לפני 25 שנה טוני דנזה כמעט מת. רק שנה קודם ירדה מהמסך ‘מי הבוס?’, סדרה שהפכה אותו לכוכב בינלאומי ומי שכולם רוצים שיהיה האבא החד־הורי שלהם, ודנזה לקח מנוחה. גולש סקי נלהב שכמותו, הוא נסע עם המשפחה לחופשת חג מולד בהרי יוטה וטיפס למרומי מסלול הגלישה. המשטח סבל ממחסור בשלג והיה יותר מסלול קרח מאשר סקי, הערפל היה כבד, זו הייתה התאבדות להתגרות בטבע באותו יום. דנזה שלף את חיוך הג’וקר שלו ועלה לפסגה למרות האזהרות.
הוא התעורר במצב קריטי בבית חולים בסולט־לייק סיטי, אחרי פגישה קטלנית עם עץ. בניתוח שנמשך ארבע שעות הכניסו הרופאים מוט לאזור המותן של עמוד השדרה כדי לטפל בשתי חוליות שבורות, בנוסף לשש צלעות שבורות וריאה נקובה. לקח לו חודשים לחזור לעצמו. הרופאים אמרו כי רק הכושר הגופני והחוסן הפיזי של המתאגרף לשעבר הצילו אותו משיתוק.
שנים מאוחר יותר סיפר דנזה כי נתקל באבן על המסלול כיוון שלא היה מרוכז. "אמא שלי מתה כמה חודשים לפני כן, חשבתי כל הזמן על חג המולד הראשון בלעדיה, לא הייתי מפוקס". הטראומה שינתה אותו. טוני דנזה שעלה לפסגת ההר ביוטה לא היה האיש שירד ממנה מתנדנד בין חיים למוות. "השארתי מאחור הרבה יהירות וגאוותנות", הוא אומר היום, בן 67, עדיין ספורטאי מצוין, עדיין מחזיק חיוך ממיס ומבטא איטלקי־ברוקלינאי שאפשר להקשיב לו שעות, עדיין איש שיחה חמוד.
איך נראה טוני דזנה בלי היהירות והגאוותנות?
“הבן שלי, מארק, נולד כשהייתי בן 19. 19. מה ידעתי. הייתי צריך לגדול יחד איתו, וזה היה מאוד לא הוגן כלפיו. הוא היה רק ילד ואני האבא שלו, שחושב שהוא יודע הכל ושכל העולם נוצר בשבילו. כשאני רואה אותו היום עם הבן שלו, הנכד שלי, אני אומר לו, ‘אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? אתה הולך עם הילד לראות איך הוא משחק בייסבול, אני לקחתי אותך איתי כדי שתראה איך אני משחק בייסבול”.
× × ×
אפשר לספור על כף יד אחת שאיבדה שתיים־שלוש אצבעות את מספר השחקנים שהצליחו ‘לעשות טוני דנזה’ בקריירה, והיו שותפים לשתי סדרות טלוויזיה היסטוריות, שההשפעה שלהן על הז’אנר לא ניתנת לוויכוח ושאת הכוכבים שלהן מזהים ברחוב גם 30 שנה אחרי. ג’וליה לואי דרייפוס (‘סיינפלד’ ו־‘וויפ’) ואד אוניל (‘נשואים פלוס’ ו’משפחה מודרנית’) וזהו בערך. לדנזה זה קרה בשתי סדרות רצופות, 14 שנה שבהן הנחית המתאגרף מברוקלין ימנית ושמאלית על הוליווד, ועשה לעצמו את הקריירה.
ראשונה הייתה ‘טקסי’, סיטקום מסוף שנות ה־70 שיצר ג’יימס ל. ברוקס על תחנת מוניות בניו־יורק. דנזה, סייח איטלקי בן 27, הגיע באותה שנה להוליווד וקיבל את התפקיד בעיקר כי המפיקים חיפשו פרצוף יפה ואלמוני שיעבוד בשביל גרושים. ‘טקסי’ שרדה באוויר חמש עונות, הייתה הצלחה עצומה והזניקה את דנזה ישר למשבצת התפקיד הראשי ב’מי הבוס?’.
שמונה עונות הוא היה טוני מיצ’לי, כוכב בייסבול לשעבר שאיבד את אשתו ונותר לגדל את בתם לבד. הוא מוצא עבודה כמנהל משק בית של ווספּית המנסה לתמרן בין אימהות חד־הורית, עבודה מלחיצה בניו־יורק, ואמא משלה, מונה, שהייתה קוגרית לפני שמישהו בכלל ידע מה זה. כל המרכיבים של ‘מי הבוס?’ היו פורצי דרך בשנות ה־80. דווקא באמריקה הכל כך שמרנית של רונלד רייגן, השיגה סדרה ליברלית ומתירנית - שהציגה אישה מבוגרת עם תיאבון מיני בריא ואב חד־הורי שמכין ארוחת ערב לאישה שחוזרת מהעבודה - רייטינג של 30 מיליון צופים לפרק.
