היא בקושי 1.58 מ', אבל מיכל הקטנה מתעקשת שהיא לא רוצה להיות גבוהה אפילו בסנטימטר אחד, "אחרת לא הייתי מיכל הקטנה, ואני הרי עושה מזה קריירה, זה השם", היא אומרת. "אני כל יום אומרת תודה לבורא עולם על מה שיש לי, גם על הגובה. הבת שלי יולי כבר בגובה שלי, והיא בת עשר וחצי, והבן שלי, ליאו בן התשע, מגיע לי כבר עד הכתפיים ועוד מעט יעבור אותי".
לא פשוט לעצור את מיכל ויצמן ‑ גם כדי להשחיל מילה ("תעצור אותי אם צריך, כי אני פטפטנית איומה, מדברת בקצב של מכונת ירייה"), וגם משום שהיא לא מפסיקה להופיע. איכשהו, בין סיום צילומי הסדרה שלה "מיכל והמפלצות" לעוד הצגה של "חנה'לה ושמלת השבת" ולהצגת "עמי ותמי" שתרוץ בחנוכה, היא מצאה זמן כדי לשחק איתנו במשחק האסוציאציות.
אם לא הייתי שחקנית הייתי...
"פסיכולוגית. אני מאוד אוהבת אנשים ומאוד אוהבת להקשיב להם. אני מאמינה שמאחורי כל בנאדם יש סיפור שלם, עם התחלה, אמצע וסוף, ומאחורי כל אדם יש נפש. אנשים לא יודעים באמת להתמודד עם בעיות. הם מטאטאים את זה מתחת לשטיח. כמו שאתה הולך לחדר כושר כדי לשמור על הגוף שלך ולטפח אותו, אתה גם צריך לשמור על הנפש שלך. אני הולכת לטיפול כבר כמה שנים. כשהתיישבתי על הכיסא מול הפסיכולוגית המדהימה שלי, שאני חייבת לה את חיי, היא אמרה לי, 'מיכל, את יכולה ללמד אותי מה לעשות, למה באת?' אמרתי לה, 'אני רוצה למנוע'. בזה אני עסוקה".
בעלי ואני פותרים בעיות...
"בווטסאפ. יש לנו קבוצת ווטסאפ משלנו, ואת כל הדברים שאנחנו לא רוצים שהילדים ישמעו - כמו ויכוחים למשל - אנחנו מנהלים בה. אנחנו גם הולכים לטיפולים זוגיים. מה שקורה בעולם עם גירושים זה פשוט נורא בעיניי. מישהו פה צריך להרים את הכפפה ולהילחם נגד פירוק משפחות, ואני חושבת שזה תפקידה של האישה. גבר הוא כמו ילד. אישה צריכה להיות החזקה ולהוביל. אני עשרים שנה בזוגיות, ולשמור עליה זו העבודה הכי קשה שיש. זה לשלוח לניר בעלי אייקון עם לב באמצע היום, לחגוג את כל החגים האפשריים וגם להמציא חגים באמצע, בעיקר חגי אהבה. זה לא פשוט, אבל אנחנו עובדים בזה. אנחנו יכולים להתווכח, אבל אין לנו מריבות שהן פיגוע מיקוח. כולם חושבים שאני הכי משוגעת בבית, אבל ניר יותר משוגע ממני. הוא על מאתיים קמ"ש מהרגע שהוא קם. אנחנו יכולים לקום בבוקר, לשתות ביחד קפה, ופתאום בארבע אחר הצהריים הוא מצלצל אליי ואומר, 'מאמי, אני חייב לטוס עכשיו לברצלונה, נדבר. ביי'. מברצלונה הוא מתקשר ואומר, 'מכאן אני נוסע למילאנו'. כשאתה חי בזוגיות, אתה צריך להבין שזו שותפות".
הרגע הכי מביך שלי על הבמה היה...
