שירה האס כבר רגילה לכל הבדיחות על שם המשפחה שלה. "לאורך כל השנים היה המון הומור על שם המשפחה שלי. בבית ספר נגיד, היו קוראים לי: 'שירה'. עניתי 'מה?' אמרו לי: 'האס'. כאילו שקט. לא מצחיק, אבל מתבקש. אם מורידים את ה־א' זה יכול להישמע כמו ass (ישבן באנגלית), אבל תכלס כשגילו שהאס זה ארנבת בצ'כית, זאת הייתה הבדיחה החביבה עליי".
עם ארנבת או בלי, שירה האס היא האס של האס המנצח של התקופה. אחת השחקניות הצעירות, המוערכות והעסוקות ביותר, עם רזומה של גברת עם וותק רציני. מאחוריה שלל תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, וגם לא מעט פרסים וסופרלטיבים.
היא בת 23. גדלה בהוד־השרון, ועשתה שירות צבאי מקוצר בתיאטרון צה"ל, בעקבות מחלת הסרטן שבה חלתה בילדותה. ההקרנות שעברה מגיל שלוש עד חמש פגעו לה בעמוד השדרה והשפיעו על גובהה והתפתחותה, אבל אפילו הרופא האופטימי ביותר לא דמיין ש־20 שנה אחרי, האס תהפוך לאחת ההבטחות הגדולות בסביבה.
היא עשתה את הופעת הבכורה שלה בסרט הקולנוע "פרינסס", ומאז לא מפסיקה לעבוד: בין היתר ראיתם אותה ב"שטיסל", ב"סיפור על אהבה וחושך", ב"הרמון", ב"פוקסטרוט", וב"אשתו של שומר גן החיות" ההוליוודי, ואם צריך להסתמך על הפרויקטים שצילמה השנה ‑ ביניהם "מראות שבורות", "פרא אציל" (עליו זכתה בפרס אופיר) ו"המנצח", סדרת דרמה חדשה שעלתה החודש ב־yes (וב-STINGTV) ‑ האס לא מתכננת לעצור אפילו לרגע.
שטיחים אדומים
"יצא לי להיות בכמה פסטיבלי קולנוע בינלאומיים בשנים האחרונות, בזכות 'פרינסס', 'פוקסטרוט' ועכשיו גם בזכות 'מראות שבורות' ו'פרא אציל' שייצאו בקרוב. בגדול, פסטיבל קולנוע בינלאומי זה כמו יום הולדת, כמו פרימיירה על ספידים. אחת החוויות הבלתי נשכחות שלי היא מפסטיבל ונציה אחרי ההקרנה של 'פוקסטרוט', כשכל הקהל נעמד על הרגליים במשך דקות ארוכות. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו מרוב התרגשות. גם הפריימירה של 'שומר גן החיות' בלוס־אנג'לס הייתה מאוד מרגשת וחזקה. עשרות צלמים, פלאשים, זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי על שטיח אדום והרגשתי את העוצמה הזאת שכולם מדברים עליה".
החלום ההוליוודי
"תמיד שואלים אותי על ההבדל בין לעבוד בחו"ל לעבודה בארץ, ואני באמת לא רואה הבדל. הדבר הכי חשוב הוא הדבר עצמו, המשחק, וזה לא באמת משנה באיזה שפה, סדר הגודל של התפקיד או המקום שבו מצלמים. קיבלתי את התפקיד ב'שומר גן החיות' כמעט במקרה. אחרי ההקרנה של 'פרינסס' בפסטיבל סאנדנס הגיעו פניות מכל מיני סוכנויות. לא כל כך הבנתי על מדובר, אז התקשרתי לסוכנת שלי, זוהר יעקובסון ואמרתי לה את השמות, כמובן בשיבוש. היא הסבירה לי שמדובר בשמות גדולים מאוד. משם, זה התחיל להתגלגל. חזרתי לארץ ועשיתי כמה אודישנים. וכבר ברגע הראשון הייתה לי תחושה מאוד חזקה שזה תפקיד עם חיבור אליי. טסתי, הצטלמתי, והשאר היסטוריה. ברור שזה עשה חשק לעוד. טעם לעוד תפקידים, גם בשפה האנגלית. הדבר הכי מדהים הוא לא התקציב הענק, אלא שמזדמנת לך האפשרות להכיר אנשים מוכשרים חדשים, שאת חלקם אהבת והערצת הרבה לפני.
"אין לי תשובה חד־משמעית אם אני רוצה לעבור ולשחק בחו"ל. אני שולחת אודישנים מהארץ. אני עובדת על המבטא שלי. זה משהו שאני לחלוטין בדיאלוג איתו, אבל כרגע אני לא רואה את עצמי עושה רילוקשיין. אני אטוס בנובמבר לאל־איי לתקופה קצרה. אבל חשוב לי להמשיך לעבוד בארץ ואני לא לוקחת שום תפקיד שאני מקבלת כמובן מאליו. אני לא עומדת במקלחת, מחזיקה את השמפו ומודה לאקדמיה על האוסקר. אם כבר, אני מחזיקה את השמפו ושמה אותו על הראש. אני בחורה פרקטית".
