הזמן עובר כשנהנים, כך שכנראה לא שמנו לב שעברו 30 שנה מאז עשתה מילי אביטל את הופעת הבכורה שלה על במת התיאטרון. 30 שנה שבהן שיחקה, ביימה, דיגמנה, ניהלה רומן קולנועי עם יאיר לפיד, והפכה לישראלית הראשונה שעשתה זה בהוליווד, ובהמשך ישיר ‑ גם לישראלית הראשונה שהתפכחה מהחלום. הרבה לפני שזה נראה בכלל אפשרי, היא כיכבה בשובר קופות ("סטארגייט"), ניהלה מערכת יחסים מתוקשרת עם כוכב הוליוודי (דיוויד שווימר מ"חברים") ואפילו הופיעה ב"חוק וסדר".
הפריצה ההוליוודית שלה, בעידן טרום־הסלפי, האינסטגרם והצורך הבלתי נשלט של האנושות לעדכן מה היא עושה בכל רגע נתון, ראויה היום להערכה עוד יותר כשמבינים עד כמה השתנה הביזנס, ואיך מה שהיה בלתי אפשרי לשחקנית ‑ מבטא זר ‑ הוא היום הכוח העיקרי של השחקנים הישראלים בהוליווד.
היא בת 46. נולדה בירושלים וגדלה ברעננה, אבל מאז גיל 20 היא חיה בניו־יורק. ב־2004 נישאה לצ'ארלס רנדולף, תסריטאי אמריקאי מוערך, שזכה לפני שנתיים באוסקר על "מכונת הכסף". בנאום התודה שלו, מול מאות מיליוני צופים, פנה לאביטל הנרגשת ואמר בעברית: "אני אוהב אותך". בישראל הפרובינציאלית הידהדה היטב אנחת הסיפוק.
בעשור האחרון, מאז שנישאה והפכה לאם לשניים, היא שומרת על פרופיל נמוך. הרצון להתמקד במשפחה שינה את סדרי העדיפויות ומיתן את הצורך להוכיח לכולם שהיא עדיין מסוגלת. הוליווד, גילתה אביטל על בשרה, גם הרבה פחות ידידותית לנשים שחצו את ה־30. את המאבק על תפקידים ואודישנים החליפה בניסיון ליצור בעצמה. בשנה שעברה ביימה לראשונה מחזה באוף ברודוויי, ובקרוב היא מקווה לסיים ספר ילדים.
הגעגוע לישראל, לשמחת המלהקים, החזיר אותה לארץ בשנים האחרונות. היא כיכבה בסרטים הישראליים "חתונה קולומביאנית" ו"נודל" ועל המסך הקטן הופיעה ב"חטופים" וב"נופלות על הרגליים". בימים אלה היא משמשת פרזנטורית של חברת האופנה סיליז. יותר מאשר היא רואה בזה דרך לתחזק את מעמדה בארץ, נדמה שאביטל באמת מרוצה מהאפשרויות. כמעט מופתעת שעדיין זוכרים אותה. וכמו כל אדם שחוצה את העשור החמישי שלו, גם אביטל מרגישה יותר נוח בתוך עצמה. הזדמנות טובה לעצור ולעשות ספירת מלאי, ואולי גם קצת חשבון נפש, בגוף ראשון.
קריירה
"היום אני יודעת שככל שאני נפתחת יותר ‑ כותבת, יוצרת, נחשפת ‑ אני יותר מאושרת. משחק הוא לא סיכון עבורי. אני יודעת לעשות את זה בעיניים קשורות. לכתוב, לביים, להפיק, החלומות הגדולים שלי, זה גורם לי אושר. לפני 20 שנה לא הייתי מסוגלת לעשות את הדברים שאני עושה היום. אז הייתי במסע אחר לגמרי. נכנסתי לתרבות חדשה לבד והייתי צריכה לשרוד. היום יש לי את הביטחון לעשות דברים, לנסות, לבדוק, להעז. שלא כמו שחקנים זרים היום, שהמבטא שלהם הוא יתרון, לי לא הייתה את הפריבילגיה הזאת, אני הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה על האנגלית כדי שלא ירגישו את המבטא".
