דבל'ה גליקמן לא עוצר. עוד רגע הוא בן 70, גיל שבו שחקנים אחרים מביטים אחורה בסיפוק, ומתרפקים על הרגעים הגדולים שלא יחזרו עוד. גליקמן, לעומת זאת, נמצא בשיא הקריירה. מפציץ בקצב עם תפקידים — אחד יותר טוב מהשני. הוא כבר מזמן לא השחקן הזה שמנסה להצחיק בכוח. הדמויות שהוא מגלם מגוונות, מלאות עומק, נוגעות ללב ומרגשות עם זיק קטן של חיוך בשוליים. גליקמן משחק באותה מידה של אמינות חרדי ממאה שערים ב"שטיסל", מיליונר במיני־סדרה המצוינת "שטוקהולם", אבא שסובל מאלצהיימר בסדרה "המנצח" ומוסכניק קשה יום בסרט "השרוכים" — תפקיד שזיכה אותו בפרס אופיר.
"המחמאות האלו פשוט גורמות לי להסמיק", מודה גליקמן. "קריירה היא דבר מוזר, רצוף בעליות ובמורדות, שמחות ואכזבות. משמח אותי שאני נמצא עכשיו בשלב של המחמאות ולא של האכזבות". אם עבור שחקנים רבים הגיל המבוגר הוא מכשול, גליקמן רואה בו דווקא יתרון. "הייתי היום אצל הרופא והייתה לנו שיחה של היפוכונדרים. אמרתי לו, הנה מגיע הגיל שבו מתחילים לקרות לי כל מיני דברים. כשהייתי צעיר פחדתי מהם, וכשזה קורה עכשיו אני כבר לא מפחד, אני מקבל את הכל די בשלווה. הרופא סיפר לי על מחקר שאומר שהגיל שבו אני נמצא מהווה קרקע פורייה להרבה דברים טובים. יורד ממך מתח, ואתה בשל יותר לעשות דברים. עכשיו אני עושה את התפקידים עם הרבה פחות מאמץ והשחרור והנינוחות רק עושים לי טוב. אין לי צורך להוכיח בכוח שאני קומי, להצחיק בכל מחיר, מה שקרה לי בתחילת הדרך".
גליקמן בדרך כלל מתרחק מפוליטיקה, גם בהכנות לראיון שלנו קיבל עצות לא לדבר על מירי רגב וחוק הנאמנות. אבל הנושא בוער בעצמותיו. בטקס פרסי אופיר האחרון, שבו זכה באוסקר הישראלי על תפקידו בסרט "שרוכים", גליקמן כבר לא יכול היה להתאפק. "באולם הזה נמצאים אנשים מהתעשייה שהיא בין הטובות בארץ, ולא ניתן להרוס אותה", רעם קולו. "ישנם חורשי רעה. ישנה מזימה — לא רק אצלנו, בכל התחומים במקום הזה — להפוך אותנו למקום ללא שלל דעות, ללא השקפות, רק רעיון אחד. לא ניתן לזה לקרות".
"בשנים האחרונות הייתה התפתחות עצומה בקולנוע הישראלי והוא הפך להיות בין הטובים בעולם", מתייחס גליקמן לסערה שעורר בטקס ונימת קולו הופכת לצינית. "פתאום יש סכנת היטמעות של העם היהודי בקרב הגויים, לכן נעשים עכשיו צעדים מאוד חשובים מצד משרד התרבות להחזיר את הקולנוע הישראלי הרבה שנים אחורנית, למצב שאיש לא יעריך אותו, העיקר שלא נתבולל. למה? כי אנחנו חייבים לשמור על טוהר הגזע. הקולנוע הוא רק דוגמה לכך. זה מתבטא בכל תחומי התרבות. אף אחד לא יכול להגיד לי כלום על כך שאני מוחה נגד מה שקורה במדינה, כי אני מדבר בשבחי טוהר הגזע", צוחק גליקמן.
ומה אתה חושב על חוק הנאמנות?
"חוק הנאמנות שומר עלינו כדי שנהיה מבודדים בקרב הגויים. רק הבידוד יציל אותנו מאסון".
