כשנה לפני פטירתו של נחום (נחצ'ה) היימן, מגדולי המלחינים בזמר העברי, נערך לכבודו ערב הוקרה במתנ"ס בפתח־תקווה. בתו, סי היימן, דאגה שהוא יובא למקום בכיסא הגלגלים שבו ישב־שכב. בעומדה על הבמה היא ראתה את כתפיו השחוחות של אביה ותהתה אם הוא באמת מקשיב, או שמא נרדם. את התשובה היא קיבלה כשאלעד שודלר, גיטריסט ויוצר, החל לבצע את "כמו רוח בהרים, כמו שיר בלי מנגינה", שתי השורות הראשונות מתוך "אני ממשיך לשיר" שאביה כתב, הלחין והקליט בקולו העמוק והחם.
"בבת־אחת הוא זקף את ראשו", היא מתארת, "ולמרות המרחק ראיתי זיק של התלהבות בעיניו. בסוף ההופעה הוא שאל אותי 'מי זה הבחור הזה? אילו הייתי צעיר יותר ובריא יותר, אני בטוח שהייתי עושה איתו דרך ארוכה'. חיבקתי אותו והבטחתי לו שלא ידאג, שאני אמשיך את דרכו ושאף לחן שלו לא יישכח".
וזה מה שהיא עושה בשנתיים שחלפו מאז שאביה, חתן פרס ישראל, משך את כף ידו הגדולה מכף ידה ועצם את עיניו. "אבא שלי מת בחוסר כל, הוא לא השאיר אחריו כסף, רק אוצרות מוזיקליים", קולה נחנק. "בערוב ימיו הוא סבל מדמנציה, כתב כמה צוואות והוריש דברים שונים גם לאנשים שלא נמנים עם בני המשפחה הקרובה. בשתיים מהן אני בכלל לא מוזכרת, וזו הסיבה שהפסנתר שלו עדיין מאוחסן במכולה. אבל כשראיתי שבחגיגות ה־70 למדינה התעלמו ממנו לחלוטין הבנתי שאני חייבת לקיים את ההבטחה".
משימה קדושה
בימים אלה, כשהרדיו מפנק אותה בחגיגות 30 שנה ל"גיבור גדול", להיטה הראשון, נולד הדיסק העשירי שלה, "שירים מבית אבא", שבו היא מבצעת עם שודלר את הקלאסיקות של נחצ'ה, כמו "סוס עץ", "אנשי הגשם", "חופים" ו"מרדף". לשמחתה, הוא כבר הוכתר כמתנה מבוקשת לחגי תשרי. שודלר והיא, עם גיטרה ומפוחית, חורשים את הארץ במופע "שירים וסיפורים מבית אבא" שהחל כהפקה מינימלית המתאימה גם לבתים פרטיים ("אני הכי אוהבת לשיר בסלון"), והגיע לאולמות גדולים ‑ ומפוצצים בקהל (ההופעות הקרובות: 23.10 ב"קפה בכפר של עדנה", בצומת בני דרור; 25.10 בתיאטרון חיפה).
"מאז שאבא איננו אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליו", היא מודה, "ואני חיה איתו ואותו הרבה יותר בשלום. ברור שאני מצטערת שלא הגענו למצב הזה בעודו בחיים, אבל זה לא היה אפשרי. נחצ'ה היה אגדה, ולאף אדם לא היה מקום לצידו".
הוא אהב את הרוקנרול שלך?
"אבא טען שאני כותבת 'מילים של עיתונים' ומלחינה רק בארבעה רבעים, אבל העריץ את הצונאמי שהבאתי עם 'לא עובדת בשביל אף אחד', וראה בי יוצרת שמחוללת שינויים. הוא אמר, 'את תשאירי חותם של מהפכה ואני אשאיר אחריי לחנים שיישארו לעד'. מאז מותו אני מתפקדת בתור הגשר שמעביר את שיריו לדור הבא. אלעד ואני הופענו בריגה מול הבית שבו נחצ'ה נולד. אני נודדת בין בתי ספר שמנציחים את זכרו של אבא ומספרת עליו לתלמידים שחשבו שנחום הוא נחמן ביאליק. הלוואי שאצליח להקים בגלבוע בית זמר לזכרו. ההנצחה היא משימה קדושה. אני לא משוויצה בעובדת היותי בתו, אבל אוהבת אותו מאוד־מאוד".
