הכי מפחיד את אבי נשר לחשוב על חדרו של הבן. לאו דווקא החדר של הבן שלו ארי, שנותר מיותם מאז שיצא לפני חודש מביתו בערב סוכות, ולא חזר. אלא על הסרט "חדרו של הבן".
שנינו מעריצים את הסרט שכתב וביים היוצר האיטלקי הנפלא נני מורטי, העוסק בפסיכולוג שמאבד את בנו בתאונת צלילה מחרידה. כך סתם, בבילוי יום ראשון עם חברים – ממש כמו שקרה לאבי. מורטי, בן גילו של נשר, מגלם בסרט את האב. נוסף לבן שאיבד בסרט, יש לו אישה ובת. ממש כמו לאבי, שמאז אותו רגע נורא מלווה את אשתו איריס ובתם תום בת ה־21, ממש כמו הבת ב"חדרו של הבן".
הסרט מתאר משפחה משכילה, אמידה, רגועה, אוהבת, שכל חייה מתפרקים ברגע. רגע מקרי, סתמי, טיפשי, חסר פשר, חסר משמעות. ממש כמו שקרה למשפחת נשר. בסרט, השאלות הבלתי האפשריות מנקרות במורטי האב: האם הייתי יכול להיות עם בני ביום התאונה ולמנוע אותה? לשכנע אותו לא לצאת מהבית, למרות שאין ממש סיבה שנער צעיר לא ייצא ויבלה עם חבריו? האם גם זה "ממש כמו אבי"? לא יודע, לא שאלתי אותו. יש שאלות שאני לא מסוגל לשאול.
דיברתי עם נשר על הסרט ההוא של מורטי באחת מהקרנות הטרום־בכורה לסרטו החדש. "אני ממש לא יודע איך אוכל לצפות בו. פוחד מהרגע הזה. תגיד לי, בנימין, אתה יודע אם הוא ביסס את זה על משהו מהחיים שלו? או שזה מבוסס על ספר, מחזה?" שאל.
אני יכול לבדוק, אני אומר לו, וחוזר אליו כעבור כמה ימים עם ראיון שמורטי נתן בפסטיבל קאן בשנת 2001, אותה שנה ממש שבה נולד ארי: לא ספר, לא הצגה, הכל ממוחו הקודח של היוצר. מורטי לא חווה חלילה אובדן בן, והאבל בכלל לא היה הדבר המרכזי שעניין אותו, אלא דווקא השאלה איך מרגיש פסיכולוג שמנתח את נפשם של אנשים, כשהוא בצד השני. ובעצם, בנמשל, איך מרגיש קולנוען כשהוא מפסיק לצפות באנשים, והופך להיות שחקן ראשי בדרמה של חייו.
אבל מורטי לא חווה טרגדיה. אבי כן. הוא בצד של מי שיודע, באמת יודע, מה זה לאבד בן. מעניין מה יקרה כששני הבמאים האלה, בני 65 שניהם, ייפגשו וידברו. זה שדמיין את הדרמה, וזה שחווה אותה על בשרו.
אני לא במאי, רק מבקר. אבל במהלך התקופה הנוראה הזו - מאחרי השבעה על ארי נשר ז"ל ועד בכורת הסרט השבוע - נוצר שיח מקרי שניהלו שני קולנוענים. או ליתר דיוק: שני מבקרי קולנוע. אבי נשר תמיד מתגאה בעובדה שלפני שהיה במאי, הוא היה מבקר. כתב טקסטים על סרטים, ניתח, אמד. בניגוד ליוצרים שמלגלגים עלינו, רואים בנו פיינשמעקרים שצריך לשבור להם את המשקפיים, נשר קורא כל מילה שאנחנו כותבים. לפעמים גם מגיב, תמיד בג'נטלמניות, ובעיניים בורקות של מישהו שמצא שותף לדרך לדבר איתו על הדבר שכולנו אוהבים במקצוע הזה: סרטים. "יותר קל לי לדבר עם מבקרים מאשר עם במאים אחרים כי אני מרגיש לפעמים יותר מבקר לשעבר מאשר במאי בהווה", אמר לי פעם. "השיחות האלה קלות לי כי הרפרנסים ידועים לכולם".
