על הגדר בעזה אין יום של שקט, בלוני תבערה, מטענים, התפרעויות, מחבלים הרוגים ודיבורים על מלחמה. לעומת זאת, בנבחרת ישראל שתעלה הערב על הדשא ישחקו חמישה שחקנים מוסלמים עם חולצות הכחול־לבן — מופת של דו־קיום. בתוך המציאות ההזויה והמורכבת הזו התקיימה החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי — סיפור אהבה פרטי שהפך מהר מאוד לסיפור לאומי שמציג תמונת מראה אופטימית־פסימית של החברה הישראלית. תלוי מאיזה זווית מסתכלים ומי מסתכל. לצד שלל טוקבקים ותגובות חמות מפרגנות לקשר בין לוסי וצחי, עלו לרשת לא פחות תגובות שליליות שתקפו את בני הזוג ואת הרעיון הכללי של חתונה בין יהודים לערבים. גם פוליטיקאים כמו השר אריה דרעי וחברי הכנסת אורן חזן ובצלאל סמוטריץ' לא בדיוק איחלו מזל טוב לזוג.
אז מה עובר על זוגות מעורבים שמחליטים למסד את הקשר ביניהם? האם האהבה באמת מנצחת הכל בישראל 2018? איך מתמודדים עם הקשיים, הגזענות ועם התגובות של המשפחה והחברים הקרובים. "האהבה מנצחת כל דבר", אומר קייס מזאריב, ומי כמוהו יודע. לפני 21 שנים התחתן מזאריב, בדואי מהכפר זרזיר שבעמק יזרעאל, עם צמרת, יהודייה מקיבוץ רמת דוד הסמוך. "אנחנו פרצנו את הדרך לקיום משותף במדינת ישראל", אומר מזאריב, אך מוסיף: "קיבלנו גם תגובות קשות מכמה אנשים קיצוניים, היו גם דברים לא נעימים".
קייס וצמרת, ששניהם שירתו כקצינים בצבא, הכירו לאחר השחרור. שבועיים לאחר מכן עברו לגור יחד ובהמשך התחתנו. "חתונה לתפארת מדינת ישראל", נזכר מזאריב. "המשפחות קיבלו את זה יפה מאוד, גם החברים חיבקו אותנו".
השבוע תתגייס בתו הבכורה, מעיין, לצבא. כשהוא נשאל כיצד ילדיו מתמודדים עם כפל הזהויות, הוא משיב מיד: "מחברים את הזהויות! איך מסתדרים רוסי ואתיופית שמתחתנים, או עיראקי ופרסית?"
בכל זאת, מוסלמי ויהודייה זה אחרת.
"למה זה קשה לחבר בדואי ששירת כקצין בצבא ליהודייה שהייתה קצינה בצבא. זה פסיפס יפה וזה חלק מהיופי והאופי של מדינת ישראל".
כששמע על חתונתם של לוסי וצחי, קייס מספר שיצא מגדרו. "אני שמח על הזוגיות הנפלאה ומאחל להם הרבה נחת. לוסי בחורה מקצועית, יפהפייה, מבינה עניין, מודל לחיקוי של צעירים וצעירות, פורצת דרך. לא סתם קראו לה להדליק משואה. היא בחורה שמצאה בנאדם טוב, ואני שמח לשמוע על הזוגיות הנפלאה הזו. העיקר שבנאדם בוחר לעצמו ומגשים את החלום שלו. בתוך המדינה אנחנו קיבוץ גלויות, יש מכל הסוגים ומכל המינים. זה העידן החדש של מדינת ישראל".