שמועות
"אני בטוחה שהיו עליי שמועות ודיברו עליי מאחורי הגב, אבל למזלי הרב לא הייתי כאן כדי לשמוע את זה. אני מניחה שמה שאמרו עליי זה ש'פעם היא הייתה הוליווד ועכשיו היא לא'. כאילו, שעזבתי ולא הצלחתי. זאת לא ממש שמועה, אלא סתם הנחה שעושים אנשים שלא מספיק מבינים את הביזנס. עם הזמן הבנתי שמי שאומרים את זה לא מבינים איך קריירה עובדת, איך הוליווד מתייחסת לנשים מעל גיל 30 ובעיקר - לא מכירים אותי, כמי שהתחילה את הקריירה שלה בגיל 17 ולא הפסיקה לעבוד עד גיל 32 ברצף".
חברות
"אני אישה של חברויות ארוכות שנים. יש לי חברויות שהולכות איתי מימי התיכון ויש לי גם חברויות ממש חדשות. יש לי חברויות ששרדו הכל. אני נורא גאה בזה שהצלחתי לשמר חברויות על אף כל השנים. האמת היא שלאנשים קשה עם שינוי. זה המפתח בעיניי לחברות, ולמדתי אותו על בשרי. לקבל את השינוי, לחיות את השינוי של החיים. להבין שאנשים עוברים דברים ומשתנים. התלונה השכיחה ביותר של החברים שלי עליי זה שאני מנדנדת. אני אוהבת שמתייעצים איתי על הכל: בעיות בזוגיות, בעיות עם הילדים, עניינים של קריירה. רציתי להיות פסיכולוגית, ואני מגשימה את זה דרך זה שאני מתערבת בחיים של אחרים ללא בקשתם".
יום הולדת
"אני לא מהאנשים ששוקעים בדיכאון בימי הולדת. הדיכאון הכי גדול שלי היה בגיל 29 כשהייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרו. כשהייתי בת 45, היה לי רגע כזה מוזר של זעזוע, אני באמת מתבגרת בכל שנה ולא נשארת על 40, כמו שהייתי מעדיפה. לא אשקר. התבגרות, כמו הרבה אנשים, מטרידה אותי. חשוב לי להיות מטופחת וחשוב לי להיראות כאילו לא ויתרתי. יש כאלה שמגיעים לגיל מסוים ויאללה, נגמר. מצד שני, יש נשים בנות 90 מדהימות. השאלה היא לא אם אני אתבגר, אלא איך. חשוב לי להתבגר באופן אלגנטי. לא מתבגרים להיות מישהי שלובשת דברים שלובשת בחורה בת 20. וגם לא דברים שלובשת סבתא".
זוגיות
"אחרי 14 שנות נישואים, אין גבול לעומק, לאתגרים, לשינוי, ואין גבול להפתעות שמקבלים בדרך. יש לזה תמורה, להחזיק מעמד עם אותו בן אדם. הדבר הכי חשוב הוא להבין שאתה מתחתן עם הנשמה של הבנאדם. לא עם הגוף. אתה יוצא איתו למסע. והמסע הזה לפעמים טוב יותר ולפעמים טוב פחות. לפעמים מעניין ולפעמים משעמם. הדרך היחידה להילחם בשחיקה זה לדבר. לשמחתי, לצ'ארלס ולי יש תחומי עניין משותפים. וגם, כמובן, צריך לדעת להתפשר על הכל. אחד הדברים היפים שצ'ארלס אמר לי כשהתחלנו לצאת זה, אם אני מסוגלת להתחיל משפט ב'אנחנו' ולא רק ב'אני'. זה באמת היה לי מוזר. הוא אמר לי: 'אם את תתרכזי בלעשות מה שעושה לי טוב, ואני אתרכז בלעשות מה שעושה לך טוב, אז נהיה שני אנשים מאושרים'. ככה אנחנו חיים את החיים שלנו. זה דורש הרבה אמון ולא מעט עבודה, אבל מוכיח את עצמו. חשוב לשנינו לתת לשני חופש ומרחב מחיה. אם תשאל אותו מה התלונה השכיחה שלו עליי, אני מניחה שהוא יגיד לך שאני מתערבת בהכל".
תהילה
"אני סלבריטאית מסוג מוזר. למעט פעמים בודדות, בניו־יורק לא ממש מזהים אותי ברחוב. אף אחד לא ממש רודף אחריי. בארץ אני תמיד מופתעת לגלות שמכירים אותי יותר ממה שאני מודעת. אבל אני אוהבת את זה, כי אני לא סובלת מזה, ורק נהנית מהחום והחיבוק. נהייתי מפורסמת תוך שנייה בגיל 18, וכל המדינה זיהתה אותי. בגיל 21 כבר ברחתי. הרגשתי מאוד חשופה ושאני לא יכולה להיות אני עצמי כי אני נבוכה רוב הזמן. היה לי קשה להאמין שחושבים שאני באמת מוכשרת. חשבתי שמציעים לי דברים רק בגלל שאני 'יפה'".
