"מחיר למשתכן" הוכיחה את עצמה עד עכשיו כתוכנית בעייתית מאוד. נכון שיש מחוסרי דיור שמצאו דרכה פתרון, אבל הבעיה הייתה ונשארה עלותה של התוכנית מצד אחד, ותוצאותיה מצד שני.

מהיום הראשון הזהירו מומחים בענף שלפני שעוסקים בכלל במחירי הדירות יש לטפל בשרשרת הייצור של דירות, הכוללת קרקע ופיתוחה במחיר סביר, זירוז היתרי הבנייה, כוח אדם מספק והסדרת המימון לקבלנים. בקיצור, הקלת כל שלבי התהליך.

בפועל מה שיצא הוא שעד עכשיו קיבלו 50 אלף צעירים סמס: "ברכותינו, אתם קרובים מתמיד לדירה משלכם. זכיתם בהגרלה לתור לבחירת דירה".

הבעיה שיש היתרי בנייה רק ל־17 אלף דירות שמאפשרים התחלת בנייה בפועל, ורק כ־1,000 זוגות צעירים קיבלו בינתיים טופס 4 לאכלוס הבניין.

באוצר יכולים להגיד, במידה מסוימת של צדק, שבישראל בונים לאט.

אבל צריך לזכור את פועלו של אריאל שרון, שבתקופתו כשר הבינוי והשיכון נרשמה בתוך שנתיים עלייה מטאורית בכמות התחלות הבנייה, מכ־20,000 דירות בשנת 1989 לכ־84,000 דירות בשנת 1991. במקביל, קוצר משך הבנייה הממוצע באופן משמעותי, מ־23 חודשים בשנת 1989 ל־14 חודשים בשנת 1992.

בשבועות האחרונים רואים הרבה עדכונים לתוכנית "מחיר למשתכן", החל מהוצאת מחצית הדירות לשוק החופשי, דרך הצערת התוכנית מגיל 35 ל־26 לגרושים ורווקים, ועד מתן זכאות למי שמכרו את דירתם לפני 3 שנים מהיום, ולא לפני 6 שנים. בקרוב נדע אם הצעדים הללו הם בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי, או שיש עדיין סיכוי להצלחה.