מעשה בחמש צפרדעים שנפלו לתוך חבית עמוקה. במשך שעה ארוכה הן תירגלו קפיצות לגובה, כשכל חיות היער מקיפות את החבית ואומרות, "איזה אסון, כמה נורא, הן לעולם לא יצליחו לחזור לאדמה". ואכן, מכל הצפרדעים רק אחת, ודווקא זו שלא נראתה הכי חזקה, קפצה ונחלצה. מה היה הסוד שלה? הצפרדע שהצליחה להיחלץ לא שמעה את נבואות הזעם סביבה. היא הייתה חירשת.
את הבדיחה הזו מספרת אסיה יוחנני, חירשת מלידה שחיה לדבריה ב"דממה מוחלטת", כמשל לעצמה. בשבוע שעבר הונח על תלתליה כתר מלכת היופי בתחרות "מיס עולם" לחירשות שנערכה בארמון מפואר בפראג. על שולחן האוכל שבדירתה הקטנה בשכונת התקווה מוצבים שני צילומים מרהיבים מרגע ההכתרה, ועל הספה מונח בריסטול לבן, שעליו נכתב בטוש שחור: "הלכת נסיכה, חזרת מלכה, כפרוני".
הדירה של יוחנני שוכנת ברחוב הראשי ההומה: קולות אוטובוסים, צפירות, חריקות והמולת השוק נשמעים מכל עבר. "לפחות פעם ביום עוברת כאן ניידת משטרה. אני לא שומעת את הסירנה, אבל רואה את האורות שמהבהבים, וזה לא מפריע לי בכלל. כבר עשר שנים אני גרה כאן", היא מספרת בשפת הסימנים בעזרת המתורגמנית תמי שמע. מדי פעם היא מוותרת על תנועות האצבעות כדי להוכיח לי שאני מסוגלת לקרוא את שפתיה.
למה בחרת לגור דווקא כאן?
"כי זול כאן. בעל הבית מקסים", היא מסמנת נשיקה, "מהיום שנכנסתי הוא לא העלה לי את שכר הדירה. את המכונית אני מחנה באחת הסמטאות. חירשים, לצערי, לא זכאים לחניית נכה, אבל אני לא מתלוננת, אני כבר רגילה. כשנטע ברזילי זכתה במקום הראשון באירוויזיון, ראש הממשלה צילצל אליה וכל העם חיכה לה בשדה התעופה. ומה איתי? אני לא הבאתי כבוד למדינה?"
קריאת שפתיים
יוחנני, 31, נולדה בטשקנט, אוזבקיסטן, למשפחה שומעת. "אמא שלי, זויה, מספרת שהייתי תינוקת טובה ושקטה, והיא לא הבינה למה אני לא נבהלת מרעשים כמו דלת שנטרקת. היא כבר הייתה אם לשניים וזה נראה לה מוזר. בגיל חצי שנה היא לקחה אותי לבדיקות בבית חולים ושם נקבע שאני חירשת. זה היה הלם. כשהוריי חקרו את אילן השורשים המשפחתי התברר שזה גנטי. בצד של אבא שלי, לפני ארבעה דורות, היה מישהו חירש. אולי זו הסיבה שאבא שלי, רפאל, לקח את זה כל כך קשה. הוא מעולם לא למד לדבר בשפת הסימנים".
את שנותיה הראשונות בילתה בבית בחברת אמה. "תיקשרנו באמצעות קריאת שפתיים בשפה הרוסית. אמא מספרת שנהגתי לעמוד בלול ולהשליך את הצעצועים שלי החוצה. היא התכופפה והגישה לי אותם, אבל צעקתי עליה 'לא'. העובדה שאני חירשת לא אומרת שאין לי קול. התעקשתי שאני יכולה לטפס ולרדת מהלול כדי לאסוף את הצעצועים בכוחות עצמי. כך חינכתי את עצמי לעצמאות. גם התעקשתי לאכול לבד ולהתלבש לבד. כיום אני לא תלויה באף אחד".