אודישנים
"סליחה על ההתפלספות, אבל ככל שהזמן עובר, אודישנים תפקידים ואולי גם החיים, נהיים עבורי יותר קלים. אין ספק שניסיון וזמן זה דבר שמאוד עוזר ומה שפעם היה מורכב לי, כמו להתכונן לאודישן מהיום למחר, הוא משהו שכיום יותר פשוט לי. גם הדחיות נעשות קלות יותר. כשהתחלתי לשחק הייתי עוד בבית ספר, לא תמיד אישרו לי, אז בכלל לקחתי דברים בעירבון מוגבל. אחרי שסיימתי ללמוד הייתה לי תקופה ארוכה שלא עבדתי וקיבלתי הרבה 'לא'. נפגשתי עם איזה במאי אז ששאל אותי, 'מה איתך היום?' והתביישתי שאין לי מה לספר לו. לקח לי זמן להבין שזה חלק מהמקצוע, שזה בא בתקופות. היום, כשאומרים לי 'לא', יותר קל לי להתמודד. אני מאוד מבינה למה כל 'לא' קרה".
על החיים ועל המוות
"בגיל שנתיים ותשעה חודשים אובחן אצלי סרטן. היה וחזר, עד גיל חמש וקצת, ואז הבראתי. זה השפיע על המערכת החיסונית שלי. אני כמעט ולא זוכרת רצף קוהרנטי של האירועים. אבל אני זוכרת הרבה רגעים. רק בדיקות, טיפולים והשלכות. עבר המון זמן מאז שהחלמתי, אני מבינה יותר מהרבה אנשים את הביטוי 'העיקר הבריאות'. אני לא מתעסקת בזה יותר מדי ביומיום. הסרטן לא השאיר אותי חרדתית. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, אחרי שהחלמתי, כל כאב שלי מיד הביא אותי לרופא לבדוק.
"אני מוצאת את עצמי מתעסקת בנושאים של חיים ומוות. זה תמיד העסיק אותי, ובתיכון, בעבודת הגמר שלי בסוציולוגיה, כשכולם עשו את הדברים הקלים ביותר כמו הקשר בין מין לנישואים וקיבלו מאה, אני עשיתי עבודה על הקשר בין חולי וסרטן לבין העמדה כלפי המוות והחיים. אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא מושג שגיליתי אז: לימינליות. שלב ביניים בטקס, שבו האדם אינו נמצא עדיין במעמד החדש אך כבר עזב את הישן. יש משהו בלהבריא מסרטן שגורם לך להיות בשלב לימינלי תמידי. אני ממש לא מרגישה שם, אבל אני גם לא לגמרי בלי זה. זה שאני לא חושבת על הסרטן כל יום, לא אומר שזה לא השפיע על איך שאני חיה היום. בפעם האחרונה שהייתי אצל הרופאה היא אמרה לי שבפעם הבאה שאבוא, זו תהיה הביקורת האחרונה שלי. זה באמת מרגש".
על הגובה
"אחת ההשלכות של המחלה הייתה פגיעה בעמוד השדרה שלי. בסך הכל ניצחתי את המערכת, כי העריכו את הגובה שאגיע אליו במספרים מאוד נמוכים ועליתי על זה ב־20 סנטימטרים. אני נמוכה, אבל הגובה שלי תקין. אניה בוקשטיין ואני נותנות כיף באותו הגובה. זה לא סוד שפעם היה לי יותר קשה עם הגובה שלי. בעיקר בתקופת התיכון, כשאת מתעסקת בנשיות ובהתבגרות שלך, וזה לא היה נעים. פתאום את רואה את כולם צומחים ורק את נשארת מאחור. זה גם מין גיל כזה שאת רוצה להיות כמו כולם. זה היה מין קיר זכוכית שהתנגשתי בו, ודי מהר ‑ הרבה בזכות חברים שלי והתפקיד שעשיתי ב'פרינסס' ‑ זה השתחרר מאוד. גם עם עצמי עברתי כל כך הרבה, אז שאתבאס מהשטות הזאת? עם הזמן הבנתי שזה גם יתרון לתפקידים שקיבלתי. תפקידים שאני רק יכולה לחלום עליהם".
רווקות והעיר הגדולה
"אני מרגישה כרגע שאני נמצאת בעומס מקצועי גדול מכדי להכניס מישהו לחיים. אני מאוד מאמינה באהבה ובזוגיות. אני באה מבית להורים שחיים יחד 30 שנה ועברו הרבה דברים ואוהבים נורא, מבלי שזה יהיה מובן מאליו במציאות הזאת. אני רוצה זוגיות, אבל אני כרגע עוד לא שם בנכונות שלי, ולכן זה יגיע כשזה יגיע. בכל אופן, אני מהביישניות שלא מתחילות או יוזמות. אני מעריצה בנות שעושות את זה. לא בקטע של גירל־פאוור, אלא כי אני באמת חושבת - מה הבעיה בלגשת למישהו? אבל אני טיפוס ביישן, למרות שאין דבר שאני אוהבת יותר מלהכיר אנשים חדשים.