"זה מבלבל את הילדים"
ג'ורג'ט מסראווה דווקא פחות אופטימית. היא נולדה לאב ערבי ולאם יהודייה ומכירה על בשרה את משבר הזהות הנובע מכך. ג'ורג'ט, 44, עובדת כמצילה בבריכה של קיבוץ מרחביה ומתגוררת עם בעלה חאלד וארבעת ילדיהם בכפר סולם. "הכרתי אותו כשהייתי בת 21 והוא היה אז בן 25. התאהבנו ממבט ראשון. היה לי ברור שהוא יהיה בעלי! אבל אם תשאלי אותי מה דעתי על נישואים מעורבים התשובה שלי בכנות תהיה שאני נגד".
למה?
"כי אני חוויתי את זה על בשרי לפני שנישאתי לחאלד. כבר כילדה קטנה נצרבה בי המשמעות של להיות ילדה לאמא יהודייה ולאבא ערבי. זה קשה לגדול תחת זהות כפולה, חגגנו ראש השנה, כיפור ופסח וגם את החגים של המוסלמים. זה מבלבל את הילדים. זה מאוד קשה לגדול בחברה הישראלית עם זהות כזו בעייתית. במקרה שלי ההורים גם התגרשו כשהייתי בת 9, מה שסיבך עוד יותר את העניין. אבא לקח אותנו הבנות תחת חסותו ואמא גידלה את אחי. בשורה התחתונה, אני ואחותי גדלנו מגיל 9 שלי בבית ערבי לגמרי. אחי שגדל עם אמא שלי נשוי ליהודייה וניתק איתי ועם אחותי כל קשר. גם הקשר עם אמא שלי לצערי התרופף במשך השנים. היא הכי נשברה לדעתי כשהבת שלי בת ה־20 נישאה באחרונה לבחיר ליבה מהמגזר הערבי ונולדה להם בת קטנה. אני סבתא גאה לתינוקת ערבייה מאה אחוז. למה? החלטתי למנוע מהילדים שלי ומהנכדים שלי את מה שעברתי בתור ילדה והתאסלמתי".
מה את חושבת על הנישואים של לוסי?
"כששמעתי על החתונה פשוט ריחמתי עליה. לצד השמחה שבליבי בשבילה אני יודעת מה היא עומדת לעבור בעתיד, בעזרת השם כשתלד ילדים משלה. במדינה שלנו אי־אפשר לחיות בזוגיות מעורבת בלי לשלם מחיר כבד מצד החברה והמשפחות. זה הולך איתך לכל החיים. זה מתחיל בטיפת חלב, בגן הילדים, בבית הספר".
שירתת בצבא?
"כמובן, עשיתי שירות מלא כיהודייה לכל דבר, אבל אני אחסוך ממך את הפרטים הקשים של מה שעבר עליי כשגילו בצבא שאבא שלי ערבי. את יכולה לתאר איך הרגשתי לשרת את המדינה שלי שככה מתייחסים אליי. שלא לדבר על הארגון הזה שנקרא 'יד לאחים' שמדי פעם דוגם אותי ומנסה לשכנע אותי לעזוב את הבעל ואת המגזר. הם בטוחים שאני חיה עם בעל ערבי שמכה נשים. סטריאוטיפים מכאן ועד הודעה חדשה. סטיגמות שהציבור בישראל לא ייפרד מהן לצערי לעולם. אני נשואה לאיש הכי מקסים שיש. בעל נהדר, אבא מושלם לילדים שלי. יש הרבה אהבה וכבוד בבית שלנו".
כשביקשנו מבני הזוג אישור לצלם אותם, או לפרסם תמונה משפחתית משותפת, הבעל חאלד מיד ביקש שנסלח לו ושנוותר על הרעיון. עם זאת, הוא פירגן לאשתו על הדברים הכנים שאמרה, וג'ורג'ט הציעה שנפרסם תמונה שלה מעבודתה כמצילה בבריכה. לאורך העבודה על הכתבה בימים האחרונים דיברנו עם קרוב לעשרים זוגות מעורבים. רובם ביקשו לא להשתתף בכתבה ולא לפרסם את הדברים שאמרו, גם לא בעילום שם. "למה לנו להסתבך?" הסבירו. "אנחנו רוצים לחיות בשקט, גם ככה המציאות שלנו לא פשוטה, אנחנו לא צריכים שכל הקיצוניים משני הצדדים יתחילו לאיים עלינו, לקלל אותנו בפייסבוק".