משפחה
"המשפחה שינתה אותי מקצה לקצה. אני הרבה יותר מאושרת, הרבה יותר כיף לי, ואני קורעת את התחת כמו שלא קרעתי בחיים. אני מאוד אוהבת להיות אמא. בגלל שאני ניג'סית, הם גם לא יכולים להתנגד, לפחות עד שהם יעזבו את הבית. אני חושבת שבמובנים רבים ילדים נותנים את המשמעות לחיים. לכן, לפני שהם נולדו, הייתי במשבר בגיל 29. שאלתי את עצמי, מה משמעות החיים? בשביל מה חיים? כי בסוף מתים. זה, אגב, המשבר היומי שלי, עד שאיזה ילד צועק עליי ואני נזכרת למה אני קיימת".
ישראל
"אני מתגעגעת לישראל ומקפידה להתעדכן בכל מה שצריך. הכי קשה במרחק הוא כמובן הגעגוע למשפחה. עצוב לי שאני לא יכולה להיות יותר קרובה פיזית להורים שלי. בטח עכשיו, כשהם מבוגרים יותר. אני באמת מרגישה שההורים שלי נתנו לי מתנה גדולה, מעצם העובדה שהם מעולם לא הפעילו כלפיי שום רגשות אשמה, למה את עוזבת ורחוקה מאיתנו. אבא שלי תמיד אמר לי, התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לך לגדל כנפיים יותר גדולות וחזקות כדי שתעופי כמה שיותר רחוק. עכשיו, כשגם אח שלי גר בסינגפור, אבא שואל: מה עשיתי לא בסדר?
"למרות המרחק, אנחנו מאוד קרובים אחד לשני. אנחנו פשוט משפחה מסוג שונה. כזאת שכשהיא כבר נפגשת, זה בדרך כלל לחודש או חודשיים. הם באים אלינו, אנחנו באים לכאן. אנחנו משלימים את החסר היומיומי באינטנסיביות של הביקור".
אושר
"אני אדם אופטימי. מדי פעם יש לי נפילות, אבל אני תמיד קמה. כשכל המשפחה שלי ביחד, בעלי והילדים, אני מאושרת. לפני כמה ימים ישנו יחד כולנו במיטה וזה היה בשבילי אושר אמיתי. עד שהם התחילו לריב והתחלתי לצרוח עליהם. אבל עד אותו רגע, אושר שבכלל לא דמיינתי שקיים".
כסף
"אני לא בזבזנית גדולה. אני נבוכה להוציא הרבה כסף על בגדים או סתם על דברים רק בשבילי. על ספרים אני מבזבזת המון, כמעט על פי משקל. פעם לא הבנתי כלום בכסף, אבל מאז שהתבגרתי ונולדו לי ילדים, לימדתי את עצמי להבין איך זה עובד ולנהל את מה שצריך. כשהם מקבלים דמי כיס, הם יודעים שחובה עליהם לשים חצי מהם בצד. אם הם יצאו גאונים פיננסיים, זה התיקון שלי".
קנאה
"אני לא טיפוס קנאי. אם אני מקנאה, זה רק באנשים שמסוגלים לעשות הרבה דברים במקביל. האם אני מקנאה בהצלחה חסרת התקדים של גל גדות? הדבר היחיד שאני מקנאה בגללו זה שיש היום מקום לאותנטיות תרבותית. שגל לא צריכה לעבוד קשה על המבטא, אלא אומרים: בוא נכניס דמות עם מבטא זר. זה לא אישיו. לי זה היה קשה. אני מרגישה שהזהות שלי הפכה להיות שונה. אני לא ממש ישראלית פה, ואני לא ממש אמריקאית שם. איכשהו אני חייזר באמצע. מהבחינה הזאת, לגל יותר קל. אבל אני לא באמת מקנאה. לא הייתי רוצה שתהיה לי בובה שנראית כמוני בטויס־אר־אס".
חלומות
"מרגישה שלא הגשמתי עוד כלום. יחסית למה שאני חולמת לעשות, נראה לי שלא הספקתי כלום. החלום הגדול הוא לביים. אני רוצה לשחק במשהו שאכתוב. אני מרגישה שהדאגה העיקרית היא שאין מספיק זמן לכל החלומות שלי. כי לצד כל הדברים שאני עוד רוצה לעשות, אני גם רוצה לבלות זמן איכות עם הילדים שלי".
