתכוונת, רואים בסרט שאמי הרגה את עצמה. אבי סבל מדיכאון לא מאובחן ואני סבלתי מדיכאון במשך זמן רב והתגברתי עליו אחרי עבודה קשה. אני שמחה ומרוצה מעצמי שלא התפשרתי בחיי הנישואים, וכמעט שכן. המשכתי הלאה בגלל שהרגשתי שיש שם עוד דברים בחוץ עבורי. היה לי הרבה מזל אבל גם הרבה התמדה מצידי".
איילה אור אל | לוס־אנג'לס
