"היו מציאותיים — דרשו את הבלתי אפשרי" הייתה אחת מסיסמאות מרד הסטודנטים המפורסם בפריז, שהרעיד את צרפת לפני 50 שנה. במקום ללכת לאוניברסיטה, הסטודנטים הקימו מחסומים ברחובות ודרשו צדק חברתי לכולם: עובדי המפעלים, הנשים, המיעוטים ותושבי הפריפריה. צרפת עמדה ממש על סיפה של מהפכה. המרד של 1968 אמנם דוכא באלימות, אבל 75% מהצרפתים ממשיכים לחשוב עד היום כי לאירועים הללו הייתה השפעה חברתית חיובית ביותר.
מי שסימל יותר מכל את המהפכה שהגיעה מספסלי האוניברסיטה הוא "דני האדום", צעיר יהודי, ג'ינג'י, שנולד ב־1945 למשפחה של פליטים גרמנים קומוניסטים שהסתתרה בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. דניאל כהן־בנדיט הוא עדיין דמות משפיעה באירופה, אדם שאינו מחויב לשום קונצנזוס ולא חושש להביע דעות מהפכניות. מאז מרד הסטודנטים, כהן־בנדיט הספיק לכהן כחבר פרלמנט מטעם מפלגת "הירוקים" הגרמנית בפרלמנט האירופי וגם להפוך לפרשן פוליטי מבוקש - ואפילו לפרשן כדורגל פופולרי. בהקשר הזה, אגב, הוא חולם לראות את נבחרת ישראל משחקת מול איראן במונדיאל הבא שייערך בקטאר. לפני כחודשיים הוא עלה שוב לכותרות כשכמעט מונה לשר האקולוגיה בצרפת, אבל כל שיחה עם כהן־בנדיט נפתחת בימים הסוערים שבהם כמעט הבעיר את כל אירופה. "אין לי נוסטלגיה ואני לא מתחרט על כלום", הוא אומר. "חוויתי רגע ענק בהיסטוריה".
מה שהופך את "דני האדום" לסמל הוא סיפור חייו יוצא הדופן. הוריו, אינטלקטואלים יהודים־קומוניסטים מגרמניה, ברחו ב־1933 לצרפת והסתתרו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפריז הכבושה. "בכל פעם שאני שואל את עצמי מה היה קורה לו נולדתי ב־1939 ולא ב־1945, אני רואה לפניי את תמונת הילד בגטו ורשה שידיו מורמות. זאת תמונה שאני מאוד מזדהה איתה".
בצרפת זוכרים אותו בעיקר כאחד ממנהיגי מרד הסטודנטים ב־1968. מאוניברסיטת נאנטר שמצפון לפריז הוא הוביל מאבק למען שחרור מנהיגי פועלים קומוניסטים ונגד מלחמת ווייטנאם. ההפגנות התפתחו לעימותים אלימים של הצעירים עם המשטרה. בהמשך התבצרו הסטונדטים בסורבון, וגררו איתם להפגנות מאות אלפי צרפתים שמחו נגד שלטון דה גול. זה לא נגמר טוב. המרד דוכא באלימות על ידי הצבא, ואחרי שבעה קורבנות ומאות פצועים, הסטודנטים נפוצו לכל עבר. דה גול אמנם הלך הביתה, אבל גם דניאל כהן־בנדיט גורש מצרפת והשתקע בגרמניה. 46 שנים מאוחר יותר העניקה לו אוניברסיטת נאנטר תואר דוקטור של כבוד ואף מינתה אותו כחבר במועצת המנהלים שלה. ההיסטוריה נראית אחרת במאה ה־21.
כהן־בנדיט, 73, שוקד כעת על ספר העוסק בזהותו היהודית, למרות שהוא מגדיר עצמו כאתיאיסט. "אינני מחפש הגדרות עבור אחרים אבל אני לא הולך לבית הכנסת, אשתי אינה יהודייה. אני יהודי מהתפוצות. יש לי זהות רבת־פנים. אני משתמש במשפט שמעורר תמיד הלם: מבחינתי ישראל היא סופם של היהודים. הישראלים הם אומה עם דת יהודית אבל הם שונים מהיהודים בתפוצות".