אם הפֵיה הטובה תציע לך משאלה אחת, תבקשי לשמוע?
"אולי רק ליום אחד, כדי לדעת מה זה. כל החברים שלי חירשים, ולחלק מהם יש שרידי שמיעה. המצב שלי מוגדר כחירשות עמוקה. אני לא שומעת כלום, וזה מה שהופך אותי לרגועה ושמחה. לשמוע זה פשוט סיוט. רוב האנשים מתלוננים על הרעש שמקשה עליהם להתרכז בעבודה או מפריע להם לישון, ואילו אני מאושרת בשקט שלי".
היא מרימה את זרועה הימנית כנשבעת, ומצהירה שמעולם לא קינאה בשומעים. "הם מפעילים רק את האוזניים. לנו, החירשים, יש הרבה יותר כלים, כמו תנועות גוף ומבטים. כדי לדבר בשפת הסימנים חייבים ליצור קשר עין, וזה מדהים. מה יותר יפה מלהגיד בפנים את מה שאתה מרגיש?"
כשהייתה בת ארבע עלתה משפחתה לישראל. הם גרו ברמלה, ויוחנני למדה בגן מיוחד את שפת הסימנים הישראלית, "שפתחה בפניי עולם חדש. היא יותר ויזואלית ועשירה משפת הסימנים המסומלת. תראי את התנועה הזאת", היא מאגרפת את כף ידה ומניעה את זרועה כלפי מטה. "זו המצאה ישראלית. כשחירשים נפגשים הם אוהבים להאריך בשיחה, לא עוזבים את בית הקפה, והתנועה הזו אומרת שהם כאילו מתנחלים".
כשמלאו לה שש התגרשו הוריה. היא עברה לאשקלון עם אמה, שם סבלה מהצקות הילדים בשכונה. "באותה תקופה הרכבתי מכשיר מפני שהיו לי שרידי שמיעה, כמה פעמים שמעתי נביחות של כלב, והילדים נהנו למשוך לי את המכשיר מהאוזן. הם גם אהבו לערוך לי מבחני שמיעה. היו קוראים בשמי המון פעמים, ואם במקרה הסתובבתי הם צעקו, 'את לא חירשת, את שקרנית'. גם קיללו אותי, אמרו, 'אי־אפשר לדבר איתך, את מטומטמת', חיקו את הקול ואת תנועות הידיים שלי. אולי לא הבנתי את כל מה שהם אמרו, אבל הרגשתי את הבוז".
היא למדה בבית ספר יסודי באשדוד, "כי בתקופה שלי לא היו ילדים חירשים באשקלון. נכנסתי לכיתה משולבת, אבל לא הייתה שם מתורגמנית לשפת הסימנים, ולמדתי רק בעזרת קריאת שפתיים. אם המורה הִפנתה את הראש לצד או דיברה עם הגב לכיתה לא הבנתי מה היא אמרה".
החיים שלה השתנו, היא מספרת, כשנרשמה לתיכון מקיף יהוד שמשלב חירשים. "בשש וחצי בבוקר יצאתי מהבית בהסעה, ולא תמיד זה היה קל. רמת הלימודים הייתה הרבה יותר גבוהה מזו שהִכרתי. במתמטיקה תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, אבל יכולת הביטוי שלי הייתה דלה וגם היו לי הרבה שגיאות כתיב. הבנתי שאני חייבת לעשות מאמץ מיוחד כדי להוכיח לעצמי ולכולם שאני מסוגלת. השקעתי, שיננתי, וכשהתחלתי לקבל ציונים גבוהים אמרתי לאמא שהיא לא חייבת לבוא לאסיפת הורים. למה שהיא תטריח את עצמה באוטובוסים מאשקלון ליהוד בשביל עשר דקות של שיחה עם המורה?"
היופי עזר לך להשתלב בחברה?
"יופי?" היא מעווה את פניה, "בגיל התיכון בכלל לא הייתי יפה. הייתי ממש מכוערת, מלאה בפצעונים. לדעתי, היופי שלי התפתח כשחקרתי את עצמי וצברתי ביטחון".