האלוהים החדש
למה לו פוליטיקה עכשיו, במיוחד כשהקריירה שלו ממריאה. גליקמן מעדיף לדבר על הסרט "שרוכים" — סרט קטן, בתקציב נמוך, שזוכה לביקורות מפרגנות ולהצלחה מפתיעה בקופות. ב"שרוכים" גליקמן מגלם אב לבן עם פיגור קל, שמותה הפתאומי של האם מאלץ אותו לעבור להתגורר עם אביו ממנו היה מנותק רוב חייו. כל מי שצפה בטקס פרסי אופיר התקשה שלא להבחין בהתרגשות שאחזה בגליקמן עם הזכייה בפסלון. "זה היה נהדר", הוא מתרגש גם במהלך השיחה בינינו. "אנשים מסמסים לי שהם צופים בסרט ובוכים. ואם מזילים דמעות, סימן שזו אמנות. גם כשאני ראיתי את הסרט, זלגו לי דמעות. כן, דמעות. ינקול גולדווסר הבמאי עשה כאן את סרט חייו, הוא שמר עליי שלא אזייף. כל כך אהבתי לשחק את האיש מלא הכאב הפנימי הזה והמופנם הזה, מוסכניק שהוא כבד יום וכבד בטן. צילמנו את הסרט בקור ובגשם הירושלמי, בתקציבים נמוכים, אבל זה נעשה בכל כך הרבה אהבה ועם קאסט נהדר, וזה מה שחשוב".
גם התפקיד של גליקמן בסדרה "המנצח" מזכה אותו בביקורות נלהבות (פרק חדש של "המנצח", מוצ"ש ב־yes וב־stingtv. מומלץ! למי שלא ראה עדיין: כל הפרקים זמינים ב־VOD). יש כמעט קונצנזוס שמדובר באחד התפקידים הטובים בקריירה שלו. בסדרה שכתבו אורי אלון ויהונתן אינדורסקי וביים אלון זינגמן, יוצרי "שטיסל", גליקמן הוא אביו חולה האלצהיימר של ליאור אשכנזי. הבן, מהמוזיקאים המוערכים בעולם, נאלץ לברוח מסיבוב הופעות בינלאומי ולחזור לשכונת ילדותו וממיר את הבמות המפוארות בעולם בניצוח על חבורת הזמר במתנ"ס השכונתי. "זאת הרגשה נהדרת לעבוד שוב עם היוצרים של 'שטיסל'", אומר גליקמן. "נכון שיוצא שאני מחלק עכשיו סופרלטיבים לכל מי שאני עובד איתו, ואולי זה נשמע לך מזויף, אבל הכל אמת. יש לי סיפורים מהעבר שבהם לא חלקתי כאלו מחמאות למי שעבדתי איתו. רחוק מזה".
איך נכנסים לדמותו של חולה אלצהיימר?
"הרבה שואלים אותי אם הלכתי לפגוש חולי אלצהיימר — אז התשובה היא לא. פה ושם בחיים נתקלתי באנשים בשלבים כאלה או אחרים של אלצהיימר, וגם קצת למדתי על אלצהיימר, לא מעבר לזה. יש עונג עצום להיות חולה באלצהיימר בזמן הצילום בלי להיות חולה באמת. פתאום הבנתי שאתה נכנס לאיזושהי עמימות, נתקל בסוג של קיר. ואני לא מתכוון לעמימות שממשלת ישראל מתכוונת אליה כשהיא נשאלת בעניין האטום", הוא מחייך. "הבנתי שיש שלבים מוקדמים אצל חולי אלצהיימר שהם מנסים להסתיר את המחלה, למרות שהדמות שאני מגלם נמצאת במצב הרבה פחות מעודד. יותר כיף לשחק מישהו שלא בדיוק מזהה את הבן שלו מאשר אבא שאומר לבן שלו 'תדליק את הטרקטור ונצא לחרוש"'.
מחשבות על אלצהיימר וזיקנה מפחידות אותך?
"אין לי כרגע תוכניות להיכנס לאלצהיימר, טוב לי בחיים, אפילו טוב מאוד, אבל דברים קורים, ואין לך שליטה עליהם, במיוחד בגיל שלי".
אם הקורא ליאור אשכנזי הגיע עד לפסקה הזו בכתבה, הוא עומד להסמיק בקרוב. "כל הקאסט, וכמובן לאורה ריבלין, היה נפלא, אבל הפרטנר העיקרי שלי הוא ליאור", אומר גליקמן. "זה תענוג שקשה לתאר אותו במילים. מספיק להתבונן בו בעיניים וללמוד. גם השתיקות בינינו על המסך הן טעונות וטובות. באחת הביקורות כתבו שאלו רגעים של קסם, ואני מסכים איתם. אתה מקבל מליאור כל כך הרבה גם מבלי לדבר. ואני חושב שגם הוא הרגיש ככה לצידי, ואני אומר את זה ממרום צניעותי. בכלל, הדברים הטובים ביותר היום נעשים בסדרות בטלוויזיה וכרגע זה מנצח את הקולנוע, בארץ ובעולם. הסדרות הן האלוהים החדש".
