הכל היה מוכן ללידת הבן של אנחל בונני ודושי לייטרסדורף בעזרת אם פונדקאית. אחרי שנים ארוכות של המתנה, הרגע המיוחל חיכה מעבר לפינה בטביליסי, גיאורגיה, מולדתה של הפונדקאית. אלא שבונני הסתכל על לוח השנה ונזכר: סביב תאריך היעד יש לו פרמיירה גדולה לסדרה האמריקאית 'קונדור' בלוס־אנג'לס. "זה נפל בעצם על אותו היום של הלידה", הוא מספר, "אני בתפקיד ראשי בסדרה. כמובן שבהפקה רצו להטיס אותי מלוס־אנג'לס לגיאורגיה וחזרה וכל מה שצריך. אמרתי לדושי, 'שלושה ימים ואני בא'".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אבהי מצידך.
"איזה גבר קדמון חסר רגישות אה? כאילו שאני נוסע לרבע שעה וחוזר. והיא אומרת לי, 'אח שלי על מה אתה פאקינג מדבר, אתה שומע את עצמך?' אמרתי, 'כן־כן אטוס לאל־איי ואחזור. הוא יהיה בן שלושה ימים, לא ישים לב'. אז היה לנו..."
ריב?
"ריב? גם לא משבר. זה היה הרבה יותר גדול מזה, משהו בסגנון 'באיזה סרט אתה חי בנאדם' מצידה. דושי לא רצתה לחשוב על זה שאסע בכלל. לא נסעתי. מה חשבתי לעצמי בכלל?"
היית בלידה?
"אסור להיכנס. דושי בפנים, אני מחכה בחוץ. התינוק הלך מהפונדקאית ישר לזרועות של דושי. נכנסתי 20 דקות אחרי הלידה. כשראיתי את הקטנצ'יק, קודם כל צחקתי כמו אידיוט 20 דקות רצוף. ואז בכיתי, נשבע לך, עשרה ימים רצוף. בכל פעם כשהסתכלתי על הילד או הרמתי אותו בכיתי, אח שלי. אמרתי לעצמי, באיזו קונסטלציה חייתי לפני, כשאמרתי שאולי לא אהיה בלידה. יכול להיות שהייתי מפספס את הלידה של הבן הבכור שלי? גם אם ייתנו לי אוסקר אני לא נוסע אם תהיה לידה".
× × ×
לפני שהחליטו על פונדקאות, הם החלו טיפולי פוריות בשנת 2013, כשנתיים אחרי שהכירו. "דושי הייתה בת 36 והבנו שזה לא יכול להיות טבעי בגלל בעיה מסוימת. כשאתה מגיע לטיפולי הפוריות, אתה חושב שרק אתה בעולם עושה את זה ואז אתה מגלה ש־70 אחוז מהאוכלוסייה בתוך טיפולים כאלה מכל מיני סיבות. זה לא מקל עליך ממש אבל יש בזה משהו מנחם, שאתה לא מעין מוקצה, לא לבד בזה".
זה יכול להיות גם זרע חלש של הגבר.
"אני סופרמן, עשיתי בדיקות. אנחנו, בתור גברים, רוצים להיות אלפא־מייל ששמים את הזרע שלהם ומשם בא הדור הבא. בוא, לכל גבר יש את הפחד הזה שהוא לא פורה מספיק. כמובן שגם לי היה, עד שיום אחד דושי אמרה לי, 'לך כבר לבדוק ותפסיק לשגע אותי'. יצא שאני וולברין בעצם. ואז התחלנו טיפולי פוריות".
ואתה שותף.
"לגמרי. אני הייתי מזריק לדושי. זה היה הקינקיות שלנו למרות שאני שונא מזרקים, אבל משהו בתהליך התקשר לזה שאני אף פעם לא מוותר. כל הקריירה גם לא ויתרתי, ולמדתי משהו. גם כשהעולם אמר לנו 'לא־לא־לא־לא' לגבי הילד, לא הפסקתי להאמין שזה יבוא. ניסינו במשך ארבע שנים, אבל זה לא צלח".
רגעי שבירה שבדרך?
