קשה לתפוס את הניגוד הזה בין אמנות הבלט המעודנת והאסתטית והרקדנים שמהלכים כמו ברבורים על קצות האצבעות, לבין הטלנובלה רוויית היצרים וההשמצות שמאחורי הקלעים של הבלט הישראלי. אבל עכשיו, לברטה ימפולסקי בת ה־84, המייסדת המיתולוגית של הבלט הישראלי והכוריאוגרפית שלו עד ליום שבו נזרקה ממנו בבושת פנים — יש סיבה טובה לשמוח סופסוף. ובגדול. אחרי קרב מר ומשפט ממושך — פסק בית הדין לעבודה בתל־אביב שאגודת ידידי הבלט תפצה את ימפולסקי ואת בעלה הלל מרקמן, שותפה לניהול, במיליון ושמונה מאות אלף שקלים על הדחתם, ועל היחס המעליב כלפיהם.

בעיתוי סמלי, מוציאה ימפולסקי בימים אלה את הספר "האופטימיים", שמתאר את סיפור חייה, שבמרכזו הקמת הבלט הישראלי. הפרק האחרון והטעון בספר מוקדש לפרידה של בני הזוג ממפעל חייהם — הלהקה. הוא כולל שורה נכבדה של האשמות קשות, שכבר הצליחו לעורר את חמתה של הנהלת הבלט, במיוחד של המנכ"לית לאה לביא, ועלולים להסתיים בעוד מפגש משפטי, כשהפעם הנתבעת תהיה ימפולסקי. "אני שמחה שהספר יצא סוף־סוף ושהצדק יצא לאור", היא אומרת. "הספר נכתב כדי שכולם ישמעו את מה שיש לי להגיד. אין לי ספק שבעמותת הבלט יקראו אותו בעיון. לאה תקרא את זה במיליון אחוז. היא תתרגז נורא, תגיד איזו מנוולת, ותאיים לפנות שוב לבית המשפט. אבל זה לא יעזור לה".

בפסק הדין מדגישה השופטת דפנה חסון־זכריה כי "עמותת הבלט לא נהגה באופן ראוי כלפי התובעים לאחר סיום העסקתם בכך ששידלה את הרקדנים לכתוב מכתב בגנותם, ולא איפשרה להם לשוחח עם חלק מעובדי הלהקה. ההתנהלות כלפי התובעים לאחר הפיטורים היוותה פגיעה חמורה ברגשותיהם ובכבודם", הדגישה השופטת.

הסיפור הכואב הזה מעורר הרבה שאלות נוקבות על היחס הלא־מכבד כלפי דור המייסדים של התרבות הישראלית, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שהם לא חייבים להיאחז בכיסאותיהם עד יומם האחרון. השופטת חסון־זכריה, שחשה הזדהות עם כאבם של השניים, התפייטה בפסק הדין שלה ודימתה את ימפולסקי ובעלה הלל מרקמן לזיגפריד ואודט, גיבורי "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. "זיגפריד ואודט אהבו את האגם, האגם היה להם לבית", כתבה השופטת. "על שפתו רקדו מדי יום, במימיו רחצו, ובמחיצתו גידלו דורות חדשים של ברבורים. האגם שימש להם למקור מים, מקור לגאווה, מקור לשמחה ומקור לחיים. כשהאגם כמעט ויבש, מילאו אותו זיגפריד ואודט שוב ושוב במים. זיגפריד ואודט נתנו לאגם כל מה שהיה להם: את מרצם, את זמנם, את כספם, את ליבם ואת נפשם. אך בדומה לגרסה המחודשת של 'אגם הברבורים', המערכה הרביעית והאחרונה נחתמה בצער. הגיעה השעה להיפרד, וזיגפריד ואודט הורחקו מהאגם אותו טיפחו משך עשרות שנים. בכך ניטלו מזיגפריד ומנסיכת האגם אהבתם הגדולה, יצירתם, מפעל חייהם, ומורשתם".

חמש שנים עברו מאז פיטוריהם של ימפולסקי ומרקמן ועד ליציאת הספר (הוצאת "ידיעות אחרונות") ופסק הדין. "עורכי הדין עלו לנו הון תועפות, אבל לא ויתרנו. רציתי שהצדק ייצא לאור", אומרת ימפולסקי. "התחלתי לכתוב את הספר שנה אחרי הפיטורים, כשראיתי שאני מתפוצצת מכאב וכעס. חשבתי מדוע לא לספר את סיפור חיי ועם מי הייתי צריכה להתמודד, עם שיא הרשע. אני מאמינה שדרך הספר ידעו, גם המלעיזים והמקנאים, ולא חסרים לי כאלה, מי אני ומה עשיתי למען הבלט בארץ".