את עליית האנטישמיות בצרפת ובאירופה הוא מייחס בעיקר לסכסוך הישראלי־פלסטיני. "כשאתה מרגיש רע בחברה שבה אתה חי, אתה מחפש אנשים אחרים בחלק אחר של העולם כדי להזדהות איתם. הפלסטינים הופכים, עבור רבים באירופה, סמל להשפלה שאיתה הם מזדהים. ישראל כמובן מזוהה עם היהודים, מה שמחזק את האנטישמיות. ויש כמובן גם האנטישמיות הקלאסית שלא נעלמה". הדברים האלה של כהן־בנדיט מקבלים משנה תוקף על רקע הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג.
הכל בגלל שאני ג'ינג'י
כהן־בנדיט רואה בבנימין נתניהו את "אביו הרוחני של טראמפ". אבל הוא מספיק אמיתי כדי להודות ש"ישראל היא מדינת החוק היחידה באזור. בכל זאת, יש לכם מערכת משפט יוצאת מן הכלל, שהצליחה להכניס לכלא נשיא וראש ממשלה. נתניהו, עבורי, מסמל את חוסר האמת בפוליטיקה שהפכה לשיטה. כדי להגן על רעיונותיי מותר לי לטעון הכל ולא כלום. מצד שני, אם טראמפ זכה כחוק בבחירות, נתניהו יכול כנראה להישאר בשלטון עוד זמן רב".
אתה רואה פתרון של שלום בין ישראל לפלסטינים?
"בהיסטוריה לא צריך לומר שמשהו הוא בלתי אפשרי. אולי פשוט לא סביר כרגע. אבל בטוח שמדינה אחת אינה הפתרון, זהו אפרטהייד".
המאבק הפלסטיני ואינתיפאדת העפיפונים הם מאבק עממי?
"תנועות עממיות יכולות לטעות בדיוק כמו הנאציזם. השימוש בנכבה על ידי החמאס והפתח הוא כדי ליצור אשליה של חזרה מסיבית למולדת. המאבק האמיתי צריך להיות על פתיחת הגבולות והקמת מדינה פלסטינית. ההתקוממות שלהם תהיה חזקה יותר, גם בזירה הבינלאומית, אם הם יילחמו עבור המטרות הללו".
מה לגבי תנועת החרם על ישראל?
"קיימת בעיה אמיתית בספורט, בסירוב של ספורטאים ערבים להתמודד מול הישראלים. זה כבר קרה בתחרויות ג'ודו וזה לא מקובל בשום אופן. אני מקווה שנבחרת ישראל תעפיל למונדיאל בקטאר. אני חולם שישראל תשובץ בבית עם איראן. זה יהיה מאוד משעשע כי הדבר יקשה על המחרימים. אבל בשביל זה צריך שנבחרת ישראל תשתפר קצת, וזה, איך לומר, לא ממש בטוח".
כהן־בנדיט מגדיר את עצמו כ"ליברלי משוחרר מתגיות" ומזכיר כי בזמנו היה "אנטי־קפיטליסט אבל גם אנטי־קומוניסט". הוא יורה לכל הכיוונים, ועל התדמית הקומוניסטית שלו הוא אומר היום בחיוך: "קראו לי כך בשל צבע השיער הג'ינג'י שלי". אותו שיער שנאלץ לצבוע בשחור, כשניסה לחמוק בחזרה לצרפת אחרי שגורש על ידי הרשויות ב־1968.
מאז שנות ה־70 כהן־בנדיט מכונה "דני הירוק". הוא כיהן מאז 1994 כחבר פרלמנט מטעם מפלגת הירוקים הגרמנית, וגם כראש המפלגה בצרפת. "השתניתי", הוא מודה. "בזמנו לא הצלחנו לדמיין כניסה למערכת הפוליטית הקיימת, אבל הפוליטיקה בצרפת ובגרמניה השתנתה מאוד מאז". לפני כחודשיים הוא כמעט מונה לשר האקולוגיה בצרפת לאחר התפטרותו של ניקולה הולו הפופולרי, שעזב בטריקת דלת. "בשיחה עם עמנואל מקרון הוא אמר לי: 'תצטרך לוותר על האישיות שלך כדי להיות שר, לא יהיה לך החופש להתבטא כמו עכשיו. זה באמת מה שאתה רוצה?'. הסכמנו ביחד שהמינוי נשמע רעיון מוצלח אבל לא עומד במבחן המציאות". •