"המון. היו פעמים שבהן דושי כמעט נכנסה להיריון, כזה של שבועיים־שלושה, אתה מתפלל וקם בדרך לרופאים, מלא ציפייה, אומרים לך שיש סיכוי טוב, ובסוף מתברר שלא. והכל בעצם נופל על הכתפיים הרחבות של האישה בתהליך הזה, הרי בסוף היא זו שחווה את הזריקות והטיפול וההורמונים. הייתה פעם שאמרו שיש סיכוי מאוד גדול אחרי עשרה סיבובים של הזרקות, והגענו לניתוח מאוד חשוב לשפר את הסיכויים, דושי הקריבה כל הזמן המון דברים בשביל הדבר הזה, ולא עבד.
"היינו בעיקר חסרי אונים. כשאתה עושה במשך ארבע שנים משהו שאמור לעזור לך ומגיע למפלט האחרון, טיפול אחרון, חוסר האונים מתסכל וגם מפחיד כי אתה אומר לעצמך, 'אם זה לא מצליח, מה נעשה?' ואז התחלנו לחשוב על אופציות אחרות".
מתי החלטתם לוותר סופית על טיפולי הפוריות?
"רק כשלא נשארה ברירה מבחינה רפואית. הילד הוא כמובן מזרע שלי ומביצית שלה. תראה, להגיע להחלטה ללכת לפונדקאות זה דבר מאוד קשה כי אתה מוותר על זה שאשתך תהיה בהיריון, שהיא זו שתלד את הילד שלך. היינו צריכים לדבר על זה, לחשוב יחד. דושי כמובן אמרה, 'אני רוצה להיות בהיריון'. היא הייתה צריכה לוותר על החלום הזה".
ואתה?
"הבנתי אותה, אבל מצד שני לא רציתי לסכן שום דבר שקשור אליה ולתינוק. לא רציתי להעלות במחשבה שהיא תשלם מחיר כלשהו. רציתי שתהיה אמא ושתהיה בריאה בכל התהליך. ברגע שחשבתי שזה יכול לסכן אותה בצורה כלשהי, אמרתי שאני לא מוכן. ומהרגע שבו שנינו שיחררנו את המקום הזה, אפשר היה לקחת אוויר".
הם התחילו את תהליך הפונדקאות בשנה שעברה, "הלכנו לחברת מנור, שהם מלאכים באמת ועוזרים לך מהיום הראשון ועד האחרון בכל צעד. יש מאגר פונדקאיות, מראים לך אופציות, תכונות שלהן. הרי בסוף זה בעצם מעין חממה ואתה רוצה שהיולדת תהיה בריאה, לא תשתה אלכוהול ולא תעשן, שתחיה חיים נורמטיביים ולא תעשה טריפים. ההחלטה הייתה קלה. אתה לא הולך לפי לוק, אבל אם יש לך חמש שאתה רוצה כן תתחבר למראה. בחרנו בפונדקאית מגיאורגיה. אלא שהראשונה לא הצליחה להיכנס להיריון, שזה היה מדהים".
נשמע עצוב, מה מדהים כאן?
"מדהים שגם זה לא הצליח. התבאסנו מאוד. הבנו שהתהליך לוקח זמן וצריך כאן כוח רצון וסבלנות. אין פה קסמים. אמרנו לחברה, 'אוקיי, תבחרו מה שאתם רוצים, תגידו לנו כשזה נתפס, כשיש היריון'. כבר שבענו מניסיונות, לא רצינו עוד שיברון לב, אחרי כמה חודשים הודיעו לנו שפונדקאית נכנסה להיריון".
כמה זה עולה?
"קצת מעל 200 אלף שקל, ואתה מביא את הדבר הכי מדהים שקרה לך בחיים".
מתי פגשתם את הפונדקאית?
"כשהגענו לגיאורגיה. הודענו לחברים הקרובים רק כשדושי הייתה בחודש שביעי וחצי. לא רצינו לספר כי ידענו הרבה אכזבות. ובגלל שכל זה לא קורה בארץ, אתה בעצמך מנתק את תחושת הזמן. ואז, יום אחד, אנחנו מקבלים טלפון, 'מה עניינים, תבואו, אנחנו עושים ישיבה כדי להכין אתכם'. אמרתי, 'אבל הילד מגיע עוד ארבעה חודשים', והם אומרים לי, 'תתעורר, עוד חודש הילד שלך יוצא לעולם'. יצא שבעצם סיפרנו לחברים הקרובים ואחרי חודש ומשהו פתאום הופענו עם התינוק, כמו בסרטים המצוירים, מהחסידה. ההתרגשות הגדולה הגיעה בחודש האחרון".
