בערב קליפורני חמים בספטמבר 1937 התכנסו ארבעה גברים סביב שולחן במסעדת "סאליבן" בלוס־אנג'לס, גומעים בזו אחר זו כוסות של קוקטיילי "טום קולינס" ו"וויסקי־סודה": ליאופולד מקלגלאן, הנרי אלן, קן אלכסנדר וצ'ארלי סלוקומב. כולם חברים בכירים בארגונים פרו־נאציים וגזעניים בהוליווד וסביבתה.
מקלגלאן, בריטי מליברפול עם מבטא כבד, היה מנהיג החבורה. הוא גם היה בעל מעמד מסוים בעיר הסרטים: כאחיו של השחקן זוכה האוסקר ויקטור מקלגלאן, הספיק לשחק בכמה סרטים, ובעיקר ניהל קריירה מצליחה כמורה לאמנויות לחימה לעשירי הוליווד, אחרי שהצליח לשכנע את עיר הסרטים שהוא אלוף העולם לשעבר בג'יו־ג'יטסו – תואר שהיה מצוץ מהאצבע. על כוסית וויסקי אמר מקלגלאן לשלושה שמולו שיש לו "A bloody good idea", "רעיון ממש טוב". הם האזינו בקשב רב.
כעבור כמה ימים החבורה התכנסה שוב. הפעם הביא סלוקומב, לשעבר בכיר בארגון קו קלוקס קלאן של קליפורניה, רשימה ובה 24 שמות. היא כללה 22 מפיקים, במאים ושחקנים יהודים, בהם כמעט כל ראשי האולפנים הגדולים. לצידם הופיעו שני יוצרים ענקים שאמנם היו נוצרים, אבל התגאו שוב ושוב בקרבתם ובהזדהותם עם יהודי העולם: הכוכב וגיבור סרטי הגנגסטרים ג'יימס קאגני ("אויב הציבור"), שדיבר באופן שוטף יידיש שאותה למד בילדותו בניו־יורק מחבריו היהודים, ואחד, צ'ארלי צ'פלין.
מקלגלאן היה מרוצה מהרשימה, מאוד מרוצה. הוא, בתורו, סיפר על ההתקדמות בחלק שלו בתוכנית: הוא כבר שם את ידו על דינמיט מ"חבריו במשטרת לוס־אנג'לס" והצליח לגייס (לפחות על הנייר) 24 רוצחים מיומנים מארגונים פאשיסטיים כמו "הלגיון הכסוף" ו"הרוסים הלבנים", שכללו אמריקאים, גרמנים ורוסים פרו־נאצים (את חלקם אימן בעצמו בג'יו־ג'יטסו, כדי ללמדם "איך להרוג אדם בידיך החשופות"). אבל הכי חשוב: הוא סיפר שקיבל את ברכת מנהיג "הבונד", הרמן שווין, הבוס הגדול של כל הארגונים הנאציים במערב ארה"ב, שהתאגדו עם עליית היטלר לשלטון מעבר לאוקיינוס וראו את עצמם כעושי דברו. שווין כבר השתתף בתהלוכות נאציות בניו־יורק וערך כינוסים במדים נאציים באזור לוס־אנג'לס, אבל התוכנית שהביא לו מקלגלאן הייתה הדובדבן שבקצפת: הפעולה האלימה הראשונה בדרך להפיכה נאצית אפשרית בארה"ב.
הכל היה אמור לקרות בבת אחת: כל מתנקש יטמין מטען נפץ בביתו של אחד מ־24 האנשים שברשימה. כולם יתפוצצו באותו הלילה, באותה השעה. לתוכנית המעוותת היה גם חלק ב'. "בראש היצירתי של מקלגלאן, כל יהודי הוליווד היו אמורים להיכנס לפאניקה מהדיווח על חיסולם של יותר מ־20 יהודים חשובים בעיר הסרטים, ולנסות לברוח ממנה", מספר בראיון מלוס־אנג'לס פרופ' סטיבן ג'יי רוס, מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת דרום קליפוניה, שהיה מועמד לפוליצר על מחקרו שחשף את הסיפור הזה. "אז הוא מיפה את מיקום הסירות של בכירי הוליווד הנותרים במרינות של לוס־אנג'לס, ותיכנן לצאת לסיבוב שני של קטל ולזרוק לשם מקלות דינמיט".