לא תמיד היה זה כך. "הוחלפתי בלידתי", היא מטילה פצצה. "ב־10 ביוני, לפני 57 שנה, כשאמי, דליה, קיבלה צירים, אבא הכניס אותה לסוסיתא, הסיע אותה מקיבוץ בית אלפא לבית החולים העמק, והכריז, 'אנחנו הולכים ללדת את הבן שלנו'. הם כבר היו הורים לבת, אחותי בילי, והוא חלם על בן. רצה הגורל וביום החם ההוא הייתה בחדר הלידה עוד אישה בשם דליה היימן, מקיבוץ מולדת, ובין שתי היולדות הפריד וילון. אמא שלי שמעה את המיילדת מורה לאישה השנייה 'דליה, תלחצי' ‑ והיא לחצה. דליה היימן השנייה ילדה בן, ולאמא שלי המיילדת לא הספיקה להגיע, מפני שקפצתי החוצה והיא אמרה 'רק בנים קופצים ככה'. כשהביאו את שני התינוקות להנקה, מישהו החליף ביניהם ואמא שלי קיבלה את הבן. אבא היה בעננים, הוא התמוגג מהבן שדומה לו כמו שתי טיפות מים למרות שאני ירשתי את האף המפורסם שלו, עד שדליה ממולדת הקימה מהומה וטענה שהיא ילדה בן. בלית־ברירה הוחזרתי להוריי. לימים, כשגרנו בפריז ובלונדון, שמעתי שיחות מטבח שלא היו אמורות להגיע לאוזניי. אבא אמר לאמא, 'אני כל כך מצטער שהיא לא בן' ו'מה יהיה איתה', אבל זה לא מפני שהוא לא אהב אותי".
למה הוא אמר דבר כזה?
"מפני שהייתי ילדה סוערת. הייתה לי בעיה קשה בראייה, הציונים שלי ירדו ולא האמינו לי שאני לא רואה. אבא אמר, 'במשפחה שלנו רואים שש־שש'. רק בגיל 12, כשחזרתי לקיבוץ לבד, כי אמא ואבא הבטיחו לחזור ארצה בעוד שנה, התאימו לי משקפיים עם עדשות עבות ופתאום ראיתי עולם. השכן שלנו בלונדון היה דיוויד בואי, חיינו את הבוהמה, ואבא שלח אותי ללמוד פסנתר אצל מורה קשוח שמתח לי בכוח את האצבעות. שנאתי כל דקה. כשחזרתי לקיבוץ הלכתי לצריף שבו אבא נהג להושיב אותי על ברכיו ונתן לי סוכריות טופי שעוקרות את הסתימות, והוצפתי בגעגועים לצלילים שניגן. עברתי לגור עם הדודים שלי, שהיו אנשים מאוד מבוגרים, והקיבוץ הציל אותי כששידך לי משפחה מאמצת, יעל ויענק'לה קליין, ששלחו אותי למורה לפסנתר בקיבוץ רחביה. בזכותה חזרה לי האהבה לפסנתר והתחלתי לכתוב שירים, מילים ולחן, עד שבגיל 16 עזבתי את הקיבוץ בעקבות אחותי שעברה לירושלים, ושם עברתי לגיטרה, שהתאימה לרוקנרול שבער בי".
ואז גם החלפת את שמך מסמדר לסי?