צה"ל העניק לה פטור ממדים אבל היא התנדבה לשורותיו, ובמשך שנה וחצי שירתה כמורה חיילת. "באשדוד", היא מדגישה. "בבית הספר שבו לא ידעו ללמד אותי. לימדתי חירשים כי רציתי שהם לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי. לדעתי, הפטור משירות צבאי שניתן לחירשים ממש מיותר. נכון, חירשים לא יכולים לענות לטלפון, בשבילנו המציאו את ההודעות הכתובות, והם לא יכולים לשמוע את היריות בשדה הקרב, אבל יש מגוון רחב של תפקידים בתחומי מחשבים ולוגיסטיקה, שהם יכולים למלא בהצלחה. הפטור האוטומטי רק מחליש את החירשים, ועלול ליצור רגשי נחיתות. אני גם מתנגדת בתוקף לשימוש במונח 'לקות שמיעה'. אין לי שום לקות, ושום דבר לא פגום אצלי. אני פשוט חירשת".
כתר למכירה
לתחרות היופי הבינלאומית לחירשים שמתקיימת זו השנה השמינית בבירת צ'כיה היא הגיעה בעקבות נסיה אליהו (32), חברתה הטובה מגיל 14, שהשתתפה בתחרות היופי הראשונה של חירשים וחירשות בפראג. "גם אני מטשקנט", מספרת אליהו, "אבל בניגוד לאסיה נולדתי שומעת. בגיל שנה וחצי קיבלתי חום גבוה, והרופאים הזהירו את הוריי שהזריקה שתוביל להחלמה שלי עלולה לגרום לי להתחרש. וזה מה שקרה. למדתי במקיף יהוד, שכבה אחת מעל אסיה. השתתפתי בעוד שלוש תחרויות יופי לחירשות שהתקיימו בטורקיה, צרפת וגרמניה. באף אחת מהן לא זכיתי, אבל צברתי ניסיון והחלטתי להגביר את המודעות בקהילת החירשים הישראלית".
אסיה, תואר מלכת היופי העולמית של החירשות היה חלום חייך?
"כן! החלומות שלי השתנו עם השנים. בילדות אהבתי מחול ורקדתי סלסה. אחר כך שיחקתי בהצגות וגם שרתי בשפת הסימנים. יש לי חיבור מיוחד למוזיקה שחורה ולטראנס. אז מה אם אני לא שומעת את הצלילים? אני מרגישה את הקצב והבס שעולים מהרצפה. בתיכון הפכתי לקוסמטיקאית של השכנות מאשקלון. עשיתי להן גבות וציפורניים וגם איפרתי אותן. תואר מלכת היופי תמיד קסם לי בגלל שהוא גדול מהחיים".
למה לא נרשמת לתחרות יופי רגילה?
"לא נרשמתי? חמש פעמים נרשמתי ולא קיבלו אותי. טענו שאני לא מספיק גבוהה. נכון, אני מטר שישים. חוץ מזה, אילו התקבלתי לתחרות יופי של שומעות לא הייתי מבינה מה קורה סביבי. תחרות מלכת היופי לחירשות איפשרה לי לשלב בין העולמות – גם להציג את הצד הבימתי שלי, וגם להראות שאני לא מתביישת בחירשות שלי ואוהבת את עצמי כמו שאני".
יוחנני נבחרה לייצג את ישראל בתחרות שבה התמודדו 20 משתתפות – מרומניה, בלארוס, אוקראינה, רוסיה, סין, הודו, טייוואן, הונגריה, צרפת, ספרד, פולין, קרואטיה, מקסיקו וצ'כיה – לצד 19 בחורים. הנציג הישראלי היה נור קוואסמה מבאר־שבע, שלא העפיל לגמר. אסיה ונסיה טסו על חשבונן, והמארגנים כיסו את שהותן בבית המלון. שלושה מעצבים נתנו לה שמלות בהשאלה – עינת ספרא, תמר פרץ ושלומי דדון, שאת השמלה שלו לבשה בהכתרה.