"רחוקה מלהיות מלאך"

ימפולסקי, בת 84, ומרקמן, בן 87, הקימו את הבלט הישראלי לפני כחמישים שנים, ב־1967. עבורם, ובזה מסכימים כולם, הוא היה הבית הראשון, הלב, והילדים שלא נולדו להם. את רוב חייהם העבירו בין כתליו. כשהמוסד נקלע לקשיים, הביאו לשם מכספם. "עשינו הכל בשמחה. במחשבה הכי נוראה לא חשבנו שזה מה שיקרה לנו, שנושלך ממנו", היא אומרת.

במרוצת השנים נקלעה הלהקה לקשיים בגלל ניהול לא אחראי, כשבקופתה הצטבר גירעון של כעשרה מיליון שקלים. מאז 2012 ליווה אותה חשב מטעם משרד התרבות כחלק מתוכנית ההבראה. לפני שש שנים מונתה ללהקה מנכ"לית חדשה, לאה לביא, במקום הלל מרקמן. מה שנראה תחילה כירח דבש ביחסים של ימפולסקי ולביא הפך די מהר למלחמת עולם. "נורא עצוב הסיפור שלי", היא אומרת, ובעיניה דמעות. "ידעתי שהם רוצים לפטר אותנו, אבל ככה?! אני אפילו לא רוצה להזכיר את שמה של הגברת הזאת. יום אחד אמרתי לה, את מתהדרת באצטלה של מלאך ואת כל כך רחוקה מזה".

בספר, וגם בראיון, ימפולסקי פורטת אחת לאחת את טענותיה על היחס אליה. "יום אחד הלל נכנס למשרד שלו, ואומרים לו, 'תסתלק! אתה כבר לא עובד כאן'. לא האמנתי למשמע אוזניי. ירדתי וצעקתי על מי שסילק אותו, 'מי אתה, יא חתיכת אפס?! תתבייש! אתה הרי לא מבין בבלט. איך נקלעת לכאן?!' אחרי שלאה החליטה שזה הסוף שלנו, היא נכנסה אליי לחדר ואמרה, 'מעתה ואילך אתם לא מדברים עם אף אחד'. הגזירות נמשכו בשרשרת. כל יום מי שאמר עלינו מילה טובה, נזרק. ביום האחרון, כשסיימתי ללמד, הודיעו לנו שאנחנו חייבים לעזוב את המקום. אמרו לנו 'אם אתם לא מביאים את המפתחות, נסגור את החדר'".

לא הסבירו לכם למה עשו את זה?

"לאה אמרה לי, 'לכל אחד יש מחליף'. אין לה מושג באמנות, אבל היא מאוד טובה בכספים ובמספרים. הלל בנה את המקום, ופתאום אומרים לך, תעזוב את הבית. היינו צריכים להישאר ולעשות שביתת רעב?! לא רציתי להשפיל את עצמי. אבל כשנכנסנו למכונית והלל התחיל לנסוע, פרצתי בבכי. הם גם החתימו את הרקדנים על מסמך נגדי. אמרו להם שמי שלא יחתום, לא יקבל את המשכורות שלו, והם חתמו".

לא חשבתם שבגיל שלכם אפשר גם לפרוש? מנהלים אמנותיים בכל מוסדות התרבות פורשים הרבה קודם.

"הם אמרו שאנחנו מבוגרים מדי. לאה שאלה אותי, 'יש לך עוד בכלל דמיון?' אמרתי, 'תנסי אותנו ותראי'. אם אני בגילי עוד רוצה ליצור, סימן שיש לי עוד מה לומר. ויש לי. אני לא עושה סתם קשקוש־בלבוש. אני לא מרגישה בכלל זקנה. יש בארץ מישהי שיכולה לעשות בלט ניאו־קלאסי עכשווי כמוני?! לא. אני אראה לך מכתבים משבחים עליי מכל העולם".

