תום יורק עולה על השטיח האדום בפסטיבל ונציה. הוא נראה כמו דג מחוץ למים - דג שתקעו בו שני חיצי צלילה, חישמלו אותו עם שוקר, ואז הפגישו אותו עם התליין שלו - בני הדייג. בקיצור, זה לא שטיח אדום, זה נהר של דם והפרצוף של יורק אומר הכל. איפה הוא ואיפה פרמיירות נוצצות וצלמי פפראצי וסירות גונדולה ושאלות חטטניות של עיתונאים. ובכל זאת, אנחנו נפגשים כאן כי יורק אחראי לפסקול של אחד הסרטים המדוברים בתחרות והמוזיקה המדהימה שלו יוצאת כעת גם באלבום כפול.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
יורק יושב איתי בסוויטה הכי מפוארת במלון הכי נחשב בוונציה. הסגנון מרוקאי בנוסח נובורישי. שיר שהוא בטח חושב עליו כרגע בראש: Exit Music. סרט: 'תברח'. "בשבילי, לבוא לפסטיבל היה כמו לעקור שיניים", הוא אומר באנדרסטייטמנט. "זה לא העולם שלי, ואני מרגיש כאן כל כך לא שייך".
הביקור שלך בוונציה מעורר רעש. אנשים נרגשים מהנוכחות שלך יותר מנוכחות של כוכבים הוליוודיים.
"אל תגיד לי את זה".
למה לא?
"פרסום הוא לא עמדה טבעית שבחרתי לשים את עצמי בה. אני כאן בוונציה, בגלל שאני באמת גאה בסרט שעשינו, ובמוזיקה שיצרתי, אז הכרחתי את עצמי לבוא לפסטיבל, שבאופן נורמלי בחיים לא הייתי בוחר לבוא אליו. זאת הסיבה בגללה אני מעניק לך את הראיון. אני נכנס למקומות שבדרך כלל אני לא בוחר להיכנס אליהם. אני מניח שהייתי מעדיף להסתובב עכשיו בחוץ. להיכנס פנימה ולהיחשף זה מפחיד".
אתה מסתובב עם שומרי ראש?
"לא. אבל לפעמים בחופשות אני מסתובב עם שומרי ראש, כי אז זה נהיה מסובך. כשאנשים אומרים לי שהמוזיקה שלי שינתה להם את החיים, אני מנסה להבין זאת. אבל אני לא יכול להבין".
אני לא יכול לדמיין אותך עושה סלפי עם מעריצים.
"אני פאקינג שונא את זה!!!" הוא אומר בקול מלא תיעוב וסלידה. "זה הדבר היחידי שמטריף אותי ומוציא אותי מדעתי - כשאנשים עושים ככה", וכאן הוא שולף את האייפון הכתום האימתני למדי שלו, ומתחיל לחקות בקשות ופוזות של סלפי. "וכשאתה אומר להם 'לא', הם עדיין מתעקשים, ועושים זאת בכל מקרה, בגלל שהם כל כך... וישנם מקרים שבהם אנשים נעמדים מולי ועושים ככה", והוא מדגים אופציית סלפי נוספת ונאנח. "אם רק היה לי מכשיר חוסם, משבש. אם מישהו היה ממציא מכשיר כזה, עם אותות רדיו, שלא היה מאפשר למצלמה לתפקד ולצלם ברדיוס של שני מטר ממני, הייתי משלם לו על זה".
אז אפשר סלפי, תום?
"לא!"
ראיתי שאתה בטוויטר. אפשר לצפות גם לסטוריז שלך באינסטגרם?
"רק הצטרפתי לאינסטגרם. כן, אני בטוויטר, אבל לא קורא מה אנשים אחרים מצייצים או מגיבים. אין לי אנרגיה לזה. אני רק מבטא שם מה שיש לי לומר. אתה מכיר את ג'רון לנייר? הוא מדען מחשבים ומלחין אמריקאי, מחלוצי תחום המציאות המדומה, וכיום הוא יוצא נגד האינטרנט והמציאות המדומה (לנייר הוא גם מאבות הרשת, א"ק). הוא בשבילי כמו אלוהים. כדאי להקשיב למה שהוא אומר על איך שאנחנו משנים את ההתנהגות שלנו ואיך אנחנו מתייחסים אחד לשני. זה מדהים. הוא האיש. הוא הפאנק המקורי".