רוס ירצה בתחילת השבוע הבא באוניברסיטה העברית בירושלים, ובימים רביעי וחמישי ישתתף באירועי פתיחת המרכז לחקר ארה"ב בשיתוף תוכנית פולברייט באוניברסיטת תל־אביב.
פשיטות על נשקיות
לא במקרה צ'פלין הוצב בלב הרשימה היוקרתית הזו. "הוא היה האיש המפורסם בעולם, ובצדק. רציחתו הייתה מעוררת הד שלא ניתן אפילו לתפוס, וגורמת לדה־מורליזציה בהוליווד", אומר רוס. "אבל חשוב מכך: צ'פלין היה האדם שכנראה עורר את זעמם של אנשים כמו היטלר. הוא לעג בכל הקריירה שלו לסמכות – לשוטרים, לסוהרים ולשליטים. הוא סירב לקחת אותם ברצינות. ועל אף שהיה ידוע בתור האדם הקמצן ביותר בהוליווד, הוא תרם ביד נדיבה לארגונים שהגנו על מהגרים וסייעו להברחת יהודים לארצות־הברית".
צ'פלין, שביים יצירות מופת הומניסטיות ואנטי־ממסדיות כמו "זמנים מודרניים" ו"הנער", זוהה עם תנועות שמאל בהוליווד גם מחוץ למסך. מזימת הרצח המדוברת התרחשה כשצ'פלין היה עוד כוכב בקונצנזוס, ארבע שנים לפני שישחרר לעולם את יצירת המופת "הדיקטטור הגדול" – הסרט האנטי־נאצי הגדול בכל הזמנים. בסרט הוא גילם את "אדנואיד הינקל", שליט "טומאניה", שנואם בג'יבריש בפני נתיניו ומתכנן את כיבוש העולם. צ'פלין כתב, הפיק וביים לבדו את הסרט הזה ב־1941, והפר קוד ישן בהוליווד, שאמר שלא צוחקים על מנהיגים זרים, גם לא על היטלר.
"אני לא יודע אם לצ'פלין נודע אי פעם על התוכנית לרצוח אותו, אבל היא הייתה מאוד רצינית", אומר רוס. "זה היה רק חלק ממאמץ נרחב של נאצים בהוליווד, שכלל גם תוכניות לפשוט על בסיסים ונשקיות בסן־דייגו, לוס־אנג'לס וסן־פרנסיסקו, כדי להיערך לעליית הנאציזם בארה"ב".
התוכנית של מקלגלאן לא יצאה כמובן לפועל. בדצמבר 1937, בעוד ההכנות לפעולת החבלה ההמונית בעיצומן, הגיעו שניים מחברי החוליה למשרדי התובע המחוזי בלוס־אנג'לס וחשפו את הקנוניה. הם עשו זאת לאחר שסגנו של מקלאגאן, צ'ארלי סלוקומב, שיכנע אותם שראש החוליה שלהם מתכוון לבגוד ולהסגיר אותם, ולטעון שזה הכל היה רעיון שלהם. אלא שסלוקומב רימה: איש הקו קלוקס קלאן לשעבר היה למעשה סוכן כפול. הוא עבד בסתר עבור לאון לואיס, היו"ר הראשון של "הליגה נגד השמצה" ומי שכונה על ידי הנאצים "היהודי הכי מסוכן בהוליווד", שניהל רשת מרגלים משלו שעשתה הכל כדי לחתור תחת המזימות הנאציות בהוליווד.