"בחמשת הימים הראשונים עבדנו מהבוקר עד הערב", מספרת יוחנני. "למדנו ללכת על המסלול, עשינו המון חזרות. כל מועמדת התבקשה להציג משהו מהמסורת של ארצה, אז בחרתי בחג השבועות. עליתי לבמה בשמלה לבנה, עם זר של חמניות על הראש וסל ביכורים. קיבלנו נקודות על הליכה בבגד ים. בקטע השואו, רוב המתמודדות השתמשו במוזיקה כדי להרעיד את הבמה. אני הדגמתי את האבולוציה של האנושות. הכוריאוגרף אדיס סיבהט, אתיופי חירש, עבד איתי על המופע, וכשניתנה לי דקה וחצי להצגה עצמית סיפרתי, בשפת הסימנים, כמה שאני אוהבת להיות חירשת".
התרגשת?
"חשבתי שאתרגש הרבה יותר. כיוון שהייתי מספר 17 לא נאלצתי להחליף בגדים בספיד, וזה עזר לי להישאר רגועה. נסיה ישבה בשולחן הווי־איי־פי, צילמה את התחרות והעבירה אותה בשידור ישיר בפייסבוק. במקום השלישי זכתה נציגת בלארוס, במקום השני נציגת תאילנד, וכשהמתורגמנית עמדה מול המתמודדות וסימנה שהזוכה במקום הראשון היא..."
"אסיה שאלה אותי שלוש פעמים 'אני?'. היא לא האמינה שהיא זכתה", מתפרצת נסיה.
איפה הכתר?
יוחנני ניגשת לחדר השינה וחוזרת עם ארגז קרטון בידיה. היא שולפת מתוכו את תג התחרות, סרט של מיס עולם, אגרטל זכוכית וכתר כסוף, "אבל זה העתק. דקה אחרי ששמו לי את הכתר האמיתי, התחילה מכירה פומבית. המחיר הראשוני היה 40 אלף יורו, ובסוף מישהו קנה את הכתר ב־60 אלף יורו. ידעתי שזה חלק מתקנון ההפקה. מכירת הכתר עוזרת לממן את התחרות הבאה".
דלתות סגורות
בתשע השנים האחרונות היא עובדת במרכז "נא לגעת" בנמל יפו כמלצרית, ברמנית, אחראית משמרת ואחראית אירועים, במרחב שבו מועסקים חירשים וכבדי שמיעה. "יש שם עוד שני מרחבים – תיאטרון שבו כל השחקנים עיוורים וחירשים שמתקשרים במגע, ומסעדת 'בלק אאוט' שבה מלצרים עיוורים וכבדי ראייה משרתים את המבקרים שאוכלים בחושך מוחלט. לדעתי, להיות עיוור זה קשה יותר מלהיות חירש. עובדה, אני יכולה לנהוג ולטייל ולנהל חיים עצמאיים. העיוורים נאלצים להיות יותר תלותיים".
במקביל, לפני חמש שנים היא החלה להדריך ב"הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון. "מגיעות אלינו קבוצות מגוונות, מילדים ועד בני הגיל השלישי. המטרה היא להראות לקהל הרחב איך לתקשר עם חירשים בלי להשתמש בקול – דרך ידיים, שפת הגוף והבעות הפנים, וזה מדהים. הרבה אנשים מגיעים אלינו עם דעות קדומות, ואני מנפצת להם את המיתוסים המוטעים".
לא קשה לך לעבוד בשתי משרות?
"קשה לי, אז מה? בכל חודש הלב שלי מחסיר פעימה מפני שאין לי משכורת קבועה. אני עובדת במשמרות, יש תקופות עמוסות – בקיץ ובחגים, עכשיו מתחילה תקופה של פחות עבודה, וממה אני אשלם שכר דירה? איך יהיה לי כסף לבילויים ולבגדים?"