אתה מגביל את הילדים שלך בכל מה שנוגע לרשתות החברתיות?
"זה יותר מדי אישי", הוא אומר והמנהל האישי שלו מתחיל לזעום. אז קאט.
× × ×
לפני ונציה והגונדולות, היה לסולן של רדיוהד את העניין הקטן הזה בישראל. העניין הזה שכל מי שמגיע לכאן נאלץ לעבור - זובור של רוג'ר ווטרס ואחריו מקלחת אש של הודעות נאצה ברשתות חברתיות מטעם פעילי BDS. אבל בניגוד לאמנים נטולי עמוד שדרה כמו לנה דל ריי - יורק, אמן פוליטי, הפרונטמן של הלהקה הכי חשובה בעולם, אולי המוזיקאי המשפיע בדורו - החליט להשיב מלחמה. אמ;לק של תגובה ארוכה שנתן למגזין 'רולינג סטון': הוא מודע היטב לסיטואציה אצלנו, אין צורך שמישהו יפקח את עיניו, ואם כבר מישהו אידיוט, זה ווטרס עצמו.
שנה וקצת חלפו מאז ההופעה ההיא של רדיוהד בישראל שהביאה לפארק הירקון כ־50 אלף איש, ויורק, הסולן ומנהיג הלהקה, עדיין לא התאושש. אבל לא מווטרס ושאר הנודניקים כמו מ - כמה מפתיע - הבלגן שנוצר ברגע שנכנס לבר 'שאפה' בשוק הפשפשים. "הו אלוהים, הביקור ביפו היה מטורף", משחזר יורק. "הצלמים התרוצצו וארבו לנו בכל מקום. אחרי שסיימנו לאכול, התחבאנו במסעדה במשך 40 דקות, כשאנחנו מנסים להיפטר מהפפראצי. בסוף פשוט המתנו שהם ילכו. זה היה חתיכת לילה... אבל אני שמח שעשינו זאת וביקרנו ביפו. זה היה כיף".
למה היה חשוב לכם לבקר דווקא ביפו?
"הביקור של רדיוהד בישראל לווה בכזאת מחלוקת גדולה, שכשנחתנו היה חשוב לי לבקר בעיר מעורבת. אז ג'וני גרינווד (חבר רדיוהד שנשוי לישראלית, א"ק) ואני פשוט בחרנו לצאת לטייל בחלק הזה של העיר. רצינו גם להכיר טוב יותר את תל־אביב, להרגיש ולחוש את האנשים, לשמוע מה יש להם להגיד".
הפגישה שלי עם יורק נערכה בספטמבר, יומיים אחרי שלנה דל ריי ביטלה את ההופעה בישראל אחרי לחץ מאסיבי של פעילי BDS. דל ריי היא לא בדיוק מישהי שיורק וחבריו לרדיוהד מחבבים בימים אלה. בשנה האחרונה, לטענתה, הלהקה הגישה נגדה תביעה בהאשמה של העתקה משירם 'קריפ' - שבעצמו מועתק מקלאסיקה של ההוליס. כשאני מזכיר את שמה, ואת העובדה שהיא ביטלה בישראל, יורק נדרך לאחור.
בניגוד לעמדה שלכם כלפי הופעות בישראל, אמנים רבים ובהם לנה דל ריי, מבטלים. מה אתה חושב על כך?
"שכל אחד יעשה מה שהוא מחליט".
שילמתם מחיר על ההחלטה שלכם להופיע אצלנו?
"יש עכשיו מעריצים של רדיוהד שהתנגדו להופעה שלנו בישראל וקרוב לוודאי תמיד יזקפו זאת לחובתנו - זה המחיר הבסיסי, המהותי ששילמנו. הם כעסו עלינו וטענו שהתפשרנו על העקרונות שלנו. זכותם לחשוב ככה".