"אל תגעי ביהודי"
מגישת הטלוויזיה עדי שילון שנישאה השנה לבן זוגה, השחקן יוסף סוויד, מבינה אולי יותר טוב מכולם מה עובר על לוסי וצחי. "שמחתי בטירוף כששמעתי שהם נישאו", היא אומרת. "אני אוהבת את שניהם מאוד. זה כל כך משמח כששני אנשים הולכים עם האהבה שלהם ולא נותנים מקום לכל החושך שמסביב. אנשים יכולים להגיד לי, 'יוסף, איך אני אוהב אותו, הוא שחקן מדהים, מהמם — אבל אסור לו לצאת איתך'. או כאלה שאומרים, 'אנחנו אוהבים אותך, לוסי, אבל אל תגעי ביהודי'. איפה עובר הגבול? עד איפה זה בסדר לקבל מישהו ממוצא ערבי ואיפה זה מסתיים? אני מודה שתגובות כאלה חשוכות, עדיין מצליחות להפתיע אותי. אני חיה עם המון אופטימיות, מאמינה בטוב ליבם ופתיחותם של בני אדם, וזה מצליח להפתיע אותי ולאכזב אותי כל פעם מחדש".
שילון לא מופתעת מהתגובות השליליות של הפוליטיקאים נגד הנישואים המעורבים. "הפוסטים האלה מיועדים אך ורק לקהל הבוחרים שלהם. זאת דרך נפלאה לקבל מחיאות כפיים, ותגובות מהסוג הזה לא שוות התעכבות. עידן רייכל סיפר שמישהו כזה כתב לו פעם באופן פרטי מה הוא חושב על נישואיו לנוצרייה. כשהדברים נאמרים בפרטיות, אתה יכול להקשיב, יש שיח. אני מאמינה שאם אדם חכם, משכיל ורהוט יבוא וידבר איתי על התבוללות ועל כך שלילד מעורב יהיה קשה יותר מלילד אחר — אוכל להקשיב ואולי אפילו להתחבר למה שהוא אומר. מצד שני, לילד מעורב הרבה יותר קשה מלילד אחר כי אנחנו לא חברה מקבלת. השאלה היא אם הבעיה היא ששני אנשים מתחברים על בסיס אהבה או שהבעיה היא שהחברה שלנו לא מקבלת את האחר. האם התבוללות היא הבעיה או החברה שחושבת שאדם ששונה מאיתנו הוא סכנה?"
לצד כל הדברים האלה, אומרת שילון כי רוב התגובות לחתונה שהיא ראתה, היו דווקא מפרגנות ואוהדות. "אם לשפוט לפי הפיד שלי בפייסבוק, שם הכל פרגון, אהבה והקאה החוצה של החושך, זה מאוד נעים לראות את זה. יש כל כך הרבה אנשים שמחבקים ופתוחים לפרגן לאנשים שחיים כמו שהם מוצאים לנכון, שזה עיקר העניין. וזה ממלא אותי בתקווה. השאלה היא למה אנחנו נותנים יותר משקל. גם לתקשורת יש חלק. היא צריכה להחליט אם היא נותנת את הבמה לשלילי, או דווקא לזה שב־2018 אנשים יכולים לבחור להתחתן על בסיס אהבה ולא על בסיס דת גזע או מין".
