רק לפני מאה שנה - בערך פסיק במונחים היסטוריים - נחשב המודל הקיבוצי לאידיאל. קופה משותפת, הוצאה משותפת, חלוקה שוויונית. מאז זרמו הרבה מים בירדן, ובזה אחר זה קרסו הקיבוצים. חלקם פשטו את הרגל, אחרים עברו שינויים ונותרו בהם רק שוליים שיתופיים, ומתי מעט נותרו כפי שהם.
אבל בשנים האחרונות, אולי כחלק מגל של געגוע לימים אחרים, המודלים האלה צצים, בקטן, בדמותן של קומונות שונות ומשונות ברחבי הארץ. אין האחת דומה לשנייה. חלקן מהוות פתרון נוח, פרקטי, לצרכים ספציפיים. אחרות, הן קסם של הוצאה לפועל של ערכים נשגבים.
למשך כמה ימים הצטרפתי לכמה מהן, כדי לחוות את אורח החיים הנעלם, ולהבין מה הם מוצאים בשיתופיות הזאת, בחברה אולטרה־קפיטליסטית, ולבדוק אם הם מבשרים איזו תחייה של סוציאליזם קהילתי, מקומי. המסקנות בהמשך.
תרפיה סוציאלית
בעמק יפה, בין שדות וכרמים, שוכן לו כפר בן שבעה בתים. ובבתים גרים בשותפות מלאה, שמונה דיירים ומשפחה קטנה. ב"כפר רפאל" שבנגב מצאתי מדשאות אינסופיות, שבילים מתפתלים ואנשים שהולכים יד ביד בשלווה. בעיקר, מצאתי איך המודל השיתופי, הקיבוצי, זה שספג כל כך הרבה ביקורת עם השנים, יכול לשמש כתרפיה.
מדובר בקהילה שיקומית שמשלבת חיים של מבוגרים עם צרכים מיוחדים, משפחות אומנה וילדיהן, ומתנדבים צעירים מהארץ ומחו"ל. "לגישה שאנחנו מטפלים באמצעותה קוראים תרפיה סוציאלית", אומר גל לוי, מנהל והורה בית בכפר. "הרעיון הוא שלחיים במשותף יש פוטנציאל מרפא. זה מודל אירופי שאנחנו מנסים להפעיל בתקציב ישראלי".
זה אולי נשמע קשוח, אבל למרבה המזל המקום ממומן במלואו על ידי משרד הרווחה. "אנחנו מקבלים סל מסוים לכל דייר, על פי האבחון שמפרט את צרכיו, מפיגור קל עד עמוק".
על פי השקלול, הסכום הממוצע לדייר כפול מספר הדיירים בכל בית, האמור להספיק להכל - משכורות, אוכל, מים, חשמל, תרופות, ציוד, בגדים ועוד. "אנחנו יקים מבחינה כלכלית אז זה אפשרי", גל מחייך. "אנחנו מתנהלים בצורה שיתופית וחולקים מכוניות בין 12 משפחות, קונים במשותף אוכל בסיטונאות ומוציאים הכל מתוך שלוש הקופות שיש לנו בכל בית - תקציב מזון, תקציב סדקית ותקציב לחברים".
בימים אלה פותחת הקהילה את שעריה לשני דיירים חדשים, אבל מתברר שלמרות האווירה הקסומה והשליחות האמיתית, הגיוס לא פשוט כל כך. "אין כמעט יחסי ציבור כי אנחנו עסוקים בלהחזיק את המקום", אומר גל, "אנחנו הרי לא עובדים במשמרות, המגורים כאן הם החיים והם העבודה – אין הפרדה".
על פי משרד הרווחה ההגדרה של המקום היא מעון, מה שנחשב פעמים רבות למיושן ולא מודרני. "אנחנו יכולים לפעמים להצטייר כעוף מוזר בעיני אנשים שלא מכירים אותנו כי העבודה כאן היא לא כמו במעון סטנדרטי", הוא ממשיך. "המקום שלנו נראה כמו קיבוץ שזה בכלל פאסה. האופנה החדשה עכשיו בחוץ היא לשלוח דייר לגור בעיר, בחיי קהילה רגילים".