כי לקח זמן לעכל?
"כי אז אתה באמת חווה את כל ההכנות לנסיעה, ועד אז המשכנו לחיות דומה, אתה קם בשישי־שבת ועושה את מה שכיף לך. אתה לא רואה את הבטן התופחת של אשתך ולא מדבר כל יום עם החבר'ה על זה. אז היה מאוד מרגש לקנות דברים, עברנו גם לדירה מרווחת יותר. זה התחיל להיות באוויר".
אבא אנחל כבר הספיק לקעקע את כף הרגל של בנו על הזרוע. שם היילוד לבית בונני־לייטרסדורף: אנתוני מרלון דוד.
לא חסכתם במילים.
"אנתוני היה אחד השמות בפול, לדושי הרי קוראים אנדריאה ושתי האותיות הראשונות של השם משותפות לנו. כשראינו אותו, ידענו שזה אנתוני. מרלון, בגלל מרלון ברנדו, השחקן האהוב עליי ועל אבא שלי. הסרטים הראשונים שראיתי היו של ברנדו ודרך השם הזה אני זוכר את אבא שלי בכל פעם מחדש. דוד, כי זה שם ישראלי שאנחנו אוהבים וקפץ לנו מסביב ההיריון הרבה מאוד פעמים".
יש ביקורת על הפונדקאות, בהיבט של ניצול אוכלוסייה מוחלשת.
"אני מבין את הנקודה, אבל זה לא ניצול אוכלוסייה מוחלשת למען זה שאני ארגיש טוב עם עצמי. אם אני הולך לפי הביקורת הזו, מעבר לזה שהכסף עוזר לפונדקאיות ולמשפחות שלהן, מה שאומרים לי זה, 'בוא נשאיר משפחות בלי להגשים את החלום שלכולם מגיע'. מה לעשות שאלוהים לא בירך אותנו ביכולות של זוגות אחרים או נשים אחרות? אז נישאר בלי ילדים? מי מחליט מה נכון או לא מבחינה מוסרית? בכל התהליך הזה אין שום דבר שהוא ניצול של אף אחד מהצדדים. בעיניי זו רק עזרה לכל הצדדים ורק לשים את כולם במקום יותר טוב. הפונדקאית עושה את זה מרצון, לא מכריחים אותה, ואם יש את האפשרות המדהימה הזו, למה להתייפייף? זו הבעיה בעולם היום".
אתה נשמע כועס מהשאלה.
"זה מאוד מעצבן אותי, עושים איתך חשבונות על המשפחה שלך, על הבן שלך, יצא לי הדבר הכי מדהים בחיים ואנשים יגידו לי שאני מנצל מישהו אחר. אנשים תמיד מתייפייפים כשהם בצד הנוח, בקלות בלתי נסבלת. ברור שקל מהצד לבוא ולתת ביקורת, אנחנו העולם המערבי המתקדם מנצל את האנשים המסכנים של העולם השלישי. אבל מי שחושב בצורה כזו הם רק אלה שבצד הנוח. יש גם אנשים שיגידו שישראל היא עולם שלישי".
אתם בקשר עם הפונדקאית?
"כן, שלחנו לה תמונות, דיברנו איתה. יש לה משפחה משלה, היא אישה מקסימה".
ואיך האבהות?
"מדהים. אני מבין עכשיו למה הצורך בטלפון עם הרבה ג'יגה. אני כל היום מצלם. כל דבר שהוא עושה מדליק אותך".
לא העלית לרשת.
"יש דברים שאני עדיין רוצה שיישארו פרטיים. האינסטגרם דפק לאנשים את המוח. אם אתה באינסטגרם אז אתה מוכשר, אתה איש טוב ושמח, רק דברים טובים קורים לך. העולם מקבל אותך בגרסה הכי טובה שלך ומעצים אותך. בולשיט. אלה חיים מקבילים שהם לא באמת החיים שלך".