אהבה שהתחילה בשווארמה
מישל שלחה, 21, ובן טובול, 22, יוצאים יחד יותר משנה. היא רקדנית מחול בלהקת "קולבן דאנס" והוא מוזיקאי שמשלים הכנסה בעבודה בבית החולים הדסה. שלחה נולדה לאב ערבי מוסלמי מהכפר דהריה ליד חברון ולאם יהודייה שעלתה לארץ מארגנטינה בגיל 16. "אבא שלי עבד בתל־אביב בשווארמייה כדי לעזור למשפחה שלו להתפרנס ושם הוא פגש את אמא שלי, מירי אוברמייסטר, שהייתה גם היא מלצרית באותה מסעדה. אמא שלי גדלה בבית מאוד ציוני־יהודי בבואנוס־איירס והחלום של ההורים שלה היה שהילדים שלהם יגדלו בארץ. להורים שלה היה קשה לעלות אבל הם החליטו לשלוח לישראל בכל מחיר את אמא ואת כל האחיות שלה. אמא שלי שירתה בצבא בחיל ההנדסה ואחרי השחרור בגיל 20 הכירה את אבא שלי".
איך ההורים הגיבו לזוגיות החדשה שלה?
"הם שלחו את הבנות לארץ במטרה שיתחתנו עם יהודי כשר מארץ הקודש ואמא שלי ממש פוצצה להם את החלום. היה להם מאוד קשה והם לא קיבלו אותו. ההורים של אמא שלי לא הגיעו לחתונה. אמא ואבא הזמינו לחתונה רק את החברים הקרובים, הם לא רצו לריב עם אף אחד. הם לא באמת חגגו את החתונה שלהם ולא הייתה שם שמחה כמו בכל חתונה רגילה, אבל זה חלק מההחלטות שהם היו צריכים לקבל על עצמם".
הקשר עם סבא וסבתא שלך חודש בסופו של דבר?
"הם עברו תהליך איטי של קבלה והבנה. סבא שלי נפטר לפני שנה, הוא היה כנר ומנצח נחשב. סבתא שלי עדיין חיה בארגנטינה עם אחת הבנות שלא עלתה. לא באמת יצא לי להכיר אותה בגלל הנתק הארוך במהלך השנים".
איך חווית את הילדות החצויה שלך בין הסבתא בשטחים למשפחה בבאר־שבע?
"ההורים שלי בחרו לגדל אותי בבאר־שבע כדי שנהיה קרובים למשפחה של אבא שגרים בשטחים. בתור ילדה בכל פעם שהיה לי חופש גדול הייתי מבלה שבועות שלמים בשטחים אצל סבתא. אבל זה לא היה לי מוזר כי זה כמו כל ילד ששולחים אותו בחופש לסבתא שתשמור עליו כשאין בייביסיטר. בתור ילדה ניסו שנטעם הכל מהכל. היינו חוגגים את חג הפסח וראש השנה ולצד זה גם את הרמאדאן וחג הקורבן. ההורים ניסו לא להתערב בבחירות שלנו אבל לאט־לאט כשהתבגרתי הרגשתי שכל אחד מנסה למשוך אותנו לצד שלו".
חווית גזענות בתור ילדה חצי ערבייה בבית הספר?
"נחשפתי להרבה גזענות במהלך חיי. אני רגילה לשמוע התבטאויות קיצוניות כמו 'בוא נזרוק את כל הערבים לים' ועוד כאלה דברים שנפלטים לאנשים מהפה. ההורים שלי הכינו אותי לזה כבר מגיל צעיר. אבל מהצד השני היו לי גם חברים עוטפים וחמים. לא החרימו אותי אף פעם, תמיד היה לי דברים חכמים לומר בוויכוחים בשיעורי אזרחות. אני גם כזאת באופי שלא היה לי קשה לשמוע דעות קיצוניות כי הבנתי שגם זה קיים. אני ישראלית, אני גדלתי פה, זה מי שאני וככה צריך לקבל אותי. ניסיתי לכבד את שני הצדדים, את שני ההורים שלי, אבל במהלך השנים זה התחיל לגבות ממני מחיר אישי".
כמו מה למשל?