אתה עדיין מעורב פוליטית כמו פעם?
"בעבר הייתי פעיל בסוגיות של שינוי האקלים. כיום אני בוחר לא להיות מעורב בנושאים ומטרות. ואני עושה את זה רק כשאני חש חזק מספיק ביחס אליהם. למה אני ממעט להיות מעורב? כי מעורבות חברתית או פוליטית מלווה בתשלום מסוים - בכל פעם שאתה מוציא את הראש מעבר לחומת המגן, מישהו עלול לירות בך.
"אני לא רוצה להיות אנוכי, אבל מעורבות גוררת תגובות והשפעות. כשפעלתי במשך שנים בענייני שינוי האקלים, נכתב עליי כל כך הרבה חרא, עד שהייתי צריך להיות מספיק כן עם עצמי ולהודות שאני לא מספיק טוב בלהתמודד עם ההתקפות עליי". יורק טען שב־2004, בשיא המעורבות הפוליטית שלו, הקימו כתבים אוהל בחצר של הוריו וניסו לאסוף עליו לכלוך לכתבת טינופים. הוא לא עמד בזה.
× × ×
השנים האחרונות לא היו קלות עבור יורק במישור האישי. הוא התגרש מבת זוגו הצלמת והמרצה רייצ'ל אוון ב־2015, "ברוח חברית וידידותית, אחרי 23 שנים יצירתיות ומאושרות", כפי שהכריזו אז היחצנים, וכעבור שנה היא מתה ממחלת הסרטן, בגיל 48. מאז הטרגדיה המשפחתית, יורק מגדל את שני ילדיהם: בן ובת, ונעזר בחברתו הנוכחית - השחקנית האיטלקייה דיאנה רונצ'ונה, שאף התלוותה אל יורק לראיון. אחד הקליפים באלבום האחרון של רדיוהד הראה את יורק בחלום בלהות, מתרוצץ בין היתר בבית חולים ונראה אבוד.
אתה מגדל כעת לבד את הילדים, קשה לך לשלב אבהות במשרה מלאה עם קריירה תובענית?
"לא. הילדים נהדרים ויש בינינו הבנה טובה איך הדברים צריכים לעבוד. הם גדלו והתבגרו בצד סגנון החיים שלי, אז אנחנו מסתדרים, מוצאים תשובות ופתרונות".
הסרט החדש שלך מתרחש בברלין של הסבנטיז, נסעת לשם לקבל קצת השראה?
"הייתי שמח לעשות זאת, אבל הילדים שלי לומדים עכשיו בבית הספר, וזה לא הסתייע".
אתה בן 50. אתה מרגיש את הגיל?
"אני נהנה היום יותר מאשר בגיל 20, אז לא הרגשתי נוח עם הרבה ממה שהיה כרוך בזה. הייתי בן זונה עצבני והתמרדתי נגד הכל כל הזמן. זה הקשה על החיים. הייתי פרפקציוניסט ואובססיבי, ולא הצלחתי להניח לדברים, גם על הבמה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הייתי אומר לכולם: 'זה חייב להיות ככה, והדבר הזה חייב להיות ככה'".
ומה עכשיו?
"למדתי שהתהליך האמנותי הנכון הוא דווקא כשמתחילים עם משהו בלי לדעת לאן זה יגיע, ואיפה זה ייגמר. בשנים האחרונות למדתי להניח לדברים. היום אני נהנה מהבלתי נודע, מהמסע הזה, כשהידיים שלי על השולחן או על הסינתיסייזר ואני לא יודע לאן הן ייקחו אותי".
אתה יודע, ראיתי אותך ברוקסן בתל־אביב ב־1993.
"באמת?! אז זה אתה?" הוא צוחק.