רוס, היסטוריון המתמחה בהיסטוריה הפוליטית של הוליווד, חקר במשך שנים את הסיפור המטורף הזה ועוד שלל סיפורים - שכוללים מחתרות ומחתרות־נגד בהוליווד, יהודים ונאצים שפועלים מאחורי הקלעים זה נגד זה, עשרת אלפים ק"מ מברלין. התוצאה היא הספר "היטלר בלוס־אנג'לס: איך היהודים שיבשו את הקנוניות הנאציות נגד הוליווד ואמריקה כולה".
בניגוד לכותרת הסקסית של הספר, רוס מבהיר כי "ככל הידוע, היטלר עצמו לא הורה על התוכנית הזו, וגם לא שירותי המודיעין הגרמני. אלו היו יוזמות של תאים וארגונים בארצות־הברית שראו את עצמם כשליחיו". היטלר, לדברי רוס, "היה חכם מספיק להבין שאם תתגלה קנוניה כזו מצידו, הוא יגרום באחת לציבור האמריקאי לפנות נגדו. הוליווד הייתה מאוד חשובה לו".
בקרוב הסרט
גיבור מרכזי אחר בספר, ובהיסטוריה של אותה תקופה, הוא הקונסול המיוחד שמינה גבלס בהוליווד, הדיפלומט הגרמני גיאורג גיסלינג. "במשך שנים גיסלינג היה מאוד יעיל בלבדוק שהאולפנים ההוליוודיים לא עוברים על קוד ההפקה הפנימי שלהם, שבו היה הסעיף שקבע שסרטים לא יבקרו מנהיגים זרים ויימנעו מהצהרות פוליטיות".
כלומר שגיסלינג, הדיפלומט הנאצי הבכיר, היה נפגש עם ראשי האולפנים היהודים ומבהיר להם מה מותר ואסור שיהיה בסרטים?
"ממש כך. איתם או עם עוזריהם. הקוד הזה נוצר על ידי האולפנים עצמם, בין היתר כי גרמניה הייתה השוק השני בחשיבותו באירופה, אחרי בריטניה. זה לא עניין מוסרי, זה עניין של ביזנס. בסופו של דבר, כולם נמצאים בעולם הקולנוע בשביל לעשות כסף".
אלא שגיסלינג הוא עוד נבל בספר של רוס שמתגלה כגיבור. מתברר כי על אף שבגלוי פעל למען היטלר ובשמו, מתחת לפני השטח הוא שימש סוכן כפול והעביר למודיעין האמריקאי עוד בשנות ה־30 ידיעות על התוכניות של היטלר למלחמה באירופה. "ראיינתי את הבת של גיסלינג, שנולדה בארה"ב, והיא סיפרה לי שכבר אז הוא נהג לקחת אותה לסרטים של צ'פלין. הוא ממש צחק מהם", אומר רוס. בסוף המלחמה חבריו היהודים של גיסלינג בהוליווד העידו על מעשיו והתיעוב שלו לנאציזם, וכך הוא ניצל ממשפטי נירנברג.
גיבורים אלמונים אחרים בסרט הם ראשי האולפנים היהודים עצמם. במשך שנים, בספרי ההיסטוריה של הוליווד, הדימוי של אותם אנשים - בהם לואי ב' מאייר האגדי - לא היה חיובי במיוחד בכל הקשור לפחדנות שהפגינו כלפי היטלר בשנות ה־30, וחוסר הסולידריות שלהם לכאורה עם יהודי אירופה.
אלא שרוס חקר ומצא סיפור מרתק ונוגע ללב שמאיר אותם באור אחר. "ב־1933 התכנסו בסתר 40 ראשי האולפנים והמפיקים הבכירים בהוליווד, כולם יהודים, בקאנטרי קלאב היהודי בלוס־אנג'לס. תבין, למרות שהם שלטו בהוליווד, הם עדיין לא היו מורשים להיכנס למועדונים רגילים של וואספים", מספר רוס. באותו כינוס הופיע ליאון לואיס, שביקש את תמיכתם של ראשי האולפנים בפרויקט שיעסיק אותו בעשור הבא: הקמת "רשת ריגול" יהודית, שתחתור נגד הנאצים שהחלו לפעול בעיר הסרטים. לואיס הסביר למשתתפים כי הנאצים חדרו אל תוך האולפנים שלהם, בעיקר לכל האיגודים המקצועיים. "במחלקות מסוימות פוטרו כל אנשי המקצוע היהודים, ונותרו מחלקות 100 אחוז אריות", מתאר רוס בספרו.