כוונתו של גל היא למגורים בעיר בה השאיפה היא לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים בחיי עיר רגילים כאחד האדם, "אבל אצלנו בכפר הם ימצאו גם שילוב וגם מענה מלא לצרכים שלהם. אנחנו בין מעון רגיל לחיי קהילה בעיר. מצד אחד, הדיירים גרים איתנו ועם המשפחות שאנחנו מגדלים כאן מצד שני הצוות המטפל לא עוזב אחרי שלושה חודשים. זה מקום לחיים גם עבורו".
ההשקעה בחוגים ופנאי מסביב לשעון עבור הדיירים, הופכת את חיי התרבות שלהם לעשירים הרבה יותר משלי, למשל. את המקום מקיפים ענפי חקלאות ותשעה בתי מלאכה שבהם עובדים החברים בשעות הבוקר. מהמעט שהספקתי לראות, התרשמתי בעיקר מהמאפייה הריחנית, המכבסה, בית האריגה הצבעוני ובית הכנת מוצרי מזון שהתחיל בייבוש עלים לתה והסתיים בהכנת ריבת משמשים שגדלים באופן אורגני על ידי החברים עצמם. "אגב", מתדרכים אותי לשמחתי, "האוכל פה ברובו צמחוני ואורגני, והרבה ממנו גדל כאן".
זקן הכפר עד לא מכבר נפטר לאחרונה והוא בן 80, "תוך כדי שהוא שומע מוסיקה והצוות לצידו", מתאר גל. "זה גיל מופלג לאנשים עם צרכים מיוחדים".
דרך החיים הזאת אולי מרשימה ומעוררת השראה, אך בהחלט לא מתאימה לכולם. גל מזכיר לאורך כל השהות שלי שם שהדיירים מטפלים בו כשם שהוא מטפל בהם, ודומים לו כפי שהוא דומה להם. "יש דייר אחד שחוזר ואומר, 'אח שלי עשה טסט, אח שלי עשה רישיון נהיגה', ואני חושב לעצמי איך אפשר להגיד כל הזמן את אותו הדבר? לא משעמם לך? אבל אם אהיה כן ואסכים שיחברו את המחשבות שלי לרמקול אז פאדיחה, גם אנחנו נכנסים מדי פעם ללופים".
אין פלא אפוא שישנם לא מעט אתגרים בכפר. "יש סיטואציות מאוד קשות עם הדיירים, כשצריך ללוות אותם לבית חולים או לאשפוזים", גל משתף. "צריך להתמודד עם משברים, כעס ועצב שיכולים להגיע גם לצעקות, יריקות ודחיפות. מבחינתנו כל התנהגות היא סוג של תקשורת. אני מראש לא ניגש לזה בתור משהו דוחה, מגעיל, מפחיד, אלא בא לזה מחמלה".
הטיפול בדיירים, אני מתרשמת, מלווה בהרבה מאוד תשומת לב והתחשבות בצרכים האינדיבידואליים של כל אחד מהם. "אנחנו לא קוסמים", אומר גל. "דברים לא קורים ככה מעצמם. רק בבית שלי יש שישה מטפלים על שמונה דיירים".
הוא ואשתו, ענווה, הכירו כאן, בכפר, ויחד הביאו שלוש בנות שחיות את המציאות הזאת מגיל אפס. "הן לא מכירות משהו אחר", אומר גל. בנוסף אליהן, מתגוררים איתם גם עוד ארבעה מתנדבים מחו"ל או ישראלים בשירות לאומי.
יחד הם עושים את כל מה שצריך - ניקיונות, עזרה בגילוח, לבוש, ארוחות. "אני זמין 24 שעות", מודה גל, "וקורה שמעירים אותי באמצע הלילה אם דייר או אחד המטפלים זקוק עזרה".