ולכן גם במוות, גם ברגע הכי נורא, זה יהיה טקסט שידבר בסרטים. אפילו בהלוויה, כשעלה להספיד את בנו, נשר פנה לצטט את "עצרו את כל השעונים", הפואמה הידועה של המשורר הבריטי ו"ה אודן, אך הדגיש שמבחינתו היא מגיעה מסרט: "מאחר שזה אבסורדי, ואנחנו פה, אני רוצה להקריא לכם הספד מקומדיה רומנטית, 'ארבע חתונות ולוויה אחת'", אמר נשר, ושיחרר חיוך קל. גם ברגעים הכי קשים הוא מחייך, כמעט מתוך אינסטינקט. "ארי אהב קומדיות, וממש אהב רומנטיקה". אבל השיר שהוא מקריא קודר ובלי קרן אור, תואם את המעמד באותו יום חם בבית העלמין במושב אודים. ככה היה החודש הזה, הכל מעורבב בהכל.
במהלך החודש הזה הרגשתי שאנחנו חייבים לדבר גם עכשיו, דווקא עכשיו, על הסרט החדש של נשר, "סיפור אחר". אני מצטער שאני מעלה את זה, אמרתי לו שוב ושוב, אני ממש לא יכול להפסיק לחשוב על הסרט שלך. זה סרט כל כך רך על אותו נושא ממש, אני משתף אותו במחשבותיי, אבל לא אומר לו עד כמה שהסיפור הנוכחי קשה ובלי שום חמלה. גם כך אני מרגיש שנשר יודע בדיוק על מה אני מדבר, גם אם הוא לא מסכים איתי.
מבחינתי, החיים מחקים, בצורה עקומה ומוזרה, את הקולנוע. מבחינתו, לא.
שבועיים לפני הטרגדיה הזמין אותי נשר להקרנה המוקדמת של "סיפור אחר", שיוצא השבוע לאקרנים. את הסרט הוא כתב עם פסיכולוג (ד"ר נעם שפנצר), מנקודת מבט של פסיכולוג, על פסיכולוג (בגילומו של יובל סגל). אגב, גם אביו של נשר – אריה נשר ז"ל, שנפטר בשבוע שבו נכדו נולד ונקרא ארי על שמו – היה פסיכולוג. שוב אתה מחפש נקודות דמיון בינך לבין מורטי, אבי?
בסרט סגל מוזעק לארץ על ידי אשתו בנפרד (מיה דגן) בדרישה אחת: לחדש את הקשר עם בתם המנוכרת מהם (ג'וי ריגר) שחזרה בתשובה ולמנוע ממנה להתחתן עם בן זוגה האדוק ממנה (נתן גושן). "זו ההזדמנות האחרונה שלנו להציל אותה מעצמה", אומרת דגן בתחילת הסרט, והדיבור על "להציל" חוזר שם עוד כמה פעמים. הורים מצילים את ילדיהם, או לפחות רוצים להציל, לגונן. מכיוון שהעלילה מלאת טוויסטים, ואני לא רוצה להרוס, אגיד רק שככל שהסרט מתקדם, השאלה מי מציל את מי משנה את משמעותה.
"כל כך מוזר מה שקרה עם הסרט, עם 'סיפור אחר', כי שם זה סיפור שנפתח אינטנסיבי ומורט עצבים, ולפתע הכל נפתח. נפתח לאור, לתקווה". וכאן, בסיפור הזה, בסיוט שבו אבי נשר חי, הכל הפוך. לפתע - טראח. הכל נקטע, המסך יורד, ברגע אחד. לחושך גדול.
"סיפור אחר" היה הסרט הלפני אחרון שראה ארי נשר בחייו. "ארי ממש אהב את הסרט", סיפר אביו בפרמיירה הירושלמית של סרטו, "ממש־ממש אהב". איך אפשר שלא, כשמדובר בסרט כזה אופטימי.
ארי ראה את הסרט בפרמיירה החגיגית בפתיחת פסטיבל הסרטים בחיפה – 24 שעות לפני שיצא לאותו בילוי, שבסופו נהג פחדן ושיכור הותיר אותו פגוע אנושות בצד הדרך. התמונה של שלושת בני המשפחה בפרמיירה – ארי, אבי ואיריס (תום הייתה בחו"ל, ומיהרה לחזור אחרי התאונה) – הייתה התצלום שכיכב בשערי העיתונים ביום למחרת ההודעה המרה של משפחת נשר.
