אחד הדברים האחרונים שיותם קושניר רוצה זה להיות מפורסם. ולא, לעובדה שהוא גדל לצד אבא מפורסם כמו אבי קושניר אין שום חלק בכך. זה יותר קשור להסתייגות שלו מהתרבות של עולם הריאליטי. "אחת מהצרות של העולם שלנו בכלל ושל עולם התרבות בפרט היא שכולם רוצים להיות מפורסמים, זה נהפך לצערי למקצוע", הוא אומר. "שום דבר טוב לא יכול לצאת מפרסום, רק דברים ריקים מתוכן. המטרה של האמנים היא לגעת לאנשים בלב, לרגש אותם, לשמח, להצחיק. הפרסום הוא רק תוצר נלווה".

זה מה שספגת בבית?

"אף אחד לא אמר לי את זה, אבל זה מה שראיתי וספגתי. אבא שלי מפורסם, אבל הוא מפורסם בגלל שבמשך הרבה שנים הוא מרגש ומצחיק אנשים, לא בגלל שום סיבה אחרת. הסיבה שחבורת 'זהו זה' מפורסמים עד היום היא שבמלחמת המפרץ, כשכולם שיקשקו בבית מפחד, הם היו שם כדי להצחיק אותנו ולהרגיע אותנו, ואנשים יזכרו להם את זה לתמיד. שלא לדבר על כל השנים הנפלאות שלהם קודם. יש מאחוריהם עשייה נהדרת. אבא שלי שיחק אלף ומאה פעמים בהצגות היחיד 'להציל את איש המערות'. זוגות יצאו מההצגה הזאת מחזיקים ידיים אחרי שהבינו אחד את השני יותר טוב. לדברים האלה יש משמעות, לא לשום דבר אחר".

אף פעם לא מאוחר

קושניר, 30, בוגר בית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים, הולך בדרך של אבא. בשנתיים האחרונות הוא משחק בתיאטרון בית ליסין, אחרי שנים בהבימה. עכשיו הוא מככב בקומדיה "משרתם של שני אדונים" שכתב קרלו גולדוני וביים אודי בן משה, לצד יניב ביטון. "אמנם אין ב'משרתם של שני אדונים' אמירה גדולה על החיים, אבל נורא כיף להתמסר לקומדיה כזאת כצופה וכשחקן", הוא אומר. "הקאסט של ההצגה מופרע במובן הכי טוב של המילה. יניב ביטון בתפקיד המשרת עושה עבודה פנטסטית. הוא מצחיק כמו שאף אחד לא הצחיק בתפקיד הזה לפניו, בלי לגרוע מכבודם של גדולים וטובים ששיחקו בתפקיד הזה. הוא בלתי צפוי, ועושה הכל בקלילות שאי־אפשר שלא להתמסר אליה".

ההחלטה של קושניר להיות שחקן נפלה רק בגיל 22, אחרי ששיחק במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הבימה, לצד אביו. "לא לכולם יש חלום ברור ומועד ברור", הוא אומר. "רק כשנכנסתי לחדר החזרות של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', אותו בנו מקרשי הבמה של אולם רובינא בהבימה, הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות. יש הרבה דברים שקשה להסביר אותם במילים, אבל הגוף מרגיש אותם. זה בדיוק כמו התחושה שאני חווה כשאלף איש שממלאים את בית החייל ב'משרתם של שני אדונים' מתפקעים מצחוק. שום סם ושום בנג'י לא יגרמו לך לתחושה הזאת. זה הדבר שמקים אותי לעבודה כל יום".

זה לא גיל קצת מאוחר לבחור במשחק, במיוחד כשאתה גדל בבית שנושם תיאטרון כל היום?

"זה אולי קצת מאוחר, אבל כל אחד בנוי אחרת. כל כך הרבה אנשים הם תבנית נוף מולדתם, וכל כך הרבה אנשים מושפעים מההורים שלהם, אבל בגיל 13 אתה לא צריך להחליט מה תעשה כשתהיה גדול. רק אחר כך. רק בגיל 25 הלכתי ללמוד משחק. אני לא בטוח שבית ספר למשחק הוא הדרך היחידה להיות שחקן, אבל לי זה הכי התאים. הייתה לי עד אז תקופה מדהימה, עבדתי המון, בעיקר בתיאטרון הבימה, ואני לא מצטער על זה לרגע".

אשמח לשחק עם אבא

אין לקושניר מושג מה הוא יעשה בעוד חמש או עשר שנים. "תן לי לשחק כמה שיותר ולביים כמה שיותר — בתיאטרון, בטלוויזיה, בסרטים", הוא אומר. "כבר כרגע אני מביים הצגה לילדים שכתב שולי רנד. אני גם משחק ב'הזוג המוזר' עם טלי אורן ומגי אזרזר. תן לי רק לשחק בכל הקלאסיקות — בשייקספיר, במולייר, בקלאסיקות מודרניות כמו לורקה. יש המון מחזאים שהיצירה שלהם נשארה רלוונטית כל כך הרבה שנים, ולא לחינם. במחזות שלהם יש רובד על־זמני".

ומה עם הצגה משותפת עם אבא שלך?

"אני כמובן אשמח. אני רוצה לעשות הצגות יפות עם תפקידים טובים, ואבא שחקן נהדר. אם יהיו שני תפקידים מעניינים ומאתגרים לשנינו — נחגוג על זה. לא בכל מחיר, רק בהצגה ששנינו נאהב מכל הלב".