לואיס גם סיפר לראשי האולפנים כי החל לשמוע על תוכניות להתנקש בהם, הרבה לפני המזימה של מקלגלאן. עד סוף הערב הוא הצליח לקושש מהנוכחים 24 אלף דולר להקמת רשת ריגול נגדית, שסיכלה פעולות חבלה נאציות רבות בשנים הבאות. הרשת סייעה לבסוף גם לממשל האמריקאי: בסוף 1941, מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור, השתמש האף־בי־איי במידע שאגרו לואיס וחבריו כדי לעצור את כל ראשי הנאצים בהוליווד - והתשתית שלהם פורקה.
אם כל הסיפור הזה נשמע לכם כמו חומר לסרט מתח משובח, כדאי שתדעו שרוס חשב על זה קודם, ומכר את הזכויות כדי להפוך את ספרו לסרט. בכל זאת האיש גר ליד הוליווד. ההפקה בחיתוליה, אבל כבר הוצמד לה מפיק זוכה אוסקר - ברוס כהן, האחראי ל"אמריקן ביוטי".
נו, אפשר לשאול אותך בכמה מכרת? זה נשמע כמו סיפור ששווה מיליונים.
"לא, לא", הוא צוחק. "אל תדאג, זה לא יהפוך אותי לאדם עשיר. אני רוצה להפוך את זה לסרט כי זה סיפור שצריך להישמע".
ומי יגלם את צ'פלין?
"שואלים אותי כל הזמן מי השחקנים שאנחנו בונים עליהם. אין לי מושג".
"אתה יודע מה הדבר הכי מדהים?", אומר לי רוס. "שרוב החברים ברשת הריגול הזו, שהונהגה על ידי יהודים, היו נוצרים. בשבוע שעבר, אחרי הטבח בפיטסבורג, כתבתי מאמר ב'לוס אנג'לס טיימס' והסברתי בו את הרציונל של אותם אנשים טובים, שרלוונטי גם להיום: הם לא ראו את עצמם כמגינים של יהודים, אלא כמי שמגינים על אמריקה".
הקישור שעושה רוס, יהודי בעצמו, בין ההיסטוריה שחקר לבין הירי בבית הכנסת בפיטסבורג, שבו נרצחו 11 מתפללים על ידי מחבל ניאו־נאצי, אינו מקרי. אנחנו מדברים בזמן שהוא נוסע לכנס שאירגן לציון ליל הבדולח, שהתרחש השבוע בדיוק לפני 80 שנה, והיווה גם אז זריקת עידוד לתנועות נאציות באמריקה.
"אנשים כמו לואיס הבינו את חומרת המצב ולא עמדו מנגד. גם היום, אסור לעמוד מנגד מול תנועות אנטישמיות וניאו־נאציות, שבהחלט קיימות באמריקה. הוליווד עדיין מזוהה בקרב חלקים רחבים בציבור האמריקאי כמרכז ליברלי, שזה שם קוד ליהודי. וכן, האנטישמים בהחלט שם, והשנאה קיימת, יש אנשים שמוכנים לעשות הרבה בשמה".
המזימה שאתה מתאר בספר, הטמנת מטעני חבלה בבתים של כוכבים ומפיקים בכירים, מזכירה מאוד את הסיפור על המפגע ששלח לפני שלושה שבועות מעטפות נפץ לאובמה ולאנשי שמאל נוספים, בהם גם כוכב "שמאלני" כמו רוברט דה נירו.
"בדיוק. ותראה מה קרה בפיטסבורג. אז זה בהחלט יכול לקרות שוב היום, ואנחנו באמריקה צריכים להיות ערבים זה לזה. כמו שאמרתי, לא לעשות את זה רק למען הקהילה שלנו, היהודים, אלא בשביל אמריקה כולה".