"החלפתי אותו ברגע שחזרתי לארץ כדי שלא אמשיך לשמוע את כינויי האנטישמיות שהדביקו לסמדר כשגרנו מעבר לים. אבא, כדרכו, המציא על זה מעשייה. הוא סיפר שנכנס לחדר הלידה עם סיגריה ואמרו לו לכבות אותה, וכך סמדר קוצרה לסי. שטויות. הוא החליט לקרוא לי סמדר אחרי שהלחין את 'ניצנים נראו בארץ' שהפך לריקוד עם".
זיכרונות טובים
בתיבת הדואר של ביתה השכור, בשכונת הדר יוסף בתל־אביב, מופיעים שלושה שמות משפחה ‑ היימן, עפרון ושוחט ‑ המייצגים תקופות שונות בחייה. אחד משכניה הוא בנה הבכור, הזמר והמוזיקאי תומר עפרון (27, מהזוגיות שלה עם רן עפרון), ובנה הצעיר, יהלי שוחט (17, קולנוען לפני גיוס), מנישואיה לעו"ד רועי שוחט, נע בין שני בתי הוריו. מאז גירושיה, לפני שלוש שנים, היא לבד ‑ וטוב לה. "על אמת", היא נשבעת, "מפני שסוף־סוף אני חוזרת לעצמי. אני מרגישה שהפרידה מאבא שיחררה אותי ואמרה לי, 'עכשיו תורך'. עובדה, רק כשישבתי ליד מיטתו של אבא, בשעותיו האחרונות, הוצאתי פנקס והתחלתי לשרבט. כתבתי, 'אני הילדה שנשארת תמיד רעבה ושבעה מפירורי אהבה'. כתבתי, 'ככה פשוט, ככה למות'. שיר עצוב שמילא אותי בשמחה, מפני שכבר חשבתי שאיבדתי את זה במהלך השנים הפחות טובות שידעתי".
אלה השנים שהקדשת לגידול ילדייך?
"בקריירה של אמן יש עליות וירידות, ומי כמוני יודעת את זה", היא מתפתלת. "כשגרנו בפריז מצבנו הכלכלי היה בסדר, אבל כשאבא פתח אולפן גדול בלונדון כבר היה חסר כסף. אמא פנתה לקרמיקה, ובשוק של יום ראשון היה לה דוכן קבוע שבו עזרתי לה למכור את ספלי הקפה שיצרה. בגלל הילדות שחוויתי, היה לי חשוב להשאיר לילדיי אלבום תמונות של זיכרונות טובים, ובזה הצלחתי. תומר נולד עם מעי גס מחורר. בעקבות האבחון באולטרסאונד המליצו לנו על הפלה, וסירבנו. אבא שלו ואני החלטנו שהוא הילד הכי רצוי בעולם. אז נאלצתי להתרחק מהרוקנרול כדי להיות אמא במשרה מלאה. אחר כך התחתנתי עם בטן של חודש תשיעי, וכשיהלי היה בן ארבע הופיעה אצלו אפילפסיה, שתודה לאל כבר חלפה, ושוב דחקתי את עצמי הצידה. בעלי לשעבר צעיר ממני בעשר שנים, הוא היה בתחילת הקריירה, ולפרנסת המשפחה פתחתי חברת הפקה והופעתי באירועים, ועדי עובדים ובר־מצוות, עם תיקיות של פלייבקים. אפילו לא הרגשתי שנטשתי לגמרי את האישה שכתבה שירים שחוללו שינויים אצל קהל גדול בתקופה אינטנסיבית וקצרה".