למחרת הפרמיירה, ביום ראשון בבוקר, פגשתי את איריס ואבי בפסטיבל הקולנוע בחיפה. זה היה פחות מיממה לפני האסון. הם נראו מאושרים באמת. לא חיוך מבויש, אלא חיוך רחב מאוזן לאוזן, של יוצר גאה שזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל. "אז מה, ראית פה משהו שווה?" שאל אותי נשר. את השאלה הזאת הוא מפנה אליי בכל פסטיבל קולנוע, בתוספת צ'אפחה חבר'מנית טיפוסית לו. באותו היום אבי וארי הספיקו לראות עוד סרט אחד ("בערה" הקוריאני), כיאה למשפחה סינפילית שגומעת בפסטיבלים כל מה שהיא יכולה, וירדו לתל־אביב. וזהו, זה היה הסרט האחרון. הסרט האחרון בסדרה של אלפי סרטים שראה ארי בחייו. בנו של הבמאי אהב כל סוג של קולנוע, הלך עם אביו ואמו להקרנות, טעם מסרטי קומיקס כמו "דדפול", סרטי מד"ב וסרטי פסטיבלים, הכיר ואהב, למד קולנוע, שיחק בסרטים והתחיל לעשות סרטים בעצמו. גם זו טרגדיה: חיים שלמים של חובב קולנוע צעיר ומבטיח, נגדעו.
הנער, שהתנסה כבר בקולנוע בגילו הצעיר, חישב את חייו שנגדעו למסלול אחר. ארי, ילד מיוחד ומוכשר, היה יפה בצורה יוצאת דופן, כמו כוכב קולנוע, ממש אלן דלון. אך נראה שאביו עוד יותר גאה בכך שארי כבר הספיק לדחות את הנתיב המתבקש, הצפוי כל כך מבן של במאי, ולהמשיך את המסורת המשפחתית על הסט ואת הצעידה על שטיחים אדומים בפסטיבלים בכל רחבי העולם. למרות שקיבל הצעות מכל מקום. זה לא עניין אותו. ארי רצה להיות דבר אחד, העידו מכריו וחבריו: הוא רצה להיות רופא.
ארי היה מתנדב במד"א, וכמו שהעידה מורתו לביולוגיה בהלוויה, הוא לקח את התפקיד הזה מאוד ברצינות. אני מתוודע לצירוף מקרים נוסף: באמבולנס הראשון שהגיע לזירת התאונה בשדרות רוקח באותו לילה, הייתה גם מתנדבת שהכירה את ארי. זה יכול היה להיות הוא במשמרת. "זה מה שהוא רצה: להציל חיים. הקולנוע היה קטן עליו, הוא רצה לשנות במציאות", אמר אביו בהלוויה.
באתי לבקר אותו בבית החולים איכילוב, כחבר. במסדרון בקומה 3, ליד מחלקת טיפול נמרץ, ישבו חבריו של ארי, שהגיעו מבית הספר, ושרו לו זמן קצר לפני כן "יום הולדת שמח" ליד מיטתו. זה היה יום לפני יום הולדתו ה־17 של הנער, ויומיים לפני שייקבע מותו. מאוחר יותר בהלוויה, אמו איריס תקרע למדינה שלמה את הלב בהספד המצמרר שבו סיפרה על הימים האחרונים. על מה שקרה כשהבינה מהצוות שאפסו הסיכויים, ושהנורא מכל הוא בלתי נמנע. איך ביקשה מהצוות לשכב לצידו של ארי, איך ליטפה את פניו, ובפעם האחרונה שיחקה את המשחק ששיחקו שניהם כשהיה ילד, ורצתה שיירדם. "אמרתי לו, 'בוא נשחק את המשחק שלנו, ננסה לישון, ומי שפותח את העיניים מפסיד'. וארי לא פתח את העיניים, וניצח", אמרה בעוד הקהל הממרר בבכי.