"בהתחלה כשבחרתי לרקוד אבא שלי ממש לא תמך בזה. היה לנו ריב גדול ומשמעותי של שנתיים. מבחינתו ריקוד זה פרובוקציה. לקח לו זמן להבין שזאת הדרך שבחרתי לחיות בה, אבל הוא התחיל לקבל אותה".
בן טובול, בן הזוג, צוחק ברקע. "בסוף הוא הבין והפסיק לשקר לאנשים שהיא מהנדסת בניין".
הריב עם אביך יצר מתחים בין ההורים?
"אני הבכורה, יש לי שלוש אחיות ובכל מה שקשור לחינוך, אני הייתי שפן הניסיונות. הריב שלי ושל אבא טילטל את היחסים שלו ושל אמא שלי. היא הבינה פתאום שלמרות שהם החליטו לחנך אותנו באופן שווה, כל אחד מושך לצד שלו. היא גם ממש רצתה שאעשה צבא או שירות לאומי, אבל ברגע שהסברתי לה שגם אם אבחר לשרת לא יקבלו אותי לכל תפקיד שארצה, מעצם היותי חצי ערבייה, ושאני לא רוצה להיות פקידה שנתיים, היא הבינה אותי. למזלי גם היה לי פטור משירות בלי קשר, אז זה עשה את הדברים יותר קלים".
איך את ובן הכרתם?
"חשוב לציין שהכרנו כמו שני אנשים רגילים, שני אנשים שנמשכו אחד לשני. מישהו שפך עליי בירה בניסיון להתחיל איתי ולא צלח לו. ראיתי את בן מזווית העין יושב, מצביע עליי וצוחק. אמרתי לבחור השני שלא בא לי עליו אבל שההוא מאחורה שצוחק דווקא יותר מעניין אותי. ניגשתי אליו, דיברנו וקבענו להיפגש. עכשיו אנחנו כבר שנה יחד, גרים בירושלים במערכת יחסים מצחיקה מגניבה ושטותניקית מלאה בחוויות".
ההורים שלך רמזו לך אם מי הם מעדיפים שתצאי?
"במערכת היחסים הקודמת שלי יצאתי עם יהודי שהיה גם החבר הראשון שלי. בחנתי גבולות והבאתי אותו ישר הביתה בלי הכנה. היה סביב זה בלגן גדול. אמא שלי שמחה אבל לאבא שלי זה נורא הפריע וזה היה חלק מהריבים הגדולים שלי איתו. לחבר ישר סיפרתי שאבא שלי ערבי וגם הוא לקח את זה קשה כי הוא היה ימני קיצוני בדעותיו. זה מה שעיצבן את אבא שלי וגרם לו לאנטי. בניגוד אליו את בן זה ישר הגניב העניין של הדתות המעורבות וגרם לו לרצות להכיר אותי עוד ולדעת עליי עוד. אני מנסה ללמד אותו ערבית אבל הוא נשמע כמו מחבל אז עדיף שלא (מישל צוחקת). את בן ההורים שלי ישר קיבלו, אמא שלי חולה עליו ואבא שלי מת עליו".
בן, איך אתה נכנסת לקשר הזה?
"לא היה לי פחד. הורים שלי תמדי אמרו לי שכל אדם נברא בצלם. כמובן שהיו גם תגובות גזעניות וכל מיני אנשים שניסו לרכל, אבל אני לא חייב לאף אחד דין וחשבון".
ואיך ההורים שלך הגיבו שמישל נכנסה בפעם הראשונה לבית?
"היא נכנסה בפעם הראשונה בצעדי ריקוד. כשמישל הלכה, אמא שלי אמרה לי, 'אתה מבין שהכנסת את הכלה העתידית שלך הביתה?' סבא וסבתא שלי דיברו איתה בערבית והתחברו אליה".
אתם יכולים להבין את ההחלטה של צחי ולוסי להסתיר את הזוגיות שלהם?
