זה כבר הפך למכת מדינה: שוב אירוע קשה שמוטל עליו צו איסור פרסום על פרטים מזהים, אבל ברשתות החברתיות עולם נוהג כמנהגו וחרושת השמועות חוגגת. ההיתקלות של כוחות צה"ל בעומק רצועת עזה שלשום הוכיחה פעם נוספת שהחוקים כנראה לא חלים על הגולשים בווטסאפ, בפייסבוק ובטוויטר.

עוד בזמן שמטוסי הקרב והמסוקים חגו מעל שמי עזה ויישובי העוטף, כשהדי הפיצוצים מרעידים את האוויר, גולשים רבים כבר היו שותפים למה שמתחולל בקרב. בדומה למקרים מהעבר, זה התחיל בשמועה על חייל חטוף. דובר צה"ל נאלץ להגיב בזמן אמת כדי להרגיע את הרוחות. אבל בשעות הבוקר המוקדמות שמועות החטיפה כבר התחלפו בפרסום פרטיו המזהים של סא"ל מ'. תמונת משפחתו, ילדיו ואשתו פשטה ברשתות כמו אש בשדה קוצים. אפילו חברות הכנסת שלי יחימוביץ' וקסניה סבטלובה השתתפו בחגיגה ופירסמו בדפי הפייסבוק שלהן פרטים מזהים חרף הוראות הצנזורה. "ככה זה בעידן שלנו", אומרים המומחים. "אי אפשר לעצור את זה. כבר אי אפשר להיות מופתעים בכל פעם מחדש שמידע רגיש ביותר מתרוצץ חופשי. צריך להבין שהזמנים השתנו וזאת המציאות, וצריך לחשוב איך מתמודדים עם זה".

"יש פה בעיה שבאה לידי ביטוי ביצר מציצנות", אומר אתגר שפיבק, מנכ"ל "ספיקסל" המתמחה בתחום הדיגיטל. "זאת בעיה שמעידה על חוסר האחריות שלנו כחברה. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים אם המידע נכון או לא נכון, ובגלל יצר המציצנות אנחנו מרגישים שאנחנו נושאי הבשורה, אנחנו המחדשים. זה יכול להיות סרטון פרסומת שמגניב וכיף להעביר או מידע על חיילים שנפלו בקרב. בשנים האחרונות הפרסום בווטסאפ ובטלגרם גדול יותר מזה שבפייסבוק", אומר שפיבק. "בפייסבוק יש תחושה פסיכולוגית שכל העולם חשוף, ואילו בווטסאפ יש תחושה אינטימית, שמעבירים רק לכמה חברים. האצבע יותר קלה על הפורוורד. אנשים לא חושבים על זה שההודעה הפשוטה שהם העבירו עושה את דרכה כבר לעוד מאות קבוצות שבכל אחת מהן יש מאות חברים. זה קורה בקצב מטורף".

יש הבדל בין מציצנות לסלבריטאים לבין אירועים ביטחוניים?

"הפסיכולוגיה היא אותה פסיכולוגיה. כמו שמעבירים סרטון של ידוענית שצולמה בבגד ים, כך מעבירים מידע על חייל שנפצע בקרב. ההתייחסות שלנו היא אותו דבר. ככל שנוצרו יותר קבוצות אינטימיות זה התגבר. אבל הבעיה היא לא פייסבוק. זה משהו הרבה יותר רחב. זו בעיה שלנו כחברה. וזה לא רק בישראל, זו בעיה גלובלית. כך חושב דור המדיה החברתית — קודם מעביר, אחר כך חושב. צריך לפעול בתחום החינוך ולהגביר את האחריות החברתית".

דור המציצנות

בצנזורה עדיין לא נכנעו לכוחות הזמן והטכנולוגיה. התופעה הפסולה הזאת מרימה ראש כל פעם מחדש, ונכון לעכשיו אין מי שיעצור אותה. אבל נכון לעכשיו אין שום כוונה בצנזורה לשנות את ההוראות. התקרית בעזה לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה. משפחות שכולות מספרות שהתוודעו לנפילת הבן במבצעים צבאיים לאחר שקראו הודעות ווטסאפ אנונימיות. הורים אחרים קרסו לאחר ששם ילדם הופיע בטעות ברשימת נפגעים שרצה ברשתות החברתיות.

התופעה הקשה וחסרת האחריות הזו הגיעה לשיאה באסון הנגמ"ש ב"צוק איתן", בהיתקלות כוח גולני בסג'עייה. בין שמות החללים שהופצו ברשתות עלה גם שמו של אורון שאול, החלל שטרם נודע מקום קבורתו. הטרגדיה הגיעה גם אל אבירם שאול, אחיו של אורון, כשהיה בעצמו בדרכו מבה"ד 1 לעזה. "נעצרה לי הנשימה לכמה רגעים. אמרתי לעצמי: אלה רק מילים, אלה רק אותיות שמתחברות לשם אורון שאול", אמר בעבר אבירם בראיון ל"ידיעות אחרונות". "לא עיכלתי והמשכתי לעשות את מה שהתחלתי. הייתה המון דיסאינפורמציה בין מה שאמרו לנו למה שקרה במציאות".