אבי נמנע כל החודש הנורא הזה לדבר על התאונה. גם לא על אופניים חשמליים, לא על נהגים שיושבים שיכורים מאחורי ההגה או על המדינה שהפקירה את אזרחיה על הכביש. הוא ג'נטלמן מאופק. לא עוסק בלהפנות אצבעות מאשימות, להטיח, לדרוש נקמה שלא תחזיר איש.
"תקשיב, 'סיפור אחר' הוא לא סרט על ארי", אומר לי נשר אחרי אחת מהקרנות טרום־הבכורה, מסרב לקבל את המחשבה המיסטית והילדותית שלי שסרטים מנבאים איכשהו את החיים. "זה לא סרט עליו, אין קשר. סיימתי אותו הרי לפני שכל זה קרה. וחשוב לי שזה לא יהיה סרט של במאי באבל. זה סרט אופטימי". והוא צודק. זה לא סרט קודר ועצוב, אלא מלא תקווה ומהנה. "שאלו אותי אם אני מקדיש את 'סיפור אחר' לארי. אני לא! זה לא הסרט הזה".
אני חושב על העקבות לחייו של נשר שניכרות בסרטיו, ותוהה בליבי אם הוא יתייחס בהמשך יצירתו למות בנו. ברור שעכשיו הוא לא שם. "אני תמיד מגיב על סיפורים שלי אישית, לא דרך הסיפור שלי עצמו", הוא אומר בדיון שנערך באחת מהקרנות הטרום־בכורה. "לספר את הסיפור שלך ממש, מגביל את היכולת שלך להיות אישי. הסרטים שלי הם אף פעם לא עליי, חוץ מ'דיזנגוף 99' אולי. ב'הלהקה', למשל, סיפרתי על להקה צבאית כדי לספר על התקופה הקצרה שלי בסיירת מטכ"ל". אז איך אבי יטפל בחייו הפעם, איש אינו יודע, וגם לא הוא עצמו. הוא במים לא ידועים. אין מורה נבוכים, אין מדריך דרך. מגלה הכל בדרך הקשה. רק פועל ודואג למשפחתו. העבודה שלו כרגע היא לשמור על איריס, ועל תום, ועל אמא שלו.
ההורוּת צצה בסרטיו של נשר בהדרגה, כמעט בהפתעה. "בסרטים הראשונים שלי לא היו בכלל הורים לדמויות, הם לא נכחו בסרט", סיפר שבועיים אחרי הלוויה, בשיחה מרגשת עם קהל הצופים בטרום־בכורה בסינמטק הרצליה. "עכשיו זה שונה. יש לי סיפור אהבה גדול עם המשפחה שלי, וסיפור אהבה גדול עם המדינה, ושניהם משתקפים בסרטיי. אבל משהו השתנה, גם אצלי וגם בסרטיי. ההורות שלי מרתקת אותי כי נהייתי אבא בגיל מאוד מבוגר. כשהייתי צעיר, פחדתי להיות אבא, וחששתי שלא אהיה אבא טוב. עכשיו המשפחה זו האהבה הגדולה", הוא אומר.
הוא לא ציפה לכך. בשנות ה־70 ותחילת ה־80, כשהיה בשנות ה־20 לחייו כבר ביים סרטים ברצף, כולם מלאי רוח נעורים – "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה", וכאמור, בלי דמות מבוגר אחראי בסביבה. אחר כך עזב לארצות־הברית, הכיר את איריס, ושם גם נולדה בתם תום, כשהוא כבר באמצע שנות ה־40 לחייו. הם חזרו ארצה בשנת 2000, אחרי ההרפתקה האמריקאית שלו (סרט מצוין שלו, "איש המס", קיבל ביקורות נפלאות אבל לא זכה להצלחה. נשר סיפר לי פעם סיפורים מסמרי שיער גם על הצעות לפתח סרטים מסביבתו של המפיק הנורא הארווי ויינשטיין, שנחשב היום לשטן בהוליווד על רקע פרשת האונס והתקיפות המיניות שהתפוצצה ברעש גדול לפני שנה. הוא לא נעתר להן כי הרגיש לא נוח איתן. מזל).