"אצלי הייתה משמעת"

ימפולסקי היא אחת שאומרת את מה שהיא חושבת בלי הרבה פילטרים, לפעמים גם בחוסר טאקט משווע, מה שלא פעם גרם לאנשים לתפוס מרחק ממנה, או להתעלם ממנה. לא פלא אם כך ששתי נשים כוחניות לא הצליחו לחיות יחד מתחת אותה קורת גג. "אצלי הייתה משמעת", היא אומרת. "רק ככה אפשר לנהל להקה. כשהרקדנים היו שומעים אותי עולה במדרגות, כולם היו ממהרים להיכנס פנימה. פחדו ממני. לא התחברתי עם אף אחד. ההיצע של הרקדנים לא היה גדול. לקחתי את כל מי שהיו לו נתונים, ואם זה לא היה טוב, בוודאי שאמרתי מה אני חושבת עליו. כרקדנית, הייתה לי משמעת — תמיד הייתי מגיעה ראשונה לחזרות — וביקשתי את זה גם מהרקדנים. מנהל אמנותי לא צריך לאהוב, רק להעריך. אפשר גם לפחד ממנו".

את ימפולסקי החליפו בתפקיד המנהל האמנותי של הבלט — הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור, ולאחריו, מאטה מוראי. "עם כל הכבוד, לא עידו ולא מאטה יכולים לנהל להקה", אומרת ימפולסקי. "אתה לא צריך רק להיות גבוה ויפה ולדבר הרבה. אתה צריך גם לדעת איך מנהלים. מאטה אומר במפורש שהוא לא אוהב בלט קלאסי. עידו נחמד, בחור יפה, אינטליגנטי, יודע להתנסח, אבל הוא לא יכול להיות מנהל אמנותי. הוא היה יכול להיות רקדן קלאסי מצוין, אבל הוא לא אהב את כל האימונים האלה. הוא מאוד אינדבידואליסט. לי ולהלל יש אקספיריינס של כל כך הרבה שנים. יש עכשיו קהל מצוין והעבודות שלי היו מתקבלות נפלא, וזה בוער בי שזה לא קורה".

את לא מצטערת שלא הבאתם ילדים לעולם והשקעתם את כל חייכם בלהקה?

"אני נורא מצטערת, במיוחד עכשיו כשנשארנו לבד, בלי הילד האמיתי שלנו — הבלט. זאת הייתה שגיאה גדולה. הייתי בטוחה שזה יהיה כמו אצל אמא שלי, שכל הזמן אמרה שאנחנו הפרענו לה בקריירה שלה. אתה לא יכול לגדל ילדים על עצים. אם היו לי ילדים הייתי נותנת את כל הכסף שלי למטפלות, אבל גם מביאה אותם לחזרות".

תגובת הבלט הישראלי: "עם העובדות קשה להתווכח — תחת ההנהלה החדשה, כוסה עיקר הגירעון הענק של כ־7 מיליוני שקלים אשר הותירו אחריהם בני הזוג, הוכפל ושולש מספר התלמידים בבית הספר, ובא שגשוג לענף תחת ההנהלה האמנותית החדשה. אנו תמהים לגלות כי הספר האוטוביוגרפי של הגב' ימפולסקי מתמקד גם בהפצת דיבה ולשון הרע כנגד הנהלת הבלט הישראלי, במקום לעסוק רק בהקמת המוסד, בפועלה וביצירתה בלבד, תרומה חשובה שאינה שנויה במחלוקת ולא תהיה שנויה במחלוקת גם במסגרת הסכסוך הכספי בין הצדדים.

כל האמירות הקשות על ניהולה של מנכ"לית העמותה, יחסיה עם העובדים, היחס אל בני הזוג וכדומה, משקפים אמת סובייקטיבית של הגב' ימפולסקי, אשר 'אינן מדויקות', בלשון המעטה. לעניין זה ומשמעותו, יתייחס המוסד בנפרד, לרבות האפשרות לשקול הגשת תביעת דיבה בגין פרסומים אלה. ושוב, חבל שבמקום לסכם את פועלה האמנותי רב־השנים, בחרה הגב' ימפולסקי להתנצח ולהשמיץ.

בהתייחס לפסק הדין, הרי כי הוא אינו סופי ובעיקרו הינו סכסוך כספי. 1.8 מיליוני השקלים שפסק בית הדין, אלו אינם פיצויים שנפסקו לבני הזוג. המרכיב העיקרי בפסק דין זה הינו מועד השבת הלוואות המייסדים, שהוסדרו במסגרת הסכם ההבראה אל מול משרד התרבות. כאמור, פס"ד זה אינו חלוט, ובימים אלה מגיש הבלט הישראלי ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה.

יחד עם זאת, הבלט הישראלי מעריך ומוקיר את פועלם רב־השנים של בני הזוג ימפולסקי ומרקמן בהקמת הבלט הישראלי, ניהולו במשך שנים רבות ותרומתם לתרבות המחול בישראל". •

הספר "האופטימיים" יצא בימים אלה לחנויות הספרים