גם מעיין, אחותה של הדר בוכריס שנרצחה בפיגוע דקירה בצומת גוש עציון, התבשרה על מותה דרך הרשתות החברתיות. "זו זוועה. אתה גם ככה מבולבל, ובלי שיש הודעה מסודרת הכל הופך לבלגן אחד גדול", סיפרה מעיין בעבר. "הייתי בקניות בזמן שנודע לי בווטסאפ שהיה פיגוע בגוש עציון, והשם של הדר עלה באינטרנט. רעדתי, התחלתי לצרוח, איבדתי את העשתונות. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה. התקשרתי למד"א אבל לא הסכימו למסור לי פרטים".

חנן כהן, מייסד האתר "לא רלוונטי" שמתמחה באיתור ובבדיקת שמועות ברשתות החברתיות, מספר כי כבר אתמול, עם תחילת האירועים בעזה, נפוצו בטוויטר ציוצים על חייל שנחטף. "ברגע שיש הרבה כוחות, מיד מופצת ההשערה שיש חייל חטוף", הוא מסביר. "אנשים רוצים לדעת מהר. אין להם סבלנות. במקביל, אין לאנשים תמיד אמון בגורמים הרשמיים שמוסרים מידע, זאת הסיבה שיוצרים ערוצי תקשורת חלופיים שלא תמיד נאמנים לאמת. אז יוצא שמצד אחד לא מאמינים לדוברים הרשמיים ומצד שני ניזונים מערוצים חלופיים, לא בהכרח אמינים".

למה אנשים מעבירים את המידע?

"כי ככה הם צוברים לעצמם נקודות חברתיות. יותר ויותר אנשים משתפים את המידע, וכך הם זוכים למעמד של קובעי דעה. הם מספרים משהו שרק הם לכאורה יודעים, ובכך הופכים אנשים אחרים לשותפים לסוד. מאותו הרגע הם הופכים למקורות מידע משמעותיים עבור אותם שותפים לסוד. ההודעות שקיבלתי בטוויטר מצד חבריו של הלוחם היו הודעות שהתאפיינו בצער עמוק מצד אחד ובגאווה בלוחם ובגבורתו מצד שני. אני לא מאמין שהם באמת חשבו שיש פה פגיעה בביטחון המדינה".

העברת המידע מאפיינת, לדידו של כהן, את השתנות ערוצי התקשורת בשנים האחרונות. "פעם זה היה באימייל, היום זה בווטסאפ. המידע הוא תלוי תקופות. בתקופה של מתח ביטחוני יהיו יותר הודעות ביטחוניות. תלוי מה מעסיק את הציבור באותו רגע נתון. זה גורם לאנשים להרגיש שהם חלק ממשהו שקורה. הם מבטאים את החרדה שלהם על ידי הפצת השמועות האלה".

אתה חושב שיש עוד טעם להסתיר מידע בימינו?

"ברור שלא. הבהלה מהצפת המידע כבר לא תקפה לעידן הרשתות החברתיות. כשאנשים מבינים את מהות הסוד, הדברים נשמרים. אבל אם לא מבינים את חשיבות שמירת הסוד — הם יופצו בכל דרך אפשרית. אם תשאלי ברחוב אנשים למה אסור שידעו את שמו של הלוחם, הם לא יתנו תשובה נחרצת כמו דובר צה"ל או הצנזורה. הם ישאלו 'למה לא בעצם?'. זה לא שעכשיו הוא יסתובב ויזהו אותו. נכון, אולי יזהו מבצעים שעשה בעבר או את החברים שלו, אבל אנשים לא מודעים לכך".

נעם מנלה, חוקר תודעה דיגיטלית, מסכים עם הטענה שאנשים לא באמת מבינים מה הם עשו בהפצת המידע ברשתות החברתיות. "אנשים עושים הבחנה בין הפייסבוק הציבורי לווטסאפ שנתפס כיותר אינטימי", הוא מסביר. "הם חושבים שאם הם העלו לווטסאפ מידע, הם לא באמת גילו אותו או חשפו או עברו עבירה. וככל שזה רץ יותר ויותר אז הם מרגישים שאין טעם להסתיר עוד ורצים לספר לחבר'ה בפייסבוק, לקבל נקודות של מחוברים, מרושתים, כאלה שיודעים מה קורה. זה מידע שקשה לאנשים להחזיק. זה נכון לגבי פוליטיקאים ולגבי האדם ברחוב — בהפצת המידע כולם אומרים 'אנחנו מחוברים'".