× × ×
זה לא הלך קל לבונני גם בקריירה, אבל בחמש השנים האחרונות הוא במסלול של נסיקה מתמדת, מדלג בין מדינות בקצב של סוכן מוסד פעיל במיוחד. קחו אוויר: ב־2013 הופיע לצד נטליה אוריירו בסדרה הארגנטינאית 'רק את', לאחר מכן בסרטי הקולנוע 'רוק בקסבה' ו'שושנה חלוץ מרכזי', בסדרות 'תא גורדין', 'זגורי אימפריה', 'שוברי גלים', 'משפחה שולטת' וגם תפקידים בהצגות 'מדיאה' בתיאטרון נחמני ו'מוטרפים מאהבה' בהבימה. ההמשך עבר דרך תפקידים גדולים בסרט המדובר 'שבעה ימים באנטבה' בתפקיד יוני נתניהו ז"ל, סדרת המתח Shots Fired של רשת פוקס, 'אבסנטיה' של אמזון ו'קונדור' של AT&T. וחוץ מזה הוא גם הפרזנטור של קניוני עזריאלי.
את אחד התפקידים המשובחים שלו עשה ב'כפולים' של קשת, בדמותו של סוחר הנשק המתוחכם שון טילסון, והוא כמעט היחיד שנשאר מהקאסט לעונה השנייה שתשודר בקרוב בקשת 12. לפחות לפי הפרק הראשון, עושה רושם שההצלחה מהעונה הראשונה צפויה להימשך, עם סיפור חדש לחלוטין. "הסדרה מתחילה שנתיים אחרי, וגם משודרת שנתיים אחרי. למה נשארתי כמעט היחיד מהקאסט? זה משרת את הסיפור שהיה לכותבים בראש. כולם היו מעולים בעיניי בעונה הראשונה. את הדמות שלי אפשר לקחת להרבה כיוונים בגלל המסתוריות שלה, ואולי הדמות לא פתורה עדיין לצופים ולכותבים. מה שמגניב ב'כפולים' שאפילו אנחנו השחקנים יודעים ולא יודעים מה יהיה בדיוק. נותנים לנו את התסריט אבל בגלל שמשאירים קצת פתוח, אנחנו יכולים לשחק עם זה בפרשנות שלנו".
מה יש בדמות מאנחל בונני?
"בדמויות שאני משחק, תמיד אמצא משהו בעצמי. שון טילסון רוצה לשרוד, איפשהו הוא רוצה חיים נורמליים, אבל הטבע, החברה, כל מה שמסביב, לא מרשים או מאפשרים לו להגיע לאוטופיה שהוא רוצה. אני יכול להתחבר אל זה שהוא זאב בודד. הייתי כזה פעם. לפני שנים, עוד לפני 'כפולים', היה לי רצון מאוד גדול להצליח במשהו שרציתי וחלק חשוב מכל מה שסביבי לא נתן לי, אז לא נתתי לעצמי להיות אני".
תסביר.
"בגלל שהתפרסמתי בתור דוגמן, הלבישו עליי סטיגמות ואני נתתי לעצמי שזה יתלבש עליי. היה לי נוח במקום הזה שאם אכשל, אז אאשים אחרים. הרבה פעמים, במקום לעבוד קשה, הייתי רק חושב שאני עובד קשה. כשהייתי מגיע לפגישה או לאודישן, אם לא הייתי מקבל את התפקיד זה היה כי 'הם אשמים', כי הם אומרים, 'הוא לא מוכשר, סתם דוגמן'. היה לי נוח במקום של להאשים אחרים. אולי פחדתי מלהיות שחקן מצליח. לא באמת מספיק עבדתי קשה בשביל זה. זה היה קצת מייאש".
עד 2014, המלהקים לא התבייתו עליו, הבמאים לא קראו בשמו כאופציה הראשונה והוא ראה את רוב הדלתות נטרקות בזו אחר זו. "ישבתי בבית בלי לעשות אפילו תפקיד אורח כי לא ליהקו אותי לשום דבר. הייתי בשפל המדרגה והמזל שלי היה דושי, שהגיעה ודחפה אותי קדימה כל כך חזק, חוותה את הכאב שלי. אז אני יודע, אנשים עכשיו יקראו ויגידו, 'יש בעיות יותר גדולות מזה, חאלס, מה אתה מזיין את המוח'. אבל כשאתה לא מגשים את עצמך, זה נורא. אתה יודע שיש בך משהו שאתה רוצה לעשות, שזה כל מה שאתה יודע לעשות, אבל זה לא קורה. ספגתי מכות מאוד גדולות בכל פעם מחדש".
למשל?
