על החוויה הזו מהטיול לדרום אמריקה פבלו רוזנברג לא כתב עוד אף שיר. "תיכננו להיכנס לאמזונס עם פרדי המדריך, הוא אמר שאנחנו צריכים לקנות מצ'טות ומגפיים. כשנכנסנו הוא התחיל להגיד, 'לא להיכנס למים', כי יש שם דג שבחושך נכנס לך לתחת ואוכל אותך מבפנים. כל מה שהוא אומר לך תוך כדי ההליכה באמזונס זה שאתה יכול למות היום ממשהו. יש נחשים, ויש עקיצות של יתושים, ויש כל מיני. ואני אומר, 'אפשר גם לא לדבר על מוות?' וגל אומר לי, 'לא, אי־אפשר לא לדבר על מוות'. היה נראה לי לא טוב כל העסק הזה שנכנסים לג'ונגל".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אבל בסוף יצאתם.
"כן, לבקר שבט אינדיאני ולאכול איתם תנינים".
אכלתם תנינים?
"אכלנו תנינים, אכלנו קופים, שרקנים, נמלים, חולדה", מודיע גל תורן, שותפו של רוזנברג למסע. "אמרת לי שחולדה היה לך טעים", אומר רוזנברג ומוסיף, "גם תנין זה טעים. זה כמו עוף כזה, כאילו אתה אוכל עוף".
למה לא ביקשת עוף?
רוזנברג: "אתה על גדות האמזונס, הם נותנים לך את מה שיש שם".
תורן: "זה מפתיע, תנין זו חיה שנראית כמו בשר קשה אבל זה טעים".
זה נשמע כמו מסע קולינרי של אינדיאנה ג'ונס וקרוקודייל דנדי, במציאות זה יותר רגוע: פבלו רוזנברג וגל תורן חזרו מטיול בדרום אמריקה בעונה השנייה של 'טיול אחרי צבא'. אחרי שבשנה שעברה הפתיעו לטובה עם הטיול בהודו ובצפון תאילנד ששודר בערוץ כאן 11 וזכה להצלחה אצל המבקרים והצופים, הצמד רוזנברג־תורן חוזר, והפעם - ברזיל, פרו, בוליביה.
אנחנו נפגשים ב־11 בבוקר. הנימוס העולמי קובע שהשעה המקובלת להתחיל לשתות אלכוהול היא חמש אחר הצהריים, אבל רוזנברג מציע שנשתה קראף של יין ותורן זורם איתו. אחרי זה יגיע עוד קראף. מותר להם, כי איפשהו בעולם כבר חמש אחר הצהריים, והם הרי רצים על הגלובוס.
אז מה הרעיון של העונה השנייה?
תורן: "בהפקה זרקו מדי פעם, 'יהיה מסוכן, מסוכן'. מה עכשיו מסוכן? אנחנו לא איתי אנגל. בהתחלה זה הרגיש שעושים הכל פייק אבל פתאום זה באמת נהיה מסוכן".
רוזנברג: "ביום השני בריו דה ז'נרו הגענו לקראק־לנד, זה מקום כמו הקליפ של מייקל ג'קסון עם הזומבים, אבל זה זומבים אמיתיים".
תורן: "זה אזור באיזו פאבלה ליד מפעל מיחזור ופסי רכבת. אנשים מביאים פלסטיקים ומקבלים עליהם כמה ריאל. ויש בסטה עצומה עם ערימות של שקיות קראק. כמו יריד של קראק. מסביב עומדים כמה עם רובים, ויש כמה מאות אנשים גמורים. מחוקים. עם ילדים. וזה לא מסתדר לך. אנחנו באנו בחסות איזה כומר שפעם היה גנגסטר מאוד גדול שבא לתת אוכל. ובדרך חזרה לוואן פתאום התחיל קרב יריות מעל הראש שלנו".
באמת יריות?
רוזנברג: "בהתחלה נקרעתי מצחוק, אמרתי לו, 'מה פתאום, זה זיקוקים, יש משחק'. והוא אומר לי, 'מה, באנו למות על היום הראשון?' אני אומר לו, 'זה לא יריות'. ואז התחלנו ללכת מהר".