"כשקיבלתי מחזור באחת ההופעות. יש לי מנהל שמלווה אותי כבר עשר שנים ומכיר כל נים בגופי, כל מבט, לאן האישונים שלי זזים. הייתי על הבמה באשדוד, אלפי ילדים באולם, ואני פתאום במחזור. ירדתי מהבמה ובהכי תנאי שטח שיש החלפתי מהר טמפון ועליתי חזרה. בינתיים המנהל שלי עשה איזה קטע קישור, והקהל אפילו לא שם לב".
אם לא הייתי מופיעה בחנוכה...
"הייתי משתגעת, מתפחלצת. העבודה שלי זו התמכרות, כמו סמים בשביל נרקומן. אני רק מתחילה להריח את חנוכה, והגוף שלי ערוך לזה. ילדתי את התאומים בניתוח קיסרי, בהרדמה מלאה. הייתה לי לידה מאוד קשה. הייתי שלוש שעות בחדר התאוששות, וכשהתאוששתי והייתי עם תפרים, ניר שלי אמר לי, 'מיכל, עוד יומיים את צריכה להיות על הבמה. איך תעשי את זה?!' זאת אפילו לא הייתה אופציה שלא אופיע. פחות משבוע אחרי הלידה, עם תפרים של הלייף, הופעתי. קיבלתי על זה ביקורות קטלניות מכל כיוון. לא הבנתי מאיפה הצונאמי הזה הגיע. הבנתי שאני כנראה מושכת אש. גם אם לא הייתי חוזרת להופיע, היה לאנשים מה להגיד. אני חושבת שאם לא הייתי חוזרת לבמה הייתי נופלת לדיכאון אחרי לידה. החזרה המאוד מהירה לשגרה עזרה לי מאוד להחלים. אם זה כאב לי? התשובה היא כן, אבל זה לא היה משהו בלתי נסבל שלא הייתי יכולה להתגבר עליו. וזאת לא הפעם הראשונה שלא ויתרתי על הופעות. לפני לידת התאומים עברתי הפלה, וגם פה לא היה לי יותר מדי זמן להתמודד עם זה. חשבתי שאני מזיעה, וכשירדתי מהבמה היו לי דימומים. בבית חולים אמרו לי שהכל תקין. סחבתי את זה עוד עשרה ימים, עד שלא היה לתינוק דופק ועברתי גרידה. כמה שעות אחרי ההפלה הייתי שוב על הבמה. כל עוד אני עומדת על הרגליים, אני לא רואה שום סיבה לבטל הופעה. בשביל זה אני חיה".
הדבר הכי מטורף שקראתי עליי...
"חוץ מזה שפעם הייתי גבר, אין דבר שלא אמרו עליי. אנשים אוהבים להפיץ שמועות. אני את האמת שלי יודעת. אני הבנאדם הכי יציב בעולם. תמיד אנשים מנסים להקטין אותך לגודל שלהם, אבל זה לא יעזור להם. אני לא מתעסקת בזה, רק בטוב. אני במערכת יחסים כבר עשרים שנה עם אותו גבר, ויש לי ארבעה ילדים לתפארת. ניר הוא משהו שמתמכרים אליו. כולם רוצים להיות בקרבתו. הוא סופר־אינטליגנט, מצחיק ברמות, חתיך הורס, ויש לו לבבות בעיניים".
התכונה הכי מעצבנת שלי...
"אני פרפקציוניסטית. אני מגהצת תחתונים, גרביים, כל דבר שזז. תבוא אליי הביתה ותהיה בהלם. אנחנו יכולים לצאת למסיבה, לחזור מאוחר, אבל אם אני אראה את הבקבוקים של התינוקות בכיור, אני לא אלך לישון לפני שאשטוף אותם. זה מחרפן אותי. אם יש טיפות בכיור, אני מנקה את זה עם נייר סופג. אבל אני לא רואה את זה כתכונה גרועה, אלא כנהדרת".
מתי בכיתי בפעם האחרונה...