היא עוד זוכרת היטב את הימים שבהם השתחררה מהצבא וחיפשה עבודה מועדפת באשקלון. "כל הדלתות היו סגורות. לא סתם סגורות – נעולות. הלכתי לתחנות דלק, למסעדות, השארתי את מספר הטלפון שלי, כתבתי שצריך לסמס אליי ואף אחד לא חזר. בלית ברירה ארזתי את החפצים שלי ועברתי לתל־אביב. כיום, אחרי עשר שנים בתל־אביב, אני כבר לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי במקום אחר. מצאתי עבודה במסעדה בעזריאלי, הייתי המלצרית החירשת היחידה, ולא נעים לי להשוויץ אבל קיבלתי טיפים יותר מכל המלצרים השומעים".
חשבת על לימודים גבוהים?
"הכרתי הרבה חירשים שלמדו לתואר ראשון וקיבלו תעודה ולא מצאו עבודה, אז לא רציתי לבזבז זמן לחינם. העדפתי לעבוד, לחסוך כסף ולטוס לטיול הגדול של אחרי הצבא. טסתי עם שתי חברות חירשות לדרום אמריקה, מרכז אמריקה וארצות־הברית. תשעה חודשים. איך היה? ביג וואו! נהדר! לא פחדתי בכלל. ממה יש לפחד? רוב התיירים טסים לחו"ל עם מילון כיס בעברית־ספרדית. כשהם מגיעים למסעדה הם מתחילים לדפדף ולשבור את השיניים. אני, לעומתם, דיברתי בשפת הגוף שלי ובפנטומימה והסתדרתי בלי בעיה. אני אוהבת לטייל וחולה על אקסטרים כמו בנג'י וטיפוס על קיר. זה כמו בבדיחה על הצפרדע שנחלצה מהחבית. לא שמעתי את המטיילים שעלו למתקן וצווחו 'אמא'לה', אז התרכזתי בהנאה. עד שחזרתי ארצה עבר לי החשק להירשם לאוניברסיטה. כיוון שאני אוהבת להתלבש נרשמתי לקורס תפירה, רציתי להיות סטייליסטית וגיליתי שזה תחום מאוד תחרותי שדורש מרפקים".
ואין לך?
"כנראה שמה שיש לי לא מספיק. בכלל, המצב היחיד שמצליח לשבור אותי הוא חוסר הסבלנות של השומעים. לכן אני מעדיפה להקיף את עצמי בחירשים. כשחזרתי מהטיול עליתי במשקל, ממש הייתה לי כרס, חשבו שאני בהיריון. כיוון שהבריאות חשובה לי נרשמתי לאחרונה לחדר כושר. המאמן האישי שלי הוא כבד שמיעה. גם התזונאי שלי חירש".
ומה עם חברת שומעים? היה לך, למשל, חבר שומע?
"אף פעם לא היה לי קליק עם שומע. לא חיפשתי קליק כזה מפני שגדלתי בחברת שומעים וידעתי שאיתם אני חייבת להתאמץ. זה כמו שאת טסה לחו"ל, והאנגלית שלך שוטפת ואת מסתדרת, אבל כשאת נתקלת בישראלי יותר קל לך לדבר איתו. אין לי שום בעיה להסתדר עם שומעים, אבל בחברת חירשים יותר נוח לי לזרום".
את חיי האהבה שלה יוחנני מעדיפה להסתיר. "אפילו אמא שלי לא שואלת אותי מתי אתחתן ומתי אביא לה נכדים מפני שהיא יודעת שאני עוד רוצה ליהנות מהחיים". מה שכן, ילדים הם בהחלט בתוכניות שלה. "אני מקווה שהילדים שלי יהיו חירשים כדי שהתקשורת בינינו תהיה טובה", היא אומרת. "כיוון שגדלתי במשפחה שומעת אני יודעת כמה זה לא נעים כשכולם מדברים סביב שולחן השבת, ורק אני אוכלת בשקט. אני רוצה שהילדים שלי יספרו לי הכל. אם הם ישמעו, הם ידברו בטלפון ויסתירו ממני דברים".
