yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יחסי ציבור
    24 שעות • 12.11.2018
    טייס, סופר, כוכב רוק
    איך הופך סולן להקת רוק כבד מחיית איצטדיונים לסופר שמגיש מופע ספוקן וורד וגם לטייס לעת מצוא? רגע לפני שהוא נוחת בתל־אביב, מספר ברוס דיקינסון ("איירון מיידן") על הגלגול הנוכחי והמפתיע שלו וגם על הסרטן שניצח. "החלטתי לדבר על זה כדי לתת לחולים השראה"
    אמיר שוורץ

    לרוב אנחנו מדמיינים שכוכבי רוק חיים באחוזות ומוקפים באנשים שדואגים שהם לא יצטרכו לפנות אפילו כוס מהשולחן. אבל ארבע דקות לתוך הריאיון הטלפוני עם ברוס דיקינסון, סולנה הוותיק של להקת הרוק הכבד הבריטית איירון מיידן, נשמע לפתע רעש מוזר מעברו השני של הקו. דיקינסון מתנצל ומסביר שהשליח של אמזון הגיע עם חבילה עבורו. "פעם הייתי מעביר יום שלם בשלווה בבית. היום כל חמש דקות מגיע שליח שלהם ודופק לי בדלת. זה פשוט טירוף", הוא צוחק.

     

    גם כשדיקינסון (60) לא פותח דלתות לשליחים, הוא לא ממש נח. חוץ מלהוביל את אחת מלהקות הרוק המצליחות בהיסטוריה, שמכרה עד היום למעלה מ־80 מיליון עותקים מאלבומיה, הוא השתתף בתחרויות סיף, כתב סרט על המיסטיקן האנגלי אליסטר קראולי, ייצר בירה, ושימש כטייס בחברת אסטראוס הבריטית. באחת מגיחותיו לנתב"ג הוא הטיס את גלאזגו ריינג'רס הסקוטית למשחק נגד הפועל תל־אביב. בקרוב הוא ינחת כאן שוב, הפעם כסופר. ב־3 בדצמבר הוא יגיע למשכן לאומנויות הבמה בתל־אביב עם מופע הספוקן וורד שלו המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי "מה עושה הכפתור הזה" (What Does This Button Do?) שיצא לפני כשנה.

     

    הרבה כוכבי רוק כתבו ספרים. למה החלטת להפוך את שלך למופע?

     

    "הוצאת הספרים רצתה לקדם את הספר באמצעות ערבים שבהם אקריא חלקים ממנו בתיאטראות קטנים באנגליה. חשבתי שזה יהיה די משעמם לראות אותי יושב ומקריא על הבמה, אז החלטתי לבנות מופע שבו הקהל שואל אותי שאלות ואני משמיע גם שירים של הלהקה ומספר בצורה מצחיקה כיצד נראים החיים של כוכב רוק. לשמחתי זה עבד מעולה וכולם צחקו, אז המשכנו עם זה. כשאני מופיע עם איירון מיידן, הגוף אמנם יותר כואב לי כי אני עדיין מקפץ ועושה כל מיני דברים משוגעים", הוא צוחק, "אבל המופע הזה יותר מלחיץ כי אני לבד והכל ממוקד בי".

     

    דיקינסון על הבמה עם "איירון מיידן" | צילום: EPA
    דיקינסון על הבמה עם "איירון מיידן" | צילום: EPA

     

     

    בספר המרתק והמצחיק שלו, דיקינסון לא חוסך מהקוראים כמעט דבר. הוא מספר על ילדותו בנוטינגהמשייר ("זה החלק שהכי התקשיתי לכתוב"), על חייו כמתבגר בשפילד, על המכות שהלך בבית הספר ועל הערצתו למוזיקה של בלאק סאבאת' ודיפ פרפל בתיכון. את סולנה של האחרונה, איאן גיליאן, הוא פגש לאחר סיום לימודיו בחוג להיסטוריה באוניברסיטת לונדון. דיקינסון הנרגש ניסה להירגע באמצעות עישון ג'וינט, וכשגיליאן פנה אליו הוא כבר היה כה מסוחרר שהוא כמעט הקיא על אליל נעוריו.

     

    למרות שהספר מוקדש לאשתו ולשלושת ילדיו, הם לא מוזכרים בו. "מראש החלטתי לא לכתוב עליהם", הוא מסביר, "יש בערך עוד 40 אלף מילים שכתבתי שלא נכנסו בסוף לספר, אבל במופע אני מתייחס גם להורות שלי. אני מניח ששום דבר ממה שאני מספר על הבמה לא מזעזע יותר מדי את האנשים, כי כולם כבר איבדו את הבתולים שלהם", הוא צוחק.

     

    אבל האוטוביוגרפיה שלו רחוקה מלהיות רק מצחיקה. אחד הקטעים המרגשים לקריאה הוא ביקורו המטלטל באושוויץ. פרק מסעיר אחר מוקדש להופעה שערך בסרייבו במהלך מלחמת האזרחים. "זה היה כמו סטלינגרד, העיר הייתה נצורה והיו גופות ברחובות, כל הזמן שמענו יריות ופחדנו מאוד", הוא אומר. בשבוע שעבר, אגב, הוא הפך לאזרח כבוד של העיר.

     

    ב־2014 חלה דיקינסון בסרטן בגרון. "הייתי די משוכנע שאנצח את המחלה, והאמנתי שהרופא שלי יצליח לרפא אותי", הוא מספר, "החלטתי לכתוב ולדבר על זה באופן הכי גלוי שאפשר כי אנשים מפחדים מסרטן, ואולי זה ייתן לאדם שחלה מעט השראה להילחם במחלה, כי אפשר להחלים".

     

    חלק מרכזי במופע ובספר מוקדשים לאיירון מיידן, שבשנים האחרונות הוא גם האיש שמטיס את חבריה ברחבי הגלובוס. דיקינסון הצטרף ללהקה ב־1982 והפך אותה לאחת המצליחות בהיסטוריה. 12 שנה אחרי הוא עזב בגלל שנשחק משגרת ההקלטות ומסעות ההופעות המפרכים ופנה לקריירת סולו שהתחילה נהדר אך בהמשך איבדה גובה. ב־1999 הוא חזר והלהקה חזרה לעצמה.

     

    לחצו עליך שלא להגיע לישראל?

     

    "אף אחד לא יכול ללחוץ עליי. אני אגיע לכל מקום שאני רוצה. ולגבי איירון מיידן, אנחנו רוצים לחזור להופעה בישראל ואין לי מושג למה זה עדיין לא קרה".

     


    פרסום ראשון: 12.11.18 , 19:23
    yed660100