תורן: "זה גם כל כך קיצוני ואנחנו כל כך לא באנו בשביל זה. ופתאום הבנו שבהפקה חיפשו 'מסוכן' ומצאו יותר מדי. אתה רואה את הפרצופים של כולם משתנים, אף אחד לא יודע באמת מה לעשות, אז הולכים".
וזה עוד לפני שהגעתם לאמזונס.
רוזנברג: "שם שתינו מסאטו. זה הדבר הכי מגעיל שיש".
מה זה?
תורן: "האמת שזה נשמע טעים. מסאטו. אנחנו מגיעים ואתה רואה מלא אינדיאניות עם ציצי בחוץ ויש אמבטיית עץ ענקית ובפנים יש יוקה - סוג של תפוח אדמה שכותשים. ואז חלק מהבנות שמות את זה בפה עם כף, מתסיסות את האלכוהול בתוך הפה ויורקות את זה חזרה לאמבטיה".
רוזנברג: "ואז מכבדים אותך במשקה האלכוהולי. אמרתי שאני לא הולך לשתות את זה וגם גל אמר שלא, ופתאום אני רואה אותו לוקח שלוק. אומר לי, 'זה מגעיל' ונותן לי. אינסטינקטיבית אני גם שתיתי".
תורן: "הפרצוף שלו והידיעה של איזה טעם נכנס לו לפה, זה הרג אותי".
רוזנברג: "הרגשתי שאני עומד להתעלף, והוא, במשך שבוע רק אם הייתי אומר 'מסאטו' זה היה מביא לו את רפלקס ההקאה".
תורן: "תדמיין איזה טעם יש למשהו שמלא אנשים ירקו אותו ואז תוסיף לזה מאה אחוז גועל - זה הטעם של זה. יצא לנו להכניס לפה דברים באמת קיצוניים".
מה עוד?
רוזנברג: "היה עוד מקום שמייצרים בירה ואיזו זקנה בת 80 גם יורקת בפנים. זה לא טוב".
שתיתם גם דברים שמישהו לא ירק קודם?
רוזנברג: "היינו בטקסי איוואסקה פעמיים אבל פחדנו לשתות אותה".
מה היה הרגע הכי מצחיק?
תורן: "כשפבלו הגיע סוף־סוף למאצ'ו פיצ'ו, איך שהוא נכנס לשם הוא היה צריך להשתין. בקטע שרק בן אדם בן 70 צריך להשתין ככה, ואין איפה".
רוזנברג: "אנחנו מגיעים למעלה אחרי איזה עשר ליטר בירה. והם מזהים שאתה עומד להשתין להם במקום, ואסור. יש פקחים שאומרים, 'ההוא עם הכחול, שמרו עליו'".
תורן: "זה מקום יפה ברמה קיצונית, בדיוק הסתדר לנו עם העננים והכל והוא לא רואה בעיניים. רק רוצה להשתין. כועס. כמו שיש רעב כועס? משתין כועס. הבמאי רודף אחריו, 'בוא אני אסתיר אותך, תשתין פה', הוא חייב לצלם. אבל קלטו אותו. בסוף ירדנו הכל בחזרה, השתנו וחזרנו".
הייתם גם בהרבה מקומות עניים.
רוזנברג: "היינו בבתים צפים באמזונס וישבנו במרפסת. זה בית עץ והיסודות שלו מודולריים – כשיש גאות הבית עולה ובשיא השפל הוא יורד. יש לך רחוב ומדרכה, ואפילו עמוד חשמל אבל בבוקר זה נהר. נכנסנו לבית לראיין אותם, אנשים רגילים, תרבותיים, רק עניים להחריד. ארבעה ילדים ואני אומר, 'איפה החדרים? איפה המזרן? הכרית?' ואומרים 'אין'. ישנים על קרש. ואני, נכנס לי איזה ג'וק, אמרתי, 'זוזו, אני חייב לקנות להם מזרנים', התחלתי לבכות. וגל כזה, 'מה קרה?' בא לנחם אותי. הייתה שם ילדה קטנה שהזכירה לי את הילדה שלי, הכל התערפל לי פתאום, נחנקתי, התפרקתי. ואני אומר, 'פאק, במה שפר עליי גורלי שאני בא עכשיו כמו איזה מגלה ארצות ומסתכל עליהם מאיזה מקום?'"