"היו הזדמנויות שכן הגיעו, וזה היה כמעט, אני ועוד אחד על תפקיד, ותמיד השני קיבל את זה. אמרתי לעצמי אז, 'בוא'נה אף אחד לא רוצה אותי, אני לא שווה כלום'. אבל במקביל ידעתי שמשהו בוער בי בפנים לשחק".
זוכר רגע משפיל במיוחד?
"כתבו לי תפקיד במיוחד ובסוף נתנו אותו למישהו אחר, אני לא יכול להגיד אפילו מה. זו הייתה סדרה ישראלית ואחד החברים שלי קיבל את זה, חשבו שהוא יותר מתאים. זה קרה אחרי שדיברתי עם היוצרים והם כתבו את זה בדיוק למידות שלי, הייתי כבר ממש שם. זה היה אחד הרגעים הכי קשים ואז דושי עוד לא הייתה בחיי".
איך הגבת?
"לא יצאתי שלושה ימים מהבית. אמרתי לעצמי, 'מה עוד צריך לקרות כדי שאקבל תפקיד?' הרי היוצרים התקשרו אליי, 'אנחנו חולים עליך, יש לנו תפקיד בשבילך, שולחים תסריטים'. ואז ברגע האחרון, כשבאנו לעשות את הטסט, הם שינו משהו קטן וחשבו שמישהו אחר יותר מתאים לתפקיד ונתנו את זה למישהו אחר. התבאסתי עליהם מאוד, אבל התבאסתי יותר על המצב שלי. הייתי בנקודה הזו בשיא התסכול והכעס, מאוד עצוב, רגע קשה מאוד מבחינתי. כן, גם בכיתי".
דיכאון?
"באותן שנים לא חשבתי שאני בדיכאון אבל לפי איך שהתנהגתי אז, אפשר לומר שהיה מעין דיכאון כזה ביומיום. אתה קם בבוקר וממציא לעצמך חיים, אומר לעצמי אוקיי אני אלך לים, בונה סדר יום כאילו של עסוק כדי לברוח. זו תחושה של תסכול מאוד גדולה. מצד אחד אני יודע שזה מה שאני רוצה וחושב שאני יכול ומצד שני, במה שקורה באמת, זה רחוק ממה שאתה חושב. הפער הוא זה שמשגע אותך, הציפייה לתפקידים משגעת אותך".
איך זה השפיע בפועל?
"בהסתכלות אחורה, כעסתי על העולם, על המון דברים. אתה כועס על האנשים הקרובים אליך ומי שסופג ראשון הם החברים ובת הזוג. היי, שלא יצטייר כאן שהייתי קם בבוקר וכל הזמן בדיכאון אבל היו תקופות, במיוחד ברגעים שבהם קיבלתי לא, שאתה מרגיש עוד דקירה ועוד סכין בגב".
והזוגיות? דושי אשת עסקים מצליחה, אתה מחפש את עצמך. יש פערים בבית.
"וזה מה שאהבתי בה, שהיא אישה עצמאית ומצליחה, והסתכלתי על עצמי, לא הייתי מסופק כמוה. חשבתי, או שאני נופל עד הסוף ואין דרך חזרה או שמרוב שאני נחנק וטובע, יגיע קאט ואשחה כלפי מעלה".
מתי זה הגיע?
"קמתי יום אחד באמצע הלילה, היה לי קשה להירדם בתקופה הזו, אז הייתי במחשבות עד ארבע־חמש בבוקר. בשלוש בלילה התעוררתי בהתקף של בכי מטורף ודושי שומעת אותי ושואלת מה קרה. הייתי עם הגב אליה, אמרתי לה, 'נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי'. והיא אומרת, 'מה נמאס?' ואני עונה, 'מעצמי'. ברגע הזה התחלתי להסתכל פנימה, שאלתי את עצמי, 'מה אתה באמת רוצה, ככה לחיות את החיים או שאתה רוצה לתת פייט ולראות עד לאיפה באמת תוכל להגיע. איפה החלומות שלך'. פה התחיל הסוויץ'. זה לא שלמחרת היה מדהים כן, אבל מאותו לילה הייתי נינג'ה".
כלומר?
