אם לדבר בהאשטגית, ברוח התקופה, הרי ש#התלוננתי_אבל_בסוף_נרצחתי הוא הצירוף שצריך להדיר שינה מעינינו.

עליזה שפק היא האשה ה־19 שנרצחה השנה על ידי בן זוגה, ואת הרצח הזה אפשר היה למנוע. כל מה שנדרש זו ערנות של מערכת המשפט לכך שגבר שתוקף את אשתו ומפוצץ את הפרצוף שלה באגרוף ולאחר מכן תוקף אותה שוב, הוא גבר אובססיבי שאינו מסוגל להשלים עם הפרידה ממנה ולכן הוא גורם שמסכן את חייה ויש להרחיקו מעליה. אבל במקום לדאוג ששפק יקבל את הטיפול הפסיכיאטרי המתאים כדי שיפנים שאשתו כבר לא "שלו" ויצליח לשחרר אותה בלי לרצות לקחת את חייה, השניים נשלחו לטיפול זוגי, כאילו מדובר במקרה של חילוקי דעות קלילים שגישור יכול לסייע בו.

אז זהו, שטיפול זוגי לא יכול לפתור מצבים של אלימות מסכנת חיים ואותה יש להתאמץ ולמנוע על ידי סינכרון של כל המערכות המעורבות - ממערכת הרווחה והפסיכולוגים, דרך המשטרה וכמובן מערכת המשפט – במטרה לבצע הערכת סיכון מדוקדקת ומצילת חיים. לצערנו, זו אינה הפעם הראשונה שמערכת המשפט בישראל עוצמת עין ומזלזלת בחייהן של נשים, בלי שהיא מתאמצת להעריך את מידת הסיכון שהן נתונות בו. "הגבר הודה וחסך זמן משפטי יקר", טענו מי שפטרו את שפק במאסר על תנאי ובתשלום של 5,000 שקלים אם יחזור על התקיפה. איזה אבסורד! הרי כל מי שמכיר את הריטואל של גברים קנאים שלא מסוגלים להשלים עם הפרידה מבת הזוג (כן, יש דבר כזה) היה יכול להעריך שהטרגדיה בדרך ולכן היה צריך לדאוג להעניק לגבר האובססיבי את מלוא הסיוע כדי שיצליח לשלוט בעצמו, ובמקביל לגונן על האשה באמצעות מגורים במקלט מוגן. את כל הבדיקות והערכות הסיכון הללו חובה היה לבצע ולחסוך את אובדן החיים. עבור עליזה שפק ז"ל כל זה כבר לא רלוונטי, אבל התנהלות אחראית של המערכת חיונית כדי למנוע, אולי, את הרצח הבא.