קנית להם מזרנים בסוף?
תורן: "דחפתי לו בירה והוא שכח מזה".
רוזנברג: "בירה ואכלנו חולדה. בנהר הייתה מסעדה צפה".
תורן: "היה טעים".
× × ×
צילומים של רוזנברג נאכל על ידי תנין ושל תורן נקרע מצחוק על הגדה היו מספקים, אבל יוצרי 'טיול אחרי צבא' ניסו והצליחו להביא למסך חוויה קצת יותר מורכבת שתעלה לשידור בכאן 11 ובדיגיטל בדצמבר. לא קלישאות של צבעים ותבלינים משווקים, אלא מבט בוגר ומפוכח על המציאות. על רקע הנופים הקסומים צמח לו ברומאנס אמיתי, אותנטי, סיפור אהבה של שני גברים שגם אוכלים תנינים. רוזנברג (53) ותורן (43) חמודים ומקסימים, אחד כביכול מופנם, השני מלא חיים.
"כשאני שולח תמונות שלי איתו לחברים וחברות הם אומרים לי, 'מה יש לגל? תגיד לו שיחייך' אז אני אומר, 'אלו התמונות שהוא מחייך בהן'" מסביר רוזנברג.
כבר 20 שנה שתורן מוביל את להקת הרוק 'מרסדס בנד' שתוציא אלבום חדש בסוף השנה, ויחד עם גיא לוי הוא חולק את ההרכב 'ליילי' שהוציא בשנה האחרונה אלבום בכורה נהדר. בשנים האחרונות הגביר את מה שהחל כעבודה צדדית כשחקן והפך לקריירה מקבילה כשהשתתף ב'האחיות המוצלחות שלי', 'לצבי יש בעיה', 'להרוג את הסבתא' ו'תעשה לי ילד' המעולה.
רוזנברג, שפרץ כסולן להקת 'סטלה מאריס' ובהמשך פיתח קריירת סולו, עשה את התפקיד הדרמטי הראשון על המסך ב'אורי ואלה'. גם היא ברזומה של תורן. "שם התאהבתי בו", נזכר רוזנברג. "צילמנו פרק וקיבלנו את הצימר הכי גרוע של ההפקה, לכל אחד היה חדר פח עם מלא יתושים וחם אבל היינו נשארים עד אור הבוקר לדבר. וכשהיה הדיבור על הסדרה אמרתי, 'אני רוצה לנסוע עם גל תורן'. הוא הסכים. לא ידענו מה עושים. אמרתי לו, 'עזוב גם ככה אף אחד לא יראה את זה'".
ואז שידרו, ומה חשבתם?
תורן: "נהניתי. קודם כל, כל האנשים שחשבו שאני חרא פתאום אומרים שאני חמוד וזה דבר טוב. כשהתחלנו הייתה לי את הקונספציה שיש לכולם על פבלו. שהוא פבלו כזה. מה כבר יכול להיות עם פבלו? פבלו. נכנסתי למיטה הזאת איתו עם אותן מחשבות של ההמון עליו, שפבלו זה משהו פלקטי".
רוזנברג: "לא חשב שאני עמוק".
תורן: "חשבתי שלא יהיה לנו הרבה מעבר".
רוזנברג: "אבל נוצר פאוור־קאפל בעקבות התוכנית, ובחיים הוא יותר חזק. עם גל יש לי יחסים אינטימיים של זוג. כמו בעל ואישה, אפילו ששנינו גברים. זה עמוק מאוד. אני אוהב להתחבר, אוהב חברים ובגיל שלנו זה קשה למצוא את המקום שהוא חף מאינטרס".
להיות צמד טלוויזיוני זה כוח.
רוזנברג: "והציעו לנו דברים כלכליים, שוואלה תודה שלא הסכמתי".
למשל?
רוזנברג: "לשפוט על אותו כיסא ב'דה וויס' בעונה הזאת כמו שהיה עם משינה. אני אהבתי 'כוכב נולד', נדלקתי על זה ואמרתי לו, 'בוא נעשה את זה'. אחרי חמש דקות הוא אמר לי, 'עזוב לא מתאים' אז אמרתי, 'טוב לא נעשה'. לא נהייתה לי מרמרה עליו".