"אני בוכה מכל דבר. כשהילדים שלי נכנסו לבית ספר, בכיתי. הייתי עם משקפי שמש, אז הם לא ראו. כשדברים לא מצליחים לי כמו שאני רוצה, אני בוכה. כשאני רוצה לדבר עם ניר והוא לא יכול, כי הוא יצא לפגישה מערכתית מאוד חשובה, אני יכולה להיפגע מזה. למה? כי יש לי צורך בסיפוק מיידי. אבל אני נפגעת רק מאנשים שקרובים לי. אני לא נפגעת מטוקבקים, ואני גם לא קוראת אותם. זה תמיד אותם אנשים רעים שכותבים אותם. אני לא מצליחה להבין את האנשים שמחליטים בזדון לעשות רע לאנשים. מי שקורא טוקבקים הוא בעיניי שותף מלא לדבר הזה. אני לא אקבל את המחמאות שלי מהטוקבקים, רק מהקהל. מי שרוצה לעשות רע לאחרים, יבוא יומו. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, כמו שכתוב בתורה".
יובל המבולבל הוא בשבילי...
"אחד החברים הכי טובים, איש עם לב ענק. אני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא חבר אמיתי, בלי מניירות, בלי חארטות. בתחילת דרכי, כשבאתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לצאת להגשים את החלום שלי ולהופיע בפני ילדים, הייתי צריכה פשוט לצבוט את עצמי ולהאמין שהתגובה שלו אמיתית. הוא התגייס במאה אחוז כדי לסייע לי. העיר לי הערות, ישב איתי, בא לאולפן, ובאחת ההופעות הפתיע אותי עם זר פרחים. מאז כבר הופענו ביחד שלוש שנים. הוא הפרטנר המושלם ביותר. אדם אהוב, בנאדם שאין בו אף כוונת זדון. היינו יושבים בישיבת טקסטים, וכשהוא היה מקבל טלפון שיש ילד חולה שמאוד רוצה לראות אותו, הבנאדם היה נוסע לבתי חולים לבקר ילדים. זה פשוט מעורר השראה. הוא באמת אחד יחיד ומיוחד. הוא היה מהראשונים שסיפרתי לו שאני בהיריון עם התאומים, ומהראשונים שראו אותי כשהתעוררתי מההרדמה. בתקופה הקשה שלו, כשהכתבות עליו התפרסמו, הוא היה עם המשפחה שלו, אבל דיברנו וחיבקתי אותו, ואני איתו בעיניים עצומות. מאמינה בו בלב שלם".
האם הייתי רוצה לעבור לעולם המבוגרים...
"אני לא נגד לעשות דברים למבוגרים, אבל אם אני אעשה משהו כזה הוא לא יפגע לי במיכל הקטנה. אני רוצה שמישהו יעצור את הזמן וישאיר אותי ככה בעולם. המקום שבו אני נמצאת מרגש אותי כל פעם מחדש. הילדים אומרים לי דברים בלתי נתפסים, מרגשים, כמו 'את האלוהים שלנו'. זה הדלק שלי. לפעמים אני בורחת לשם. כשאני קמה בבוקר ואין לי מצב רוח, אני יוצאת לרחוב, ואז הילדים מזהים אותי ואני מחבקת אותם והם מחבקים אותי, והכי כיף לי בעולם. הם העוגן שלי, הפסיכולוג. לילד קטן יש את התמימות והטוהר שאין בבנאדם מבוגר. בסוף ההצגה, כשאני רואה אלפיים ילדים רוצים להצטלם איתי, אני מצטמררת. אם אני אדע שילד בוכה בגללי, זה מרסק אותי".
החלום הכי גדול שלי הוא...
"לשחק בתיאטרון הקאמרי או בהבימה בתפקיד דרמטי, לצד גילה אלמגור, ולהביא ליולי אחות. אני גדלתי בלי אחות ויולי מאוד רוצה אחות. אם ניר היה זורם איתי, הייתי מוכנה להיות כל שנה בהיריון. בא לי שבט. עשרה ילדים מקיר לקיר. אתה יודע מה הדבר שעושה אותי הכי מאושרת? שקוראים לי כל הזמן אמא".