"מדהים כמה השתנה בחיי מאז", אומר דנזה, “נישואים, נשים, ילדים, נכדים. לא מזמן עשיתי קולונוסקופיה והמרדים אמר לי, ‘כשבאתי לאמריקה למדתי לדבר אנגלית מהסדרה שלך’. עניתי לו, ‘למדת אנגלית ממני? זה לא טוב’”.
הצלחת להבין איך ‘מי הבוס?’ הייתה פיצוח מושלם של הז’אנר?
“הרבה פעמים זה פשוט מזל. זו קלישאה, אבל זה באמת ככה. אני יודע כי ניסיתי לשחזר את הנוסחה הרבה פעמים מאז ולא הצלחתי. אני חושב שהיה רעב בשנות ה־80 למשהו שינער את הסטטוס קוו, הליהוק היה נהדר, הצלחנו מאוד עם הילדים בסדרה. עשינו מאמץ גדול שהילדים שלנו לא יהיו רק שחקנים”.
בוודאי כשאחת מהם, אליסה מילאנו, הייתה הרבה יותר מדי צעירה להפוך לסמל סקס.
“או, זה היה מטורף. תמיד היו בנים בחזרות, תמיד, השקעתי הרבה זמן בלגרש אותם. אליסה אמרה לי שוב ושוב, ‘זו רק סדרת טלוויזיה, כבר יש לי אבא’. אבל לא יכולתי לשלוט בזה”.
אחרי ‘מי הבוס?’ גילה דנזה את הקללה הצפויה של הטייפקאסט. העובדה שלדמות שלו גם ב’טקסי’ וגם ב’מי הבוס?’ קראו 'טוני', לא עזרה. גם הניסיון לקפוץ לקולנוע לא הצליח. "אמרו לי שאני פשוט מוכר מדי כדבר אחד", אומר דנזה, "ידעתי שיהיה מחיר שאצטרך לשלם. אנשים שמים אותך בקופסה ומשאירים אותך שם כי זה חוסך מהם את הצורך לחשוב. כשעשיתי את ‘מראה מעל הגשר’ בברודוויי, הביקורות היו אדירות, וכולן התחילו במשפט, ‘הייתם מאמינים שטוני דנזה יהיה כל כך טוב במחזה של ארתור מילר?’”
× × ×
בשנים האחרונות עבד דנזה באופן די ספוראדי על המסך. במקום זה הוא לקח את מבחר הכישרונות המרשים שלו והופיע על במות, שר, מנגן, רוקד סטפס, אפילו פירסם ספר בישול. הוא העביר את חייו בנחת, מתפרנס מצוין מהשידורים החוזרים, משחק טניס בסנטרל פארק, עונה לכל נודניק ששואל אותו, ‘היי טוני, מי הבוס?’, וכבר לא ממש ציפה לקבל תפקיד שימריץ לו את הרוטב. עד שיום אחד נחת על שולחנו התסריט של ‘השוטר הטוב’. כן, זו גרסה אמריקאית ללהיט של יובל סמו. לא, היא לא דומה בכלום ללהיט של יובל סמו (שיצרו תומר וארז אבירם עבור yes).
דנזה, שוב ‘טוני’, הפעם סתם ‘טוני סניור’, הוא שוטר לשעבר במשטרת ניו־יורק, שגורש מהתפקיד כי עבר על כל החוקים. עכשיו הוא גר עם בנו, טוני ג’וניור (ג’וש גרובן החביב), שוטר גיק שמעולם לא שבר כלל אחד בחייו הישרים. עשרת פרקי הנטפליקס נוצרו בידי אנדי ברקמן ('מונק'), ודנזה לא זוכר מתי היה מאושר כל כך לעבוד. בעצם כן. “לא היה לי כזה כיף מאז ‘מי הבוס?’”
ראית את המקור הישראלי?
“לא. עשיתי גוגל, קיבלתי מושג כללי, אבל אני חושב שהעיבוד שלנו שונה מאוד”.
טוני האבא ב’מי הבוס?’ וטוני האבא כאן הם שני אנשים שונים לגמרי. מי אתה?
“אני קצת מכל אחד. שאלו אותי פעם על הסט של ’מי הבוס?’ אם אני משחק או שזה אני באמת, והתשובה שלי הייתה, ‘זה אני במצב רוח טוב’”.
אתה אוהב לשחק אבות.
“מאוד. החיים שלי תמיד סבבו סביב האבהות. או כי התגעגעתי לאבא שלי שאיבדתי בגיל צעיר, או כי בעצמי הייתי אבא מאוד צעיר. הבן שלי היום בן 47, ובגלל שאנחנו יחסית קרובים בגיל אנחנו יכולים להיות חברים טובים. ג’וש גרובן, הבן שלי בסדרה, מזכיר לי אותו. כבר בשבוע השני לצילומים אמרתי לג’וש, ‘אני מאוד מתרשם ממוסר העבודה שלך’, למרות שזו לא כזאת מחמאה כשזה בא ממני. אני לא המומחה הגדול בעולם למוסר עבודה”.
‘השוטר הטוב’ מגיעה לטלוויזיה שלא דומה בכלום למה שהייתה בימי ‘מי הבוס?’. אתה ניגש לזה אחרת?