רוב הסיכויים שאם אתם קוראים את הכתבה הזאת והגעתם עד הנה, אין צורך ממשי לפסקת הביוגרפיה הנדרשת. ובכל זאת: רדיוהד הוקמה באוקספורד, שם יורק עדיין מתגורר בחלק מהזמן. בראשית היה 'קריפ' שהביא להם להיט בינלאומי אבל גם טייטל של וואן היט וונדרס אפשריים, ואחר כך הגיע 'דה בנדס' שהוכיח שהם כאן כדי לעשות דברים גדולים. 'אוקיי קומפיוטר' קיבע אותם כלהקה הכי טובה בעולם והוכתר כמאסטרפיס כבר כשיצא. יורק סבל ממחסום כתיבה ושבר אותו עם 'קיד איי' שחתך לכיוונים אלקטרוניים מתוחכמים והציג להקה עם חזון וגם עם אמירות פוליטיות וחברתיות חדות.
למעשה, למעט 'דה קינג אוף לימבס' המאכזב מ־2011, כל אלבום של רדיוהד מגשים בצורה סבירה לפחות את הציפיות הבלתי אפשריות מהם. הציפיות? הרבה מהמעריצים היו רוצים לראות את יורק כותב עוד 'דה בנדס' או 'אוקיי קומפיוטר'. אלבומים מלאים בשירים יפים. "אני לא מסוגל לעשות מה שאנשים מצפים ממני שאעשה", הוא מכריז. "אני פשוט לא יכול, גם אם אני רוצה. זה נשמע כמו קללה, אבל זאת ברכה. כלהקה, אנחנו עושים תמיד מה שלא נדרש ומה שלא מצפים מאיתנו.
"תהליך היצירה הוא תהליך קשה. זה אף פעם לא קל. וזה טוב. כי אני נעשה עצבני אם זה פשוט וקל. חשוב לי לצאת מאזורי הנוחות שלי. יש משפט של דיוויד בואי שאומר, 'אם אתה באזור הנוחות שלך, אז אתה במקום הלא נכון'. אתה חייב להיות במקומות שבהם אתה לא יודע מה קורה. וזה הסוד שלי. גם אם זה אומר שאתה צריך לעבור תהליך של לזרוק החוצה הרבה חרא, דברים לא טובים מספיק, ואז להגיד, 'עכשיו אני נמצא במקום החדש הזה'".
אתה מופיע גם לבד, ובהופעות שלך בלי הלהקה אתה נראה משוחרר יותר. זה נכון?
"יש הבדל בין ההופעה שלי לבין ההופעה עם רדיוהד. אני מרגיש נוח עם עצמי, במה שבחרתי לעשות עם חיי. אני מרגיש כעת, שפרפורמינג זה חגיגה. אף פעם לא הרגשתי נוח עם העובדה שאני פרפורמר. אני נשמע טיפש, אבל גדלתי על הרבה להקות שהתנגדו לזה. הבנתי שזה לא ממש נכון. אחד הגיבורים הגדולים שלי הוא מייקל סטייפ, והוא פרפורמר טבעי. אז גם אני נהנה להיות עכשיו על הבמה. לבד על הבמה בלי הלהקה זה כמו לשחק בתיאטרון, כשאין שחקנים מסביבך".
בכתבה שפורסמה על רדיוהד לפני שנה ב'גרדיאן' הבריטי נטען שמדובר בקונצרן שפיצח את סוד השילוב בין אמנות לכסף, ושיורק וחבריו הם אנשי עסקים מתוחכמים, שהקימו 20 חברות במבנה פיננסי שהולם יותר תאגיד מאשר להקה מיוסרת. רדיוהד גם נחשבים לאויבי הסטרימינג ומנהלים מערכת יחסים מורכבת, חשדנית וטעונה עם הטכנולוגיה. יורק קרא לספוטיפיי: "הנפיחה האחרונה של הגופה". ובכל זאת, תמצאו היום את האלבומים של רדיוהד ואת הסולו של יורק, בכל שירותי הסטרימינג הגדולים, כולל ספוטיפיי. "כשהייתה לנו בעיה בעניין הסטרימינג, הבעיה המרכזית לא הייתה איתם, אלא עם האופן שחברות התקליטים התקשרו חוזית, כך שמוזיקאים מבוססים לא יכלו לקבל נתונים על כמה משמיעים אותם.