"הייתי מקבל אודישן, סוגר את עצמי בבית ומתכונן, לא קורא את הטקסט והולך לים כמו פעם. אמרתי לעצמי, 'אתה לא מוכשר בכלום, שב תעבוד'. וככה הייתי קורא את הטקסט שוב ושוב ומתכונן. אם רצו לראות אותי לתפקיד קטנטן, מבחינתי שורה, הייתי רץ. מצאתי הנאה בדבר הזה שאני באמת רוצה לעשות. כמו רוקי בלבואה שמתכונן לקרב חייו בסרט הראשון. פתאום הגיע רצף של תפקידים מעניינים, קיבלתי תפקיד בסדרה הכי מצליחה בארגנטינה עם נטליה אוריירו, ואז את 'זגורי אימפריה' בעונה השנייה - ותמיד אזכור את זה למאור שהאמין בי, ואז הסרט של שי כנות 'שושנה חלוץ מרכזי'. אלה דברים שפתחו את הברז, והכל פתאום שטף. אושר גדול. באותה תקופה נכנסתי לאודישן ל'כפולים', עודד רסקין קיבל אותי, ואני חושב שזה היה עוד רגע מפנה ששינה לי את הקריירה, כשאחריו הגיעו הצעות יפות מחו"ל".
איך היה לשחק את יוני נתניהו?
"קראתי את כל מכתבי יוני, איש מדהים. לך תדע מה היינו יכולים להרוויח מהאיש הזה לו היה חי ואני לא מחדש שום דבר פה. מאוד רגיש ומאוד חזק, חכם. פגשתי את עדו נתניהו, אחיו, הבנתי שהוא היה הדומיננטי במשפחה, הושפע רבות מאבא שלהם, פרופסור בנציון, שלפי הסיפורים היה איש חזק וחכם ולא פשוט. נפגשתי גם עם החיילים של יוני, והיו על הסט שניים לפחות כמעט כל יום".
עם ראש הממשלה דיברת?
"הוא ידע שבחרו בי לתפקיד יוני. עדו אמר לי שהם דיברו על זה. עשינו כמיטב יכולתנו, עדו ואני, להציג את יוני בצורה הכי אמיתית שיש. שבועיים אחרי שהסרט יצא, עדו התקשר אליי והוא אומר לי, 'ראינו את הסרט בהקרנה מיוחדת כל המשפחה, יש לי המון דברים לומר על הסרט אבל עשית עבודה מדהימה, תפסת את יוני כמו שאני זוכר אותו, עם המון ניואנסים'. זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, גם אם אנשים לא הסכימו עם מה שהסרט תיאר".
חוויות מהוליווד?
"הגשמתי חלום לעבוד עם ג'ונתן דמי, שעשה בין השאר את 'שתיקת הכבשים' ו'פילדלפיה', והסכים לעשות פרק בסדרה Shots Fired. אני נכנס לטריילר של האיפורית ויושב לידי פאקינג ריצ'רד דרייפוס. אמרתי לו שאחד הסרטים האהובים עליי הוא 'מפגשים מהסוג השלישי'. הוא אמר שזה התפקיד שהוא הכי אהב בקריירה שלו וסיפר לי מה בדיוק עשה כדי לקבל אותו: 'בדיוק סיימתי את 'מלתעות' עם ספילברג, והוא סיפר לי שיש תסריט ואמר לי שהוא חושב שאני לא מתאים לזה. קראתי את התסריט והייתי מתקשר לסטיבן ארבע פעמים ביום, משגע אותו לגבי השחקנים שהוא רצה. אמרתי לו, מה תיקח את אל פאצ'ינו שיצעק לך את הטקסט כל הזמן? ואת ג'ין הקמן המכוער הזה? אני האיש שלך' וככה היה, עד שקיבל את זה".
אתם בקשר?
"איתו לא. עם ויליאם הרט מ'קונדור' נשארתי בקשר, היינו חמישה חודשים בטורונטו, למדנו להכיר זה את זה טוב. הוא היה מתקשר פתאום ואומר, 'בוא נעשה קמפינג ביחד, בוא נצא מהעיר'. הבנאדם הזה שגדלתי עליו, שנתן לי השראה, הוא פתאום חבר שלי".
× × ×
לפני שלוש שנים הלך לעולמו אביו, וולטר, "הוא היה על סף 80, היו לו כל מיני סיבוכים, הדיאליזה שברה לו את הגוף בסוף. הוא היה כבר חלש ונפל בבית, עשו לו ניתוח. הוא היה שנה וחצי חולה, טיפולים. לא יצא כבר מהבית חולים. הייתי הרבה לצידו".
הספקת להיפרד?