בשנת 2001 נולד ארי, והנה, שלוש שנים אחר כך הגיע סרט הקאמבק הגדול של נשר בארץ – "סוף העולם שמאלה", שהפך עד מהרה לקלאסיקה ולסרטו המצליח ביותר – וכמו שנשר עצמו מעיד, זו הייתה דרכו המרומזת להגיב למות אביו אריה. מאז נולדו ילדיו, לא בכדי הקטעים הכי מרגשים בכל סרטיו הם בין הורים וילדים. והם יפים יותר ושלמים יותר גם בגלל זה. תודה לכם על זה, תום וארי.
ועכשיו נשר לא נכנע לסיוט: הוא יודע ש"סיפור אחר" ייצא לאקרנים, שאין מה לדחות או למצוא סיבות למה לא.
בטרום־הבכורות ניכר שבשבילו סרט הוא כמעט כמו ילד שצריך לדאוג לו עד שיהיה עצמאי ויעמוד בכוחות עצמו, וכך בחודש שעבר מאז השבר הנורא, מוצא את עצמו נשר באבסורד הגדול מכולם: לדאוג ל"ילד" הקולנועי, בהקרנות מוקדמות מול קהל, בהרצאות, בתיאומים מול כל בתי הקולנוע והמפיקים, כשהוא ומשפחתו אפילו לא התחילו להתאושש מהאסון.
ובכל זאת, הוא מרים את עצמו לאט־לאט מהסיוט הזה, ואיריס ותום לצידו, מחזקות אותו. אני חש את החשש שלו מההקרנות שבהן הוא אמור לעמוד מול קהל, שיודע בדיוק מה עבר עליו, שהיה שותף לצערו ולכאבו כשפקד אותו אסונו. בסינמטק הרצליה ובהקרנות אחרות הוא עמד במשימה הבלתי אפשרית, אבל בסינמטק ירושלים התפרק לרגע על הבמה כשדיבר בעקיפין על ארי. ועדיין הוא עמד במשימה בגבורה. לטרום־הבכורה בירושלים הגיעה בתו תום, ושם פגשו את רעיית הנשיא נחמה ריבלין - חובבת קולנוע מדופלמת בפני עצמה - שבאה וחיזקה אותם בסוף ההקרנה. להקרנה בסינמטק הרצליה הגיעה גם איריס, והוא עצמו מעיד ש"זה צעד עצום קדימה עבורנו".
אין מזור לכאב של אם שאיבדה את בנה. אבל ברגעים האלה היא שם כדי לחזק אותו ואת הסרט שלו, יודעת כמה זה חשוב. ובעצם הימים האלה, כשסיפרתי לה על כאב אישי שחוויתי בעצמי בתקופה האחרונה, היא הייתה הראשונה לנחם ולחזק. אישה נפלאה.
הסרט אמנם עולה רשמית בסוף השבוע הזה, אבל כבר הפך לסיפור הצלחה עם קבלות. 40 אלף צופים ראו אותו ביום הקולנוע הישראלי בשבוע שעבר, ובכך הוא קבע שיא חסר תקדים להכנסות סרט ישראלי ביום אחד - כפול מ"מכתוב" ששבר אשתקד את השיא הקודם. הסרט זכה לתרועות בפסטיבלים בטורונטו (לשם נסע עוד לפני הטרגדיה), בליסבון ובשיקגו - שם הוקדשה ההקרנה לזכרו של ארי, דבר שריגש מאוד את נשר. "מי אמר שלעולם הקולנוע אין נשמה?" הוא אומר כשאני מספר לו על ההצלחה בחו"ל, "רק שתבין את האבסורד הקיומי הזה. כפי שכתב דיקנס: אלה היו הזמנים הטובים ביותר, אלה היו הזמנים הגרועים ביותר, ובמקרה שלי: הזמנים הכי גרועים שאפשר".
בחזרה ל"חדרו של הבן": הסצנה הכי עצובה בסרט היא הרגע שבו האב מקבל את הבשורה על מות בנו. הוא יוצא מהבית, הולך ללונה פארק רועש ועולה על אחד המתקנים האלה שמרימים ומפילים אותך שוב ושוב. למעלה ולמטה, ולמטה ולמעלה. יושב על המתקן, מנסה לקלוט, להרגיש משהו. במשך החודש הזה אבי נשר היה על הקרוסלה הזו, בסיוט הכי נורא של כל הורה. הסרט שלו, "סיפור אחר", באמת מספר סיפור אחר: מואר ואופטימי. תודה לך על זה, אבי.