"כנ"ל בחברות הסרטים: הכל נכנס לקופסה שחורה קטנה ואין לאף אחד מושג מה נכנס לשם. ואז מודיעים לך שמגיע לך כך וכך כסף, בלי שום פירוט או נתונים. ומבחינתי זה לא צריך להיות ככה. רוב חברות הסטרימינג יכולות להעביר לאמנים נתונים יותר מפורטים ומדויקים, אבל הן לא עושות את זה. ואפשר לשנות את זה מחר. גם בתעשיית הקולנוע. אפשר לדווח ליוצרים שעל כל הקרנה מגיע להם כך וכך. בצורה ברורה".
× × ×
בת הזוג האיטלקייה של יורק היא זו שהובילה אותו לעשות את הפסקול לסרט של הבמאי מלא ההייפ מארצה לוקה גואדנינו. ואחר כך לקדם אותו בפסטיבל ונציה תוך כדי שהוא מנסה להקפיא צלמי פפראצי באמצעות מבט. 'סוספיריה', שייצא בישראל בראשון לנובמבר, הוא סרט אימה מסוגנן, טורד שלווה ומרתק, שהתחרה על פרס 'אריה הזהב'. הסרט, בכיכובן של דקוטה ג'ונסון (בת זוגו של כריס מרטין מקולדפליי, שעליו אמר יורק בעבר שהוא יוצר "מוזיקת לייפסטייל") וטילדה סווינטון, עוסק ברקדנית אמריקאית המצטרפת ללהקת בלט שפועלת בברלין של שנות ה־70. זו מגלה מהר מאוד פרטים מפתיעים ועקובים מדם, על המתרחש מאחורי הקלעים ובמסדרונות. את הסרט ביים גואדנינו (סרטו 'קרא לי בשמך' היה מועמד השנה לאוסקר) על סמך סרט אימה של דאריו ארג'נטו האיטלקי מ־1977, שהפך לקאלט, ונקרא בארץ בשעתו 'אישה בצל הפחד'. זאת הפעם הראשונה שיורק עושה פסקול לסרט.
מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
"אני פאקינג לא יודע".
בטוח הציעו לך הצעות.
"הפעם היחידה בעבר שהציעו לי להלחין פסקול לסרט, אם אני זוכר נכון, הייתה ב־1999. אדוארד נורטון הציע לי לחבר פסקול עבור 'מועדון קרב' אבל בטיפשותי סירבתי להצעה. כי הייתי אז מה זה דפוק. לא היה לי מושג מה זה אומר לעשות פסקול. שלחו לי את התסריט, ואמרתי, 'לאאאא, אני לא יכול לעשות את זה...' פשוט לא יכולתי. הייתי מתוח מדי. נלחצתי.
"גם לא היית מסוגל להתחייב לכך, רק סיימתי את סיבוב ההופעות של 'אוקיי קומפיוטר'. וחבל שזה לא קרה. דיוויד פינצ'ר שביים את הסרט עד היום צוחק עליי. הדאסט בראדרס שהלחינו את הפסקול במקומי עשו עבודה ממש מושלמת".
אז איך לוקה גואדנינו הצליח לשכנע אותך?
"לוקה כתב לי מכתב יפה, ותהה אם הוא יכול לפגוש אותי בטורינו. בת הזוג שלי מכירה אותו. ואז הוא הציע לי להלחין. בהתחלה אמרתי לו שהוא משוגע, בגלל שלא הלחנתי בעבר פסקולים. מה גם שהפסקול של 'סוספיריה' המקורי נחשב לאגדי. זה היה אחד מאותם רגעים בחיים שאתה רק רוצה לברוח, אבל אתה יודע שתצטער אם תברח. בסוף הסכמתי לעשות זאת, בגלל שרציתי לצאת מאזור הנוחות שלי. אמרתי לעצמי שאם לעשות סרט, אז סרט אימה. שזה הכי כיף שיש. לפחות בתיאוריה".