"אתה אף פעם לא מספיק להיפרד באמת. אמרתי לו שחבל שלא בילינו יותר זמן ביחד. הצטערתי על כל הרגעים שיכולתי להישאר עוד שעתיים איתו, במקום ללכת שוב לשתות בירה. הייתי מאוד קשור אליו ועד היום אני לא מקבל את זה שהוא הלך. כל העולם שלך חרב עליך, הדבר הכי עצוב בחיים קורה לך ואתה יוצא מהשבעה, פותח את הדלת והעולם ממשיך להתקיים, גם אנשים שקרובים אליך. אתה במצוקה הכי גדולה שלך וחבר שלך יוצא לבירה וההוא מבלה. איש לא עוצר".
סיפרת בעבר שהוא היה אלכוהוליסט, סלחת לו?
"כל מה שהייתי רוצה לעשות היום זה לשתות איתו וויסקי. החיים לא פשוטים, זה עולם קשה. אני מתאר לעצמי אותו עם ארבעה ילדים, בערך בגילים שלי, פועל שחי בדוחק. אורוגוואי, אוסטרליה, שם עבד בחברת צמיגים, ואז שוב אורוגוואי, נצרת־עילית. היה זמר מדהים אגב ולא עשה עם זה כלום. השתייה הייתה חלק מהחיים שלו. הוא היה אחלה חבר.
"הלוואי שהוא היה היום בחיים ושותה ורואה את הנכד שלו. כואב לי שלא הכיר אותו. לפעמים אני מחזיק את אנתוני, ואיפשהו בלב אני מרגיש את זה שהוא שמר עליו לפני שהגיע ושלח לי אותו מבחינה קוסמית. הייתי רוצה שיהיה פה בפועל ונתחבק כולנו".
אמו, רבקה, סובלת מדמנציה, "ואני נהנה מאוד לטפל בה. אבא ואמא נפרדו לכמה שנים, ובשנים האחרונות של אבא הם חזרו. זה מדהים שנשארו ביחד כל כך הרבה שנים ולא ברור איך זה קרה מבחינת התכונות שלהם. היא הייתה אישה חזקה בבית".
מכות?
"כולל, לפעמים. היום אני רואה את אמא שלי בעין שונה. הרבה שנים שיחקתי את הבן המורד, ואמרתי לעצמי איך זה יכול להיות שלא קיבלתי מספיק אהבה מאמא שלי, הלוואי שהייתה מחבקת אותי יותר ואומרת שהיא אוהבת יותר. היא לא עשתה את זה מספיק. אבל לא הייתי מחליף אותה בחיים. אני מבין אותה היום ושמח שיש לי את האפשרות לתת לה אהבה. גדלנו בדור אחר פשוט".
והיום?
"דור של כוסיות, כל דבר שואלים את הילד, 'אתה רוצה מיץ?' פעם זה היה, 'שתה מים, זה מה יש'. היום זה ישר פסיכולוגים. לפעמים אני רואה שיחות בין הורים לילדים, שחושבים שמגיע להם הכל. אני לא קיבלתי מאית לעומת מה שילדים מקבלים כיום ויצאנו בסדר גמור".
מה זה כלל?
"ההורים עבדו מאוד קשה כדי לפרנס, לא הייתה לי את הנעל החדשה שרציתי ואני זוכר שהלכתי חמש שנים באותן נעליים. אמא שלי ניקתה בתים והייתה מטפלת, אני הייתי מנקה עם אבא בניינים בימי שישי אחרי בית הספר והיינו קמים בחמש בבוקר כדי למכור סחורה בשוק בנצרת־עילית".
אגב אנחנו לא יודעים בן כמה אתה? למה?
"נכון, ומה שיש בוויקיפדיה זו טעות. יש אלמנט מאוד קומי לגבי הגיל שלי. כשאני אומר את הגיל האמיתי, אז אנשים לא מאמינים כי אני נראה בצורה מסוימת. כשאני אומר גיל אחר, מי שמכיר אותי באמת אומר לי שזה לא נכון. אף אחד בישראל לא יודע באמת בן כמה אני, חוץ מדושי. גם האחים שלי וחברים קרובים כבר מתבלבלים".
אז בן כמה אתה?
"אני חייב אלמנט של מסתורין. המספר לא משקף את איך שאני נראה".
הבנתי שיש לך תזונה מיוחדת.