“בסופו של דבר, גם אז וגם היום, הכל קם ונופל על הכתיבה, אבל אני מתקשה לעכל את שאר ההבדלים. עבדנו ארבעה חודשים וחצי כדי ליצור עשרה פרקים שאנשים יראו בחצי יום. אין יותר פרמיירה, אין דבר כזה פרק פתיחת עונה עם 30 מיליון צופים. כל העונה נוחתת באותו יום ב־90 ארצות באותו זמן. אני הייתי בטלוויזיה כשהשידורים היו נגמרים ב־12 בלילה וכולם הלכו לישון. עכשיו אני בנטפליקס”.
איך מחדשים בעולם שבו נדמה שהכל כבר נעשה בטלוויזיה?
“במקרה שלנו, הולכים נגד הטרנד. בימים האחרונים הייתי חולה וראיתי המון טלוויזיה, והקידומים לכל הסדרות החדשות היו כאלה אפלים ושחורים. את הסדרה שלנו את יכולה לשבת לראות עם הילדים. היא מזכירה לי את ‘קולומבו’. קצת מתח, קצת קומדיה, הדמויות חביבות, אני לא רוצה יותר. פעם הייתה 'שעת משפחה' בטלוויזיה, שעה בערב שבה הייתה הגבלה על מה שאפשר להראות. היום אין יותר שעה כזו, כי גם הילדים הם כבר לא יותר מאשר צרכנים. זה מעציב אותי. אז אולי במקום לחצות גבולות ניקח צעד אחד אחורה”.
יש קהל לטלוויזיה כזאת?
“חייב להיות, לא יכול להיות שאני היחיד שרעב לזה. אני רואה סרטים ישנים, כל מיני בטי דיוויס, ואז הולך לקולנוע וכל מה שיש זה רובים ומסכים ירוקים. אני לא יכול לשאת את זה, לא יכול”.
× × ×
הוריו של טוני דנזה הגיעו לארצות־הברית מסיציליה בימי השפל הגדול והתמקמו בברוקלין. אמו הייתה רואת חשבון, אביו עובד תברואה. סבא שלו היה צייד ראשים. כשהנכד טוני התנהג יפה, סבא נתן לו מטבע של רבע דולר. לא ברור מה קרה כשהוא לא התנהג יפה. בבית לא דיברו איטלקית מתוך רצון להיטמע באופן מוחלט באמריקה. זה עבד על טוני, שגדל להיות פטריוט אמריקאי עם כל הטקסים. ביום הזיכרון הוא היה מוציא את הילדים שלו החוצה לעמוד ליד הדגל, ומנגן להם קלאסיקות אמריקאיות במפוחית.
הוא היה נשוי פעמיים, יש לו ארבעה ילדים והוא הפך לסבא בגיל 54. “בסופו של דבר קרו רק דברים טובים מזה שהייתי אבא צעיר, יש לי הרבה שנים להיות סבא”, אומר דנזה, ”אני חושב שאם אלוהים היה אומר לאברהם, ‘אני מוכן שתקריב את הנכד במקום הבן’, אברהם היה עונה לו, ‘מאן, אין סיכוי, קח את יצחק’. מדהים לראות את הבן שלך מגדל את הבן שלו, במיוחד כשהוא הרבה יותר טוב ממך בזה”.
דנזה היה מתאגרף מקצועני לתקופה קצרה - “אני עדיין יכול להזיז את הידיים, אבל הרגליים כבר לא מקשיבות לי” - ומהר מאוד החליט שהוא רוצה להיות כוכב הוליוודי. הוא הגיע ללוס־אנג’לס כנער פרחים ליברל ועם השנים זז ימינה, אבל אף פעם לא באמת היה מקובע במקום אחד. למשל, לא הייתה לו בעיה להעביר ביקורת קשה על ג’ורג’ בוש והדעות שלו מתפזרות על פני הסקאלה מימין לשמאל, אבל בהוליווד הליברלית דנזה נחשב כמי ששייך לצד הרפובליקני. המסורתי, לא זה של דונלד טראמפ. אחרי הבחירות ב־2016 הוא אמר: "אני מרגיש הוזה כשאני שומע אנשים מתפתלים כדי לנרמל את הבחור הזה שמנסה לפלג אותנו”.
היום הוא כבר פחות שש לדבר על פוליטיקה. “הגיע הזמן שכוכבים גדולים יבינו שדעתם לא יותר חשובה מדעתו של כל אחד אחר”, הוא אומר, “והיום גם אי־אפשר באמת לנהל דיון. כולם כל כך כועסים כל הזמן. אני מעדיף לעשות מה שאני יכול במקום הקטן שלי. כשהייתי ילד, וגם בימים של ‘מי הבוס?’, היו הרבה מודלים טובים לחיקוי, היום צריך לחפש אותם. אבל אני אף פעם לא מאבד את התקווה לגבי אמריקה. אני בן של פועל זבל מברוקלין, דור ראשון למהגרים, ותראי אותי עכשיו. איפה זה עוד יכול לקרות בעולם. אמריקה תמיד הייתה ותמיד תהיה גדולה”.