חיים מורכבים, נכון, אבל ההשראה מאירה כאן מכל קיר, מכל שיח. יכולתי לדמיין מדינה שלמה שמתנהלת כך, והלוואי שיהיה לי את האומץ והיכולת לגור כך בעצמי.
הבית בוער
ארבע שנים אחרי שהגיע לארץ פסטיבל המידברן, מתברר שישנה קהילה שחיה במשך כל ימות השנה על פי העקרונות של הברנינג־מן - אביו הרוחני של הפסטיבל המדובר. "את יודעת", אומרת רותם שחר, שמזמינה אותי לביקור, "הענקת מתנות, ביטוי עצמי רדיקלי ועוד".
למי שלא מכיר, מלבד המתנות והביטוי העצמי, עשרת העקרונות של הפסטיבל כוללים הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להשתתף, הסתמכות עצמית רדיקלית, מאמץ קהילתי, אחריות אזרחית, אי־השארת עקבות, השתתפות אקטיבית ומיידיות. בקיצור, העובדה שהמילה "רדיקלית" חוזרת כאן שוב ושוב, מעידה לא מעט על אורח החיים ה... קיצוני. באמת שאין מילה אחרת.
אי שם בנופי הנגב מצאתי בית קרקע באר־שבעי ממוצע, עם חצר ענקית עמוסה ירק וצמחי תבלין, פינות ישיבה, בריכה קטנה ומתחם מוצל לסדנאות יוגה. נכנסתי, ובמקום סלון גיליתי זולה. לא מפתיע. הקירות הצבעוניים משלימים את האווירה הסוריאליסטית.
"אני אמנית", מספרת רותם ומובילה אותי לחדר יצירה רווי ציורים נשיים, שמחליף את חדר העבודה. מהחדר הסמוך יוצא פרנסיס קראבצ'וק, בן זוגה של רותם. "זה התחיל לפני שלוש שנים", הוא מספר. "נפגשנו כמה חברים בבית של זוג שגרו פה. ישבנו ואמרנו, 'וואלה יש פה קהל של ברנרים, יש פה אנשים שכבר היו באירוע ומאוד אוהבים אותו', ואז התחלנו לחשוב איך נביא את התרבות הזאת לבאר־שבע".
מתוך המפגש הקטן הזה נוצרה קהילה. "כמה חברים השכירו בית בשכונה ג', שיפצו אותו והוא קיבל את השם 'הבית הבוער', ואז כמה חברים עברו לבית אחר, שזה הבית הנכון, ואנחנו עברנו לפה שזה הבית הגאון". רותם מתפרצת ומוחה שהיא לא אוהבת את "הבית הגאון" כי הוא בלשון זכר. "גאון יכול להיות גם בלשון נקבה", מנסה איתי אילוז, חבר נוסף בקהילה, להרגיע.
רקע קצרצר: פסטיבל הברנינג־מן (Burning Man) נערך לראשונה בסן־פרנסיסקו, ובהמשך בנבדה, ארצות־הברית, ועם השנים התפשט לעוד מדינות ברחבי בעולם. בישראל הוא מתקיים בנגב מאז 2014 וקיבל את השם "מידברן". במהלך הפסטיבל מקימים עיר והיא פועלת על פי הכללים והעקרונות המוזכרים למעלה.
"יש בינינו הרבה שיתופיות. הבתים שלנו פתוחים, אנחנו לא מתקשרים לפני שאנחנו באים", מספרים הדיירים. "אנחנו משתמשים במאמץ הקהילתי שמהווה את אחד מעקרונות הפסטיבל כדי לעזור אחד לשני. באירוע נוצר מרקם אחר ואנחנו זוכרים ולוקחים אותו לשגרה שלנו. ככה אנחנו לא מתנהגים כמו החברה הקפיטליסטית הקלאסית, פתאום את מבינה איך אנשים מתנהגים בלי כסף".
בין החברים בקהילה אין התחשבנויות. אם הם קצרים בכסף, הם נעזרים בחברים בקבוצה שיגבו אותם בקניות לבית. אם כואב להם הגב הם ייעזרו בחבר שעושה עיסוי. כך, עם הרבה נתינה, הם מיישמים עוד עיקרון מהפסטיבל - הענקת מתנות ללא תמורה.