לפני שלוש שנים זכתה היימן ב"מתנה", כהגדרתה. במשך חודש היא סבלה מכאבי ראש עזים, אותם פירשה כמיגרנות, ואחרי הופעה בסילבסטר, במסעדת דרכים בדרום הארץ, הובהלה לאיכילוב בגלל מפרצת בכלי הדם במוח. "איך יכולתי לדעת שנולדתי עם עורק צר? הצילו אותי דקה לפני שכבר לא הייתי כאן. זה היה אירוע מטלטל שגרם לי להתעורר לעצמי. בלילות של האשפוז, בפרקי הזמן שבין הזריקות לדילול הדם, התחברתי לאינטרנט ונחשפתי לראשונה למושג 'הדסטארט'. כתבתי שאני, הכוכבת של שנות השמונים, רוצה לחזור לקהל שאולי כבר שכח אותי, והתחלתי בקטן. פגשתי זמרים מהדור שלי כמו דנה ברגר, חמי רודנר וירמי קפלן, וכשהם שאלו אותי, 'לאן נעלמת?' עניתי ש'המצב לא קל, המציאות המוזיקלית השתנתה'. הם אמרו, 'לכולם קשה, אבל את היית בשבילנו סמל'. דיקלה סיפרה לי שבילדותה בבאר־שבע היא נהגה לשיר את השירים שלי עם מיקרופון שהיה מברשת שיער. לאט־לאט חזר לי האומץ, הקמתי את להקת 'השאלטרים' והתחלתי להופיע, אבל המדיה פחות פירגנה".
בחיפושיה אחר מוזיקאי שיכתוב לה שירים היא הגיעה לאלעד שודלר שנתן לה את "אין צדק", וגם שאל אותה מה היא רוצה. "שאלה מביכה", היא מגחכת. "אמרתי לו שאני רוצה לחזור לכתוב ולא יכולה. סיפרתי שכבר 15 שנה לא נגעתי בפסנתר שהעלה אבק, והוא ענה, 'תתחילי, זו עבודה'. בצעדים קטנים התחלתי להתקרב לפסנתר", היא מצביעה עליו בגאווה. "לפני 20 שנה אבא קפץ לדירה הפצפונת שבה גידלתי את תומר ושאל אם מילאתי את הדוח השנתי למס הכנסה. כשסיפרתי לו שרואה החשבון המליץ לי להפקיד כסף בקופת גמל, אבא קפץ והכריז: 'עדיף שיהיה לך פסנתר', לקח אותי לחנות כלי נגינה, וחבר שלו נתן לי הנחה".
על הפסנתר ניצב פסל קטן. "כשהעברתי את אבא לבית חולים סיעודי בכפר־סבא, הוא אמר לי, 'תבחרי לך משהו, הסוף קרוב'. צחקתי עליו, 'נו, באמת, כבר 15 שנה אתה מדבר על הסוף', והוא הפציר בי, 'תבחרי משהו ממה שיש כאן בחדר'. אז ביקשתי ממנו את האיש הקטן מקרמיקה. כשהייתי ילדה בקיבוץ הוא נשלח לברזיל וחזר עם הפסל. כשישבתי על המחצלת בבית שלנו, בישיבה מזרחית, והתבוננתי על האיש הקטן שאבא הציב על הפסנתר שלו, הוא נראה לי ענקי. תראי כמה הוא קטן", היא מלטפת אותו באהבה. "באותו הביקור אבא נתן לי עוד מתנה. כשהגענו לפריז, אמא קנתה רצועת בד ותפרה ממנה כיסוי לקלידים. היא אמרה, 'בלילה הפסנתר שוכב לישון וכל המנגינות נשארות בתוך הבד'. תראי", היא מאמצת לליבה רצועת בד בצבע כתום־שחור, "כל ערב אני מכסה את הקלידים, ולא מכבסת את שומר הקלידים. גם אמא לא כיבסה".
רבע לפני יומולדת 60, כשבני גילה מתחילים לערוך סיכומים, היא חיה מחדש. "בזכות הליכות יומיומיות חזרתי לבגדים של פעם וגם לתסרוקת של פעם, חצי ראש מגולח. הקהל הצעיר מגלה אותי במופע 'רוקנרול כחול', וכשהקהל הוותיק יותר שר איתי את 'צמח בר', אני שומעת את מה שאבא נהג לומר לי בצמתים של משבר: 'סיסקלה, תנסי, מקסימום תצליחי!'"