אתה אוהב סרטי אימה?
"כן, למה לא? אני והילדים שלי רואים יחד הרבה סרטים, כולל סרטי אימה מפחידים. אנחנו מאוד אוהבים את הסרטים של כריסטופר נולאן. אני לא יכול להגיד לך שיש ז'אנר מסוים שאני אוהב. בגיל ההתבגרות צפיתי בהרבה מערבוני ספגטי. היו לי כל מיני תקופות בחיים. אני מעריץ של סטנלי קובריק ודברים אחרים, שכל אחד בגילי אוהב. אפרופו קובריק, זה האל", מנפנף יורק בטבעת שהוא עונד, ועוצבה בדמות המחשב האלקטרוני בעל הבינה המלאכותית מ'2001: אודיסאה בחלל'. "זוהי טבעת שעיצב חברי מעצב האופנה טאקאשי, וכל הקולקציה החדשה שלו מבוססת על הסרט. גם הטי־שירט שאני לובש כעת, לקוחה משם.
"עליי להודות, אולי זה לא הדבר הנכון לעשות, אבל במהלך תקופת סיבוב ההופעות של 'אוקיי קומפיוטר', נאבקתי בדברים, בעצמי, ונהגתי לשבת במושב האחורי של האוטובוס ולצפות בסרט 'מגרש השדים' (צוחק). אני נהנה להפיק צלילים מפחידים. יש לי פריבילגיה לבלות ימים ארוכים באולפן עם הסינתיסייזר המודולרי ולהפיק צלילים מפחידים. ועוד משלמים לי על זה".
מה הייתה ההשראה שלך בעבודה על הפסקול?
"מוזיקת קראוטרוק ולהקות כמו טנג'רין דרים, כל הקטע של סינתיסייזר המוקדם. הייתה באסתטיקה הזאת משהו שאהבתי, ולא בהכרח דיוויד בואי, אלא חומר מוקדם יותר. הייתה תחושת חופש ואנרגיה בתקופה הזאת, לפחות לפי מה שדמיינתי בראש".
הקטע הראשון בסרט, 'סוספיריום' נשמע כמו שיר של רדיוהד.
"כן, אבל זה ואלס. זה פאקינג ואלס".
התייעצת עם ג'וני גרינווד, שכבר מומחה בכתיבת פסקולים?
"שאלתי אותו כל מיני דברים, והוא בעיקר התעצבן עליי - בגלל שהוא יודע איך אני עובד: יש בי רמה של כאוס וג'וני עובד יותר לפי הפרוטוקול. אגב, מאוד אהבתי את הפסקול שהוא כתב ל'חוטים נסתרים'. רציתי להרוג את ג'וני מרוב קנאה".
עכשיו זה יוצא כאלבום כפול.
"כשהסתכלתי על החומרים שכתבתי לסרט, קלטתי שזה גם אלבום עצמאי, שמסכם שנה וחצי מהחיים שלי. אז בחרתי להפוך אותו לאלבום כפול, שכלל את כל הדברים שהייתי מרוצה מהם, בין אם הם נכנסו לסרט או לא. האלבום הראשון מתחיל בראש די קליל, והשני כבר לגמרי דפוק".
שמעתי שגואדנינו ביקש ממך לחבר מוזיקה לשטיח האדום של הבכורה בוונציה.
"שבועיים לפני הבכורה בוונציה, לוקה כתב לי, 'חמודי, אנחנו צריכים מוזיקה לשטיח האדום'. והקול שלי התחיל להישמע ככה", וכאן הוא מתחיל מזמר בקולות סופרן ובס לסירוגין, "זה פאקינג קול, השיא של השנה עבורי. זה כמו כיתת יורים. חבר שלי בנדיקט (ככל הנראה השחקן בנדיקט קאמברבץ' שהוא חבר קרוב של יורק. א"ק), כתב לי אחרי שהוא שמע אותה, 'זה מה שעשית לשטיח אדום? המוזיקה הזאת לגמרי דפוקה'".