× × ×
בהפקה כבר מתכננים את העונה השלישית של תורן ורוזנברג - ביפן. זה מתאים להם, אחרי הצבא רוזנברג עבד כטלר בסניף הדואר ואז החל ללמוד באוניברסיטה, תורן מכר תכשיטים בארצות־הברית, לא היו לו תוכניות סדורות לעתיד, אפילו לא להווה.
נתקלתם בישראלים בטיולים שלכם.
רוזנברג: "משני הטיולים מה שהכי לא מובן לי זה שהם רוצים לבנות לעצמם ישראל שם. חומוס, פלאפל, אכסניות, הכל עם שלטים בעברית. פעם ראשונה שנסעתי למנהטן ב־94' היה לי חבר שגר שם, דבר ראשון שהוא לקח אותי מהשדה תעופה זה לאיזו חומוסיית פלאפל בברוקלין ושישימו לי את 'נר על החלון' ברקע. אמרתי לו, 'אחי, פתח־תקווה יש לי במרחק נגיעה, אני רוצה מנהטן'. הסתבר לי שהוא שומע רשת ב', מקבל כל יום שישי את 'ידיעות אחרונות' מהטיסה של אל על, אמרתי, 'למה עברת לגור בניו־יורק, רבאק?'"
אילו ישראלים מטיילים בדרום אמריקה ואילו בהודו?
תורן: "בהגדרה, הרוחניקים והסטלנים זה הודו וההרפתקנים זה דרום אמריקה. אבל בסוף זה אותם אנשים. לדרום אמריקה יש הרבה יותר מה להציע מבחינת נוף, הרבה יותר אזורים פתוחים. בהודו הכל מפוצץ באנשים. נראה אותו דבר, הם נראים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר".
רוזנברג: "אבל יש מלא סמים בדרום אמריקה. המון סמים".
וראיתם את הצעירים הישראלים מתקרחנים.
רוזנברג: "בטח. תמיד גם מציעים לנו אבל אנחנו לא מעשנים. בבוליביה כל רגע ברחוב היו אומרים לנו 'צ'ארלי, צ'ארלי'. הבנו שצ'ארלי זה קוק טהור. בבוליביה גרם טהור עולה 50 שקל שזה בדיחה לעומת תל־אביב, הבנתי שפה זה עולה 700־800 שקל. אבל אנחנו במקום לעשות קוק אכלנו נמלים בתוך עלים".
שניכם נשואים, לכל אחד שלושה ילדים, מה עושה התקופה הזאת רחוק מהבית?
רוזנברג: "זה תורם לזוגיות. החודש הזה עושה פלאים".
כשמתחילים לטייל שוכחים מהכל?
תורן: "הידיעות מהארץ זה מה שיכול לעשות בלגן. בנסיעה להודו הגיטריסט־מנהל שלי נכנס לקומה. הוא עבר איזה התקף אסטמה אימתני וקרסו לו כל המערכות ואתה נמצא באיזה חדר מלון, מעבר לזה שאתה לא יודע מה לעשות אתה קולט ששבוע מנסים לשמור את זה ממך ואז בבוקר אתה צריך לשחק אותה".
רוזנברג: "אני מאוד אהבתי את היחס של המקומיים למה שהם קוראים 'פאצ'אמאמא'. אמא אדמה. איך שהם נותנים הוקרה ותודה על כל השפע שיש להם, יש המן צניעות וענווה במקום הזה מהולה בהמון שמחת חיים לצד העצבות הקיומית, וזה דבר שאין לנו פה. ותוסיף על זה שהשלטון ברובו הוא מושחת, לא של סיגרים או שמפניה ורודה. זה מטורף שם מה שההנהגה עושה, איך הם גונבים את כל הקופה. אז אתה נוסע בצל פרשת הסיגרים ושם פתאום נראה לך שאנחנו ילדים".
מה היה הרגע שרציתם לחזור הביתה?