"אמנם בחוץ לכסף יש המון משמעות, אבל בינינו לבין עצמנו אנחנו מאוד אוהבים לתת אחד לשני דברים בצורת עשייה", מספר דניאל לרנר מ"הבית הנכון". "למשל דן אריאלי אומר, 'יש כסף, שאני נותן לאדם מסוים כדי שייתן לי שירות, ויש חברוּת'. אם נשבר לי השולחן, וזיו חבר שלי הוא נגר, אני יכול להגיד לו 'קח 150 שקל ותתקן לי את השולחן', אבל זה יעליב אותו כי הוא שווה יותר. אז הוא יעשה את זה פשוט כי הוא חבר שלי".
על פי העקרונות הנוקשים, כל אחד יכול להיכנס לקהילה הזאת. בפועל, הדעות חלוקות. "לפי ההכללה הרדיקלית אנחנו נקבל אנשים איך שהם מתנהגים מבלי לשפוט אותם", מספר פרנסיס. "הגבול עובר ברגע שהם פוגעים בי או בסביבה. במסגרת הפעילויות שלנו אנחנו מקיימים המון מסיבות ואירועים קהילתיים בחצרות שלנו, ואנחנו תמיד צריכים לוודא שזה לא מפריע למרחב הציבורי. אני נותן מכתבים לכל השכנים עם מספר הטלפון שלי לפני שאני עושה אירוע".
האם אתם בעצם מגדירים את עצמכם כקומונה?
"כשנכנסנו, קומונה הייתה מילת גנאי אצלנו", אומר דור אנג'ל מ"הבית הבוער", "כי אז לא רצינו קופה משותפת, אבל מה שקרה באופן טבעי זה שכל הקניות הן אכן משותפות. זה שונה מסתם לשכור דירה עם שותפים, כי שם הקונצנזוס הוא שאנחנו גרים יחד, כשלכל אחד יש את הספייס שלו. פה יש אמירה שאנחנו לא רק גרים, אנחנו גם יוצרים תוכן וחיים מסביבנו".
הבוקר, מתברר שפיספסתי, העביר פרנסיס לחברים סדנת נשימות, וחשוב לו להעביר לי את המסר: "וים־הוף היא שיטת נשימות שעוזרת לחיזוק המערכת החיסונית שבסופה נכנסים לאמבטיית קרח לאחר סשן הנשימות". נשמתי קצת והלכתי. מה לעשות, מפונקת שכמותי, מעדיפה את האמבטיות שלי פרטיות וחמות.
הקירות המנגנים
באמצע דרום תל־אביב, פאתי פלורנטין בואכה יפו, נדמה כי הקירות מנגנים. כאן, בקהילה הזאת, החיבור הוא מוזיקלי, וכנראה גם המזון. בעצם, נראה שאין כאן דבר מלבד מוזיקה. "פעם אחת שכנה התקשרה אלינו", הם מספרים. "היא אמרה, 'אני מתה על המוזיקה שאתם עושים אבל אפשר להנמיך קצת?'"
הם גרים בבניין מעופש וישן, בתוך מתחם שנראה כמו אזור תעשייה קטן, מוקף מוסכים וקיוסקים יתומים. כאן גרים 11 זמרים, גיטריסטים, מתופפים, בסיסטים ומפיקים מוזיקליים, בשלוש דירות סטודיו מרשימות, בוודאי לעומת המראה שלהן מבחוץ.
הדירה הראשונה נראית כמו מרתף, עם חלונות גבוהים, ומעוצבת בצורת סטודיו/חדר שינה/סלון/פינת אוכל - הקיפו את התשובה הנכונה בהתאם לשעה ולצורך.
החבר'ה בקומה האחרונה קצת יותר רציניים. באמצע הסלון עומדת במה שרק מחכה שייתנו לה קצת יחס. "ממש במקרה יצא מצב כזה שאיכשהו כל מי שעבר לגור פה הוא מוזיקאי, ובאופן טבעי התחלנו לעשות מוזיקה ביחד", הם אומרים. "גם אמנים שלא גרים פה נכנסים חופשי ומופיעים על הבמה לערב אחד".
