הגילויים לגבי הכשלים הבטיחותיים בקו הרכבת לירושלים בוועדת הכלכלה רק מגבירים את סימני השאלה סביב התעקשות שר התחבורה, ישראל כץ, לפתוח את הקו לפני חודשיים.
"בלעדיי לא הייתה רכבת לירושלים גם בעוד 100 שנה", התגאה כץ ודחה כל ביקורת נגד הפתיחה המוקדמת. כץ הוזהר שבגלל מצוקת הציוד של הרכבת פתיחת הקו תחייב הפחתת תדירות הנסיעה בקווי החוף העמוסים - בגלל הצורך להעביר קרונות ניהוג - תוך פגיעה בעשרות אלפי נוסעים ביום.
כדי לאפשר את הפעלת הקו לירושלים, שהתפוסה בו נמוכה כרגע מ־15%, נאלצים הנוסעים ועובדי הרכבת להתמודד עם תפוסה של יותר מ־120% מדי יום בקווי החוף. אבל איפה היה השר לפני שנתיים, כשהאוצר ובכירי משרד התחבורה סירבו לממן את רכישת הציוד הנייד שברכבת התחננו לקבל לאור הגידול הצפוי במספר הנוסעים? את כץ, שקיבל לאחרונה טויוטה לנד קרוזר ממשלתית בעלות של כ־350 אלף שקל, לא תמצאו מצטופף בשעות העומס ברכבת, רק בנסיעות מתוקשרות ברכבות מיוחדות עם ראש הממשלה, כמו בפתיחת הקו לירושלים.
הלוואי שבטיפול בכביש 90 היה מגלה שר התחבורה מעורבות דומה. כבר שנים מזהירים מומחים שצריך לשדרג את הכביש המסוכן הזה, לטובת הצלת חיים וחיבור הפריפריה למרכז. אבל כץ ובכירי משרדו התעקשו שמדובר בהשקעה מיותרת, ורק ביקורת ציבורית גרמה להם לצאת בפרויקט להרחבת הקטע המרכזי של הכביש, מאילת לצומת הערבה, אבל עם הערכות לסיומו אחרי 2030.
גם כשהחל גל התאונות האחרון נשמעו זמירות דומות. רק אחרי ביקורת ציבורית חריפה לאחר 17 הרוגים בשבועיים, הציג פתאום כץ "תוכנית לאומית" להרחבת הכביש. תוכנית שאפתנית שעד לפני רגע הוא טען שאין בה צורך, שאין לה כרגע הערכת תקציב, או לוח זמנים.
ראינו את הדפוס הזה גם במחדל האופניים החשמליים. התנגדות של שנים להמלצות המומחים לחייב את הרוכבים ברישיון ואת הכלים ברישוי נמוגה בעקבות הביקורת הציבורית שגררה התאונה שבה נהרג ארי נשר ז"ל, והפכה לתוכנית שאפתנית שהציג כץ, עם הבטחה ללוח זמנים בלתי אפשרי, ושכמובן נתקעה בהליכי החקיקה.
כל מי שנדחס בכל יום באוטובוס או ברכבת, או נתקע במכוניתו בפקקים, יודע שהתחבורה היא המחדל הלאומי הבוער ביותר, שמקרין על מחירי הנדל"ן, על זיהום האוויר ועל איכות החיים. על היכולת לצעוד על מדרכה בתל־אביב, ולהגיע לעבודה בירושלים. מחדל שגם אם יתממשו כל ההבטחות לקווי רכבת קלה ומטרו, לעוד מסילות באיילון ולרכש רכבות, לא ייפתר לפני 2040.
הגיע הזמן שמי שיציין בקרוב 10 שנים בתפקיד, הקדנציה הארוכה אי פעם בתפקיד החשוב, יפסיק להאשים את קודמיו וייקח אחריות למצב.
