שעות ארוכות ישבנו אתמול, השחקנית יעל אבקסיס, המומחית למניעת אלימות במשפחה רונית לב־ארי ואני, כדי לנסח את עיקרי הדברים שיש להעלות על סדר היום במטרה לייצר שינוי במציאות המדממת בה חיי נשים הם הפקר.

לכל אורך הישיבה הוצפנו בטלפונים, הודעות, מיילים ובקשות ממאות נשים וגברים לדבר, להתכנס, להצטרף, לעזור ולהשמיע קול — כי משהו חייב להשתנות. למשהו הזה קוראים הקלות הבלתי נסבלת של רצח נשים בידי גברים בישראל של 2018. רשימת הגופים שחייבים לאמץ שינוי התנהלות מיידי כוללת את מערכת החינוך, הקהילה, גופי הרווחה, המשטרה ומערכת המשפט, אבל כשל אחד ברור מזדעק מבין השורות: לנשים שחשות מאוימות על ידי בני הזוג שלהן אין באמת לאן לפנות כדי להציל את חייהן רגע אחרי שהאגרוף הונף — ולפני האגרוף הבא שיגיע.

כאשר הן פונות להתלונן במשטרה צריך שיקרה נס כדי שלובשי המדים ישתכנעו שהגבר אכן מסוכן (מה זה אגרוף, תבואי עם הוכחה לאלימות מסכנת חיים, אומרים לה ומפקירים את חייה). העונשים הקלושים שפוסקים בתי המשפט לגברים אלימים אינם מרתיעים דיים, וגם החינוך לאפס אלימות במדינה שזריקת אבנים היא חלק משגרת חייה הוא לא יעד פשוט. וכן, כמה חיים היו יכולים להיחסך אם היה בנמצא קו טלפון ייעודי ומתופעל היטב שנועד לטפל אך ורק באלימות כלפי נשים שנתונות בסכנת חיים ושאליו אפשר היה לפנות ולקבל סיוע מיידי (כמו הקו המיועד לטיפול בהטרדות מיניות).

סליחה שאני מדקדקת במה שיכול להשתמע כקטנות ולא מנופפת בסיסמאות נפוחות, אבל רק שינוי של הפרמטרים הללו — הקמת גוף חירום ציבורי שיעניק מענה מיידי ומציל חיים לנשים הסובלות מאלימות, שוטרים קשובים שיודעים לבצע הערכת מסוכנות ולא מקילים ראש באגרוף לפרצוף כי ברור להם שבתוך האגרוף לפות הסכין, אפס סובלנות במערכת המשפט כלפי גילויי אלימות "רכים" מתוך הבנה שבכך טמון כוח ההרתעה, וחינוך בבתי הספר — יסלול את שינוי המציאות.

ואלה הם גם עיקרי הדברים שנביא מחרתיים בשעה 11 בבוקר (שעת הצפירות המסורתית) לכיכר דיזנגוף המחודשת בתל־אביב ולעוד מוקדים רבים ברחבי הארץ שנשים וגברים מתעתדים להתאסף בהם באופן וולונטרי ומעורר התפעמות, כולל כאלה שהתנדבו לעצב שלטים, לפתוח איוונטים בפייסבוק והציפו אותנו כל היום בהודעות ובשאלות "איך אפשר לעזור".

חשוב לציין שזהו לא מאבק מגדרי של נשים בלבד, שהרי אז דינו להישאר מאבק חלש ומוחלש. מה שהתחיל אתמול מעל דפי "ידיעות אחרונות" הוא מאבק של החברה הישראלית כולה על דמותה העתידית. עוד 20 נרצחות בכל שנה, או עוד 20 נשים ואמהות חיות.