אלה לא רק האהבות החדשות כמו אשכנזי — בשנים האחרונות גליקמן חוזר לשתף פעולה גם עם החברים הוותיקים, גיבורי "זהו זה". בשטוקהולם הוא שיחק לצד גידי גוב, ובסרט הבא שבו יצטלם בקרוב, "השאיפה לחיים", המתרחש בבית אבות, גליקמן יפגוש חבר ותיק אחר — את שלמה בראבא. "כיף לחזור לחברים מפעם", אומר גליקמן. "המפגש עם בראבא יהיה מפגש מאוד שמח. זה לחזור לילדות. למדנו יחד בבית הספר לאמנות 'רננים' ועשינו חלטורות ביחד, וזו התקופה שאני הכי זוכר. תקופה נהדרת. היינו בני 17־16 והיינו מותחים אנשים ברחוב עם כל מיני שטויות. בראבא היה בא עם האקורדיאון הנצחי שלו והיינו משתטים ומרוויחים ארבעים לירות ומה זה מבסוטים. מקווה שהפעם נרוויח קצת יותר".
"האיש הזה צריך אשפוז"
עכשיו גליקמן מוכן לאתגר הבא בקריירה שלו — תפקיד בגרמנית בתיאטרון הלאומי בשטוטגרט בהצגה המסקרנת "כולם ציפורים" של המחזאי הלבנוני ואג'די מועוואד לצידם של איתי טיראן ויבגניה דודינה. לגליקמן אין מושג בגרמנית. "אני שובר את המוח והשיניים", הוא מודה. "עליתי על מונית בשטוטגרט, הנהג ניסה להסביר לי למה הוא איחר, ואמרתי לו שאני לא יודע מילה בגרמנית", צוחק גליקמן. "הוא עבר לדבר איתי באנגלית מאוד מגומגמת, שבורה כזאת, ואז קפץ לי השד והתחלתי לדקלם את המונולוג שלי בגרמנית מתוך ההצגה. הנהג היה המום לחלוטין וצעק עליי 'אז אתה כן יודע גרמנית, למה אמרת שלא?!'. הסברתי לו באנגלית שזה הדבר היחיד שאני יודע בגרמנית. המסכן הזה הביא אותי הביתה בלי להוציא מילה. הוא בטח חשב לעצמו, האיש הזה משוגע שצריך אשפוז או שהוא מסוכן לציבור".
ההצגה - שתשוחק באנגלית, גרמנית, עברית וערבית - מביאה את סיפורה של משפחה ישראלית־יהודית־גרמנית, שבנה מתאהב בסטודנטית ממוצא מוסלמי ונקלע לקונפליקט קשה עם אביו. הפקה אחרת של המחזה, שהועלתה בצרפת עם לאורה ריבלין, תתארח בקרוב בתיאטרון הקאמרי. טיראן, שמגלם בהצגה את בנו של גליקמן, אחראי לשידוך שלו עם התיאטרון הגרמני. "איתי משחק בהצגה ישראלי לאומני קיצוני, בדיוק ההפך ממנו", אומר גליקמן. "מזמן השתוקקתי לשחק איתו. עכשיו התמזל מזלי. הוא שחקן ענק, חכם ואמיץ. לא רק הוא נהדר, גם דודינה כמובן".
"כולם ציפורים" תעלה בתיאטרון הלאומי של שטוטגרט, מהטובים באירופה, ב־16 בנובמבר לכמה הצגות, ובהמשך תוצג שם כמה פעמים בכל חודש, מה שיאלץ את גליקמן לטוס לגרמניה מדי חודש. "אני נהנה להיות אזרח העולם", הוא מתפייט. "שטוטגרט מפתיעה אותי. היא כל כך יפה, מלבבת וטובת לב אליי. אני נורא אוהב לנסוע למקומות חדשים, לגלות ארצות, ולאו דווקא כתייר. למזלי אני גם עובד וגם נמצא באיזו פיסת חיים שטוב לי בה".
את גליקמן אפשר לראות בסופ"ש בסרט "השרוכים" ובסדרה "המנצח" ב־yes