חברי להקת Floor Eight (אורן בן הרוש, מאי שם־טוב ומאור בן הרוש), חיפשו מקום לגור בו יחד וליצור סביבה פורה לשיתופי פעולה. חצי (אורי קסטיאל), טימי (טימור טנא) וריף וקנין הקימו מתוך המפגש הזה את חברת Microverse Productions לייצוג וקידום אמנים.
איך מתפרנסים?
"כולנו עובדים בעבודות לא קשורות", מספר חצי. "טימי שיפוצניק, ריף מנהל אירועים בבית היוצר ואני בכלל מלצר. אנחנו מסיימים את היום ועוברים לעבודה האמיתית שלנו".
באופן טבעי נוצרו כאן לא מעט מערכות יחסים חבריות ומקצועיות כאחד. "אני לא מצליח למצוא חיסרון אחד למעט העובדה שכל אחד מרגיש פה אולי יותר מדי בנוח להיכנס אחד לשני לבתים ולאכול", מתאר אורן, ורואים על הפנים שלו שזה באמת כואב.
ומה לגבי זה שכולם כאן גברים?
"אין לנו שלט 'הכניסה לנשים אסורה'", עונה טימי ברצינות מהולה בקריצה. "אנחנו נקבל בשמחה גם בנות, אבל עדיף שיהיו מוזיקאיות. העניין הוא שכל אחד פה הוא מוזיקאי עם אישיות יחסית מפותחת. אנחנו יודעים את המעלות והחוזקות של כולם. אם מישהו ייקח את מאי לשיר במקומי אני אבין, זה צבע אחר לגמרי ווייב אחר לגמרי. גם תמיד יש למי להשמיע סקיצה ולקבל ביקורת".
אין ביניכם קנאת סופרים?
"עצם זה שלאנשים פה אין מטענים על אף אחד אחר בבניין, זה מה שגורם לזה לעבוד. אני מגיע לחדר שבו לכולם יש אגו מספיק קטן. אין פה מקום בכלל להתחיל להתבכיין ולעשות סצנות".
למרות התמונה הפסטורלית שהם מציירים, נראה שבכל הנוגע לשותפות ביניהם יש מקום לשיפור. "כל אחד מוציא מהשכר שלו מה שהוא יכול, כמו שותפים", הם אומרים. "יש קומונות שמשלמות, נגיד, 50 אלף שקל על כל הבניין, אז כולם משלמים ביחד מאותו צ'ק. פה זה לא קורה, אנחנו לא מאמינים בזה. בארוחות משותפות כן".
בתנועת הנוער לנצח
לב רמת־גן, מרחק יריקה מהבורסה, במקום הכי קפיטליסטי בעולם, ופתאום - בניין אחד חריג, כאילו מתריס: כאן סוציאליזם. לא מפתיע שזהו משכנה של הקומונה הקלאסית, זו שאנחנו מדמיינים כשמזכירים את המילה: קומונת השומר הצעיר.
"את רוצה סיור בבניין?" שואל אותי לב (28), רכז אזור יהודה של השומר הצעיר. "אנחנו תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, בסך הכל שלושים איש. חיפשנו מקום לגור בו, ומצאנו את הבניין הזה שבכלל היה בית אבות פעם".
כל מסדרון הוביל לסלון שהוביל לחדר שהוביל למרפסת, ומתברר שאיכשהו זה מרכיב חמש דירות של חמש קבוצות שונות: נווה, ששת, אלול, הברית והחמודים, שם זמני. לא במקרה נבחרו השמות הללו. "הערכים של השומר הצעיר זה ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים", אומר לב. את הערכים הללו מעבירים הצעירים - כולם בסוף שנות העשרים לחייהם - באמצעות חינוך בלתי פורמלי בתנועות נוער, במועדונים לילדי רווחה, במרכז סמינרים, בפנימיות ובבית הספר לפליטים בלסבוס.