"אני לא טיפוס של אפליקציות היכרויות. לא ניסיתי כדי לפסול, אבל אני מרגישה שזה פחות בשבילי. לי יצא להכיר הרבה פעמים דרך חברים. גם באינסטגרם זאת דרך טובה. התפתח משהו שם עם מישהו שהכרתי לפני. זה החזיק כמה חודשים טובים, אבל בגדול מעדיפה משהו שמתחיל פנים אל מול פנים".
בתפקיד הילדה
"אני לא מאמינה בטייפקסטינג. נכון שיצא לי לשחק המון תפקידים של צעירות, אבל אני כן מרגישה שהזדמן לי בכל פעם לגעת בעולמות שונים, כך ששום תפקיד לא באמת היה דומה עבורי. רוב הדמויות שעשיתי מאבדות את התמימות שלהן בצורה כזו או אחרת, והדמות ב'המנצח' מאוד שונה ממה שעשיתי עד עכשיו. היא אפילו גדולה ממני בשנה, מתחילה ממקום הפוך ומאוד לא נקי ודווקא מגלה את התמימות שבה. אני מקבלת כל מיני הצעות לסרטים מסטודנטים לקולנוע, ובאמת הרבה מהם מזכירים דברים שכבר עשיתי.
"אתה יודע כמה תפקידי ילדות קיבלתי אחרי שעשיתי את 'פרינסס'? בנות שמגלות את המיניות שלהן, שמקבלות מחזור בפעם הראשונה; או אחרי 'שטיסל', הייתה תקופה שהציעו לי תפקידים של דתיות. אני לא לוקחת שום דבר מובן מאליו, אבל אני מרגישה שגם אם הדמויות ששיחקתי היו בנות אותו גיל, התפקידים היו שונים מאוד. זה לא כי 'חשוב לי לעשות את זה שונה', אלא כי חשוב להיות נאמנה לעצמי".
לפעמים חלומות
"חוץ מלהמשיך לשחק ולגלם עוד ועוד תפקידים, מעניין אותי מאוד לכתוב ולביים. התחלתי להתעניין בתסריטאות. אני כותבת מאז שאני בתיכון. בתור ילדה כתבתי הרבה שירים. אני אוהבת מאוד חרוזים. מאז שגיליתי את עולם הקולנוע, הצ'אקרה שלי נפתחה".
מבוגרת אחראית
"אני מאוד עצמאית מגיל קטן. הייתי בסטים לבד. תמיד היה חשוב לי הסולו שלי, אבל ההורים שלי תמיד תומכים ועוזרים ושם בשבילי. לפני ארבעה חודשים עזבתי את הבית של ההורים ועברתי לגור בתל־אביב. מגיל 20 שואלים אותי, 'מתי תעזבי את הבית ותעברי לגור לבד?' הם כנראה שכחו שאני עדיין צעירה. בשנה האחרונה הרגשתי מאוד מוכנה ובשלה לעשות את זה, למרות שהייתה לי הרבה פרטיות בבית. הייתה הזדמנות טובה להיכנס לדירה שהכרתי קודם, עם חבר שאני אוהבת (השחקן דניאל מורשת ‑ א.ס), וזה עבר טוב. בסך הכל אני אדם מאוד מסודר ומאורגן, אבל אני גם יכולה להיות מאוד מעופפת ולדחות הכל לרגע האחרון. היתרון הוא שגם ברגע האחרון אני איכשהו מצליחה לארגן הכל לסדר מופתי. אני עובדת טוב בדד־ליינים".
השיר של שירה
"אני חושבת שאני מאלה ששרים טוב ב'המנצח' וגם קיבלתי פידבקים טובים. תמיד אהבתי לשיר. הייתי ילדה ביישנית, אז הייתי יותר במקהלה ופחות בפרונט, אבל אהבתי מאוד לשיר במקלחת. תמיד פינטזתי שיהיה לי פרויקט משחקי שאני אוכל לשיר בו, ואז הגיע 'המנצח'. אני מטורפת על מוזיקה ישראלית. כשהייתי בת 14 הייתי מטורפת על חוה אלברשטיין. הייתי יושבת עם ידיד שלי ומקשיבה לשירים שלה. כשהיינו הולכים להופעות שלה היינו מורידים את ממוצע הגילים בקהל. אם מישהו מוטרד, אין לי כוונה לזנוח את קריירת המשחק שלי לטובת מוזיקה. זה לא שאני הולכת להיות ביונסה ‑ כמוה יש רק אחת ‑ אבל היה כיף לשיר".