רוזנברג: "אני לא רציתי. הייתי מאריך. יש את הקטע כשאתה מתניע אז יש עדיין געגועים, הריח של הבגדים, הילדים וזה, וביום השלישי אתה קם, נכנס לזה. ואז זה כבר לא משנה אם אתה מכמת את זה ל־60 יום או 90".
תורן: "אצלי מגיע שלב שאני כבר לא יכול לדבר יותר ואז אני בדרך כלל נורא רוצה הביתה".
רוזנברג: "ואז כשצריך לנסוע הביתה הוא לא רוצה. הוא קצת נשי".
למה?
רוזנברג: "הוא טוב לו ולא טוב לו, הוא עוד לא מצא. אני טוב לי. בהתנהלות הביתית אני יותר האישה והוא הגבר. הוא המבורדק ואני המסודר. אני מנהל את הבית והוא יוצא החוצה לתפוס נחשים. אבל כשמדברים על החיים הוא בלתי מסופק, גם כשטוב לו הוא אומר, 'כן אבל'. יש לנו ממש התנהלות של זוג, של בית. גם יותר נוח, פתאום קלטתי שלהיות זוג חד־מיני זה יותר נוח".
אבל אין סקס.
רוזנברג: "אפשר לחיות בלי סקס. אתה גם חודש בלי האישה, אנחנו אנשים נשואים באושר, ואין לנו צורך. היה יום אחד שהיינו לבד בבנגקוק, הסתובבנו במקומות שהן קופצות עליך, ואני לתומי חשבתי שאולי בא לו. הוא פחד שאני בא לי ואני סוחב אותו איתי. הוא אומר לי, 'אחי, שמע לא נעים לי, אני לא כזה', אמרתי לו, 'מה זה לא כזה? גם אני לא'. הוא אמר, 'אה לא?' אמרתי 'לא'. אמר לי, 'וואי איזה כיף, פחדתי שעכשיו אנחנו צריכים', אמרתי לו, 'מה פתאום, אנחנו רק מסתכלים'. אמר לי, 'אז בוא ניסע לחדר במלון'. אמרתי, 'יאללה בוא ניסע'".
סכמו עם הרגע הכי מרגש בטיול.
תורן: "עברנו המון טקסים - חלקם שרלטניים וחלקם לא - אבל בכולם לאנשים היה איזה רצון מאוד עמוק לנקות לך את הנפש. בהתחלה אתה זורם, ולוקח זמן עד שאתה מגיע למצב שאתה לא באלמנט שלך. קצת יותר משוחרר מצד אחד, מצד שני גם קצת יותר פגיע. בקוסקו עברנו עוד איזה אחד מהטקסים ועוד פעם שרפו עלינו, ירקו עלינו והשפריצו עלינו ושמו עלינו חיות, אותו חרטא, אבל שם משהו התחבר לי ואכלתי איזו בומבה ללב. פעם ראשונה שממש הגעתי למצב של התעלות".
איזה טקס זה היה?
רוזנברג: "משהו שירקו עלינו".
ומה עבר עליך?
רוזנברג: "האינדיאני שם לי אבן ביד, 'תערבב', פתח ואמר לי, 'אתה ואשתך תחיו ביחד לנצח'. ובאמת מה שקל לנו בטיול בלהתנתק מהבית זה שיש לנו בית הרמוני עם אישה אוהבת ועם משפחה תומכת ואז אתה לא הולך לאיבוד. נורא קל ללכת לאיבוד, בגילנו להיות רוקסטאר וזה... זה לא טוב. אנחנו באמת יכולים להיות ציפור דרור ולהתעופף מדי פעם, אבל חוזרים לקן בכיף ומביאים איתנו כמו במיקי מאוס את השקית שכתוב עליה סימן דולר ושופכים. אישה תמיד אוהבת כשאתה מביא את השקית עם הדולר".
זה כיף לטייל ושישלמו לך על זה.
רוזנברג: "וגם שאתה מצולם. ושאנשים אוהבים את זה. ובאמת, פעם ראשונה שראיתי את עצמי מהצד, ראיתי מי אני. האמת? אני אוהב אותי. באמת, אני אוהב אותי".
ואתה גל?
תורן: "אני מת עליי".