בניגוד לקומונות האחרות שבהן ביקרתי, אנשי השומר הצעיר לא מסתפקים בקהילה שלהם, אלא ממש מנסים לתקן את העולם. "נוער מעצב תפיסת עולם בגיל תיכון", ממשיך לב ומסביר את המודל. "אם הם למשל מסתכלים על מערכת הבריאות אז הם יגידו, 'כן, בא לי שהיא תהיה ציבורית, ושכל אחד יוכל לקבל טיפול רפואי'. זה הגיוני שבן אדם שיש לו יותר כסף יקבל טיפול רפואי יותר טוב? ברור שלא".
כל חברי הקבוצות כאן משמרים אורח חיים סוציאלי כהלכה. "צריך לגשר על איזשהו פער כלכלי טבעי שקיים בין כולנו", הם אומרים. "למשל, על הלימודים שלנו שילמנו ביחד. יש אנשים שבאו מראש עם איזה חיסכון מההורים ואחרים לא, אז התגמשנו אחד לכיוון השני כדי שזה יעבוד".
חברי קבוצת ששת יצרו מעין קופות משותפות גם לענייני בריאות, אוכל, רכבים ובזבוזים אישיים, שאותם הם מנהלים בזהירות רבה באמצעות חשבון בנק משותף. חשבונות אישיים? חפשי בבניינים הסמוכים.
מכיוון שהם עובדים במפעלים של השומר הצעיר, המשכורת שלהם נכנסת ישירות לחשבון הבנק המשותף של הקבוצה, וממנו נעשית חלוקה אוטומטית לקופות, על פי התקציב שנקבע מראש. "לא מספיק להגיד, 'בואו נעשה שתהיה קופת בריאות'", אומר לב. "צריך שמישהו יישב, יקבל את המידע, יחליט החלטות".
בעולם המודרני, בניגוד לחיי הקיבוץ של שנות החמישים, זה קצת יותר מורכב. "למשל, העלו את נושא הוויטמינים, אם זה צריך להיכנס לקופה כי זו הוצאה יקרה יחסית, ואז עולה השאלה מה זה בריאות בכלל, והשאלה הכי גדולה זה טיפולים נפשיים", ממשיך לב.
מה לגבי כסף לבזבוזים? הרי כל אחד אוהב משהו אחר. ובכן, גם זה מעוגן בתקציב אישי שוויוני שכל חבר בקבוצה מקבל. "לא כל קפה שאנחנו שותים אנחנו שואלים אם אנחנו יכולים לקנות בחוץ או אם מותר לקנות חולצה", מדגים לב. "אם מדובר בהוצאה גדולה, נעשה על זה שיחה מראש". שירה וגל, למשל, חברות בקבוצה ובחיים, טסו יחד לטיול בבולגריה שמומן במלואו מתוך התקציביים האישיים.
יהיו בוודאי כאלה שירימו גבה, שיזכירו שהמודל הקיבוצי פשט את הרגל, השתנה, וגם יומם יגיע. הם יגדלו, יצמיחו כנפיים. טעות. "ברור לכולנו שזאת לא תקופה", אומר לב. "יש בינינו עומק של שיתוף ואנחנו מסתכלים גם על העתיד. בהקשר של ילדים, מתנהלת שיחה על המשמעות של להביא ילדים בקבוצה. אנחנו שואלים מה זה הורות היום בעולם? מי יגדל את הילד? מאיפה הכסף? הורות ביולוגית או לא? הרבה דברים אנחנו עושים מתוך לימוד. אם נרצה לקנות בית חדש אנחנו נעשה למידה משותפת על מה זה נדל"ן בישראל".
במובן הזה אין ספק שלקבוצה הזאת יש כוח יוצא דופן. תארו לעצמכם חיים שבהם לא צריך להתעסק בבייביסיטר או 'מה נשים לילד בטלוויזיה כדי שיפסיק לבכות'. אגב, אפילו טלוויזיה אין, "אבל לפחות יש נטפליקס".