בן: "להסתיר זאת לא המילה הנכונה, הם חיו בצניעות. הם ידעו מראש שאנשים ופוליטיקאים ינצלו את הזוגיות שלהם כדי לצבור כוח על הגב שלהם. אני שואל את עצמי שאלה אחת. אם לוסי הייתה נוצרייה זה היה מפריע הרבה פחות? אם אמרתם לעצמכם בלב, כן, אז השאלה של הלמה היא הרבה יותר עמוקה".
"לא דמיינתי שנתחתן"
כשסיון וסעיד (שמות בדויים) שמעו על החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי, הם מאוד התרגשו. "זה ממש מילא לי את הלב בשמחה", אומרת סיון. "אחרי הכל, הסיפור שלנו מאוד דומה לשלהם". סיון וסעיד הכירו לפני שלוש שנים בארגון הפועל למען דו־קיום בין יהודים לערבים. העובדה שהיא ישראלית יהודייה והוא פלסטיני מוסלמי, לא מנעה מהם להתאהב. זה אמנם לא היה פשוט, אבל אחרי שבישרו על הקשר למשפחות הקרובות ולאחר שהבינו שהם מוכנים לגדל ביחד ילדים — נישאו השניים לפני חודשיים בקרב חוג המשפחה והחברים המצומצם.
השמחה וההתרגשות על החתונה של לוסי וצחי התחלפו מהר בעצב ובכעס, לאור התגובות הגזעניות ברשתות. "האמת, לא הופתעתי", אומרת סיון. "בגלל שזה המקום שבו אני חיה, אני מאוד קנאית לפרטיות שלי כי אני יודעת שיש ארגונים כמו להב"ה ואחרים, שיהיו שמחים להיכנס לתוך החיים שלנו ולנסות להרוס אותם. לכן רק המשפחה הקרובה שלי יודעת על הקשר עם סעיד, ואני לא אפרסם את זה בפייסבוק לדוגמה".
ההתחלה, כאמור, לא הייתה קלה. "בהתחלה לא חשבתי בכלל על האופציה שנהיה בני זוג, ובטח לא שנתחתן", אומר סעיד. "אבל אחרי תקופה ביחד הפסקתי להסתכל אם היא ישראלית, יהודייה או כל דבר אחר. ראיתי בסיון בנאדם טוב, נקי, חכם. כל זה עזר לי להגיד שאני רוצה אותה".
אחד הקשיים המרכזיים בתחילת הקשר היה ההיכרות עם המשפחה בצד השני. "המשפחה שלי לא פגשה מעולם ישראלים, וכל מה שהם חושבים זה שיש בצד השני אנשים שפוגעים בפלסטינים", מספר סעיד, שגדל באזור רמאללה. "אבל סיון התחילה לבקר אצלנו, לאט־לאט הכירו אותה ומאוד אהבו וכיבדו אותה. היום היא כבר חלק מהמשפחה".
סיון: "אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לבית של סעיד, גם מאוד פחדתי, אבל התמודדתי עם הפחדים, הכרתי אנשים מהצד השני באופן אישי וגיליתי שהם ממש לא מפחידים".
גם מול המשפחה של סיון לא היה קל. "היו שהתנגדו לזה לחלוטין, היו חרדות ופחדים. הם הרגישו שהם יאבדו את הבת שלהם, הם פחדו על החיים שלי", היא מספרת. "בגלל זה לא גיליתי לכולם, אבל מאלה שאני בוטחת בהם קיבלתי הרבה תמיכה ואהבה".
יש לכם טיפ לזוג הצעיר לוסי וצחי?
סיון: "כשראיתי את הרעל שאנשים שופכים ברשתות החברתיות, אמרתי לעצמי שאני בטוחה שהחתונה שלהם הייתה מלאה בתמיכה ואהבה. ההמלצה שלי היא שיקשיבו לאנשים שאוהבים אותם, ולא לתגובות מסביב".
