הם ליוו אותי מהרגע הראשון שאור, בני הבכור נולד. רגשות האשמה. כבר בתיעוד הראשון שלנו כמשפחה בבית החולים ביצבץ לו מאחור הבקבוק. אף אחד חוץ ממני לא שם לב לכך, אבל לי זה הדבר הראשון בתמונה, שקופץ לעין ומזכיר שוב ושוב שאני אמא שלא מניקה.

חשבתי שבילד השני זה יעבור לי ואתחסן. שלא ארגיש מקפחת, מקופחת, אמא פחות טובה שמתכווצת כל פעם ששואלים אותה מה הוא אוכל. אבל זה לא. הפעם זה קרה בסוף החודש התשיעי. נזקקתי לביקור קבוע במרפאה לקבלת עירוי ברזל. יום אחד נערכה מאחורי הווילון הדרכת הנקה לאמא חדשה שבדרך. לא יכולתי לזוז, לברוח, לסתום את האוזניים, לצעוק ש"עברתי כריתה דו־צדדית של השדיים בגלל גן של סרטן ולי אין שום יכולת להניק", בזמן שהמשפטים הנחרצים של "זו התזונה הטובה ביותר עבורו", "מעבירה נוגדנים נגד מחלות", "מונעת מוות בעריסה" חילחלו וצבטו את הלב. הדמעות שלי החלו לזלוג עד שהפכו לשיטפון. כשיצאתי משם נסערת, אחרי הסבר נוקב לאחיות - שמחובתן להדגיש בפני כל אישה שגם אם היא לא מצליחה להניק, תהיה הסיבה אשר תהיה, שלא תרגיש רע עם עצמה - החלטתי לחפש חלב אם.

כשבני רום תומר נולד, הראשונה לתרום לי הייתה גיסתי. ידעתי שהיא מקפידה לאכול בריא, לא שותה, לא מעשנת, לא לוקחת תרופות. בהמשך תרמה לי כמה שקיות חברה מהשכונה, אחרי תחקיר "ביטחוני" לגבי אורח חייה. עכשיו מחכות לי עשרים שקיות חלב קפוא בפריזר של חברה של ליהי גרינר, שהתגייסה לעזור. זה לפעמים מרגיש כמעט מחתרתי, על בסיס רצון טוב, פעם יש ולרוב אין, אבל אני עושה את המיטב עבור ילדי, בעזרתן האלטרואיסטית של הנשים המדהימות האלה.

הבשורה הזו, שהנה עומד לקום בנק של חלב אם בפיקוח בריאותי, תהפוך את המהלך הטבעי הזה משחר ההיסטוריה לנגיש עבור כל אחת. הבנק לא רק מרגש, הוא הכרחי. עזבו את העדר רגשות האשמה - הוא מאפשר לעשות טוב מוחלט לכל הצדדים. ובעולם שלנו זה מצרך נדיר, לא פחות מהחלב עצמו.