"קוראים לזה 16/8, התחלתי את זה לפני חודשיים כי זה מתאים לי לסגנון החיים. אני אוכל מאחת בצהריים עד תשע בערב בלבד, מנסה כמה שפחות מזון מעובד וכמה שפחות סוכר, שהוא האויב הכי גדול של הגוף וגורם לכל הבעיות בעיכול. שאף אחד לא ייקח אותי כגורו, אני עושה מה שמתאים לי. ירדתי באחוזי שומן, הכולסטרול ירד ובעיקר התחלתי לעשות את זה כי נמאס לי לעכל אוכל. אתה אוכל ב־12־11 בלילה, וכואב לי כל הגוף כשאני ישן, קם בבוקר מצוברח. פתאום אני יותר קליל וחד. זו לא דיאטה, זה מעין צום. הגוף התרגל. פה ושם אני חורג".
קמפיין MeToo מחזיר את בונני לתקופת הדוגמנות שלו, בגיל 20 פלוס, "עולם מאוד חשוף מבחינה פיזית, אתה מחליף בגדים ליד כולם, ליד הצלמים, סטייליסטים, הגבולות מיטשטשים. מחליקים לך יד על התחת לפעמים, גברים, גם נשים. במקרה שלי אם זו אישה, אז תחושת ההטרדה תלויה בסיטואציה, אם זה גבר, זו הרגשה אחרת. בזמן שזה קרה לי, לא היה את המודעות שיש היום כמובן, שהיא מאוד מבורכת בסביבת עבודה שבה אנשים יכולים לנצל את הכוח שלהם. אני לא בנאדם שמרגיש מאוים ולא היה מצב שלא יכולתי לפתור בעצמי, אם זו אישה או גבר".
סיפרת פעם שהייתה לך מאהבת מבוגרת שהבטיחה לך קריירה. זה לא MeToo?
"כן, באורוגוואי, היא הייתה כפול ויותר ממני בגיל ובזמנו זו הייתה מבחינתי הרפתקה שאישה מבוגרת רוצה אותי. היא חשבה אולי שהיא מנצלת אותי אבל אותי זה סיקרן ולא היה פה שום ניצול. אם לא הייתי עושה את מה שהיא אומרת, היא לא הייתה יכולה להרוס לי דבר. לא באמת היה לה כוח עליי".
מה הדבר הכי פרוע שעשית בתקופה הפרועה שלך?
"עשיתי דברים שעושים אותם בגיל ובזמנים מתאימים. לא אתחיל לדבר כמו ילד מתלהב ולספר שהייתי עם ככה וככה נשים. זה ילדותי. כמובן שאתה אומר לעצמך לפעמים מה היה קורה אם הייתי לבד. תמיד הצד שני רוצה את מה שאין לו, נשוי להיות רווק, רווק להיות בזוגיות. אז בוא נגיד שאם מחר הייתי רווק, לא הייתי משנה הרבה בחיים שלי. לא הייתי חוזר לימים של אז. הפנטזיה היא הרבה יותר גדולה ממה שבסוף יש בחיים האמיתיים וממה שאתה רוצה. בחייים לא הייתי מגיע למקום שהייתי בו לפני דושי".
אתה עדיין מרגיש צורך להצטדק בפני אנשים שהתחתנת עם אישה עשירה?
"הדיבור הזה היה קיים רק כשהתחלנו לצאת, והוא היה קרוב אליי. אנשים יכלו להרים גבה ולהגיד, 'אוקיי, אתה עם דושי בגלל זה וזה'. אבל אחרי שאתה מכיר את דושי, אתה מבין שאין לדברים האלה אחיזה. מה שאני אהבתי בה אז ואוהב היום הם דברים כמו עצמאות, העובדה שהיא אישה חזקה, דעתנית, אלה הדברים שחיפשתי אצל אישה והיא הגיעה בזמן מתאים בחיים שלי. יכול להיות שאם הייתה מגיעה קודם, לא היינו ביחד. זה שיש לה כסף, לא אשמתי. אוהב אותה, ולא משנה מה".
מה תיתן לילד שלך שלא היה לך?
"גלשן, אני מחכה כבר שהוא יגדל ויוכל להיכנס איתי למים. אחד החלומות הכי גדולים זה לגלוש איתו".
יהיו עוד ילדים?
"אמן. נשמע לי מדהים".
