במשך שמונה שנים גרתי בבית הלבן, מקום שיש בו יותר מדרגות משאני מסוגלת לספור - וגם מעליות, מסלול באולינג ואחראי על פרחים במשרה מלאה. ישנתי במיטה עם מצעים איטלקיים. את ארוחותינו בישל צוות שפים ברמה עולמית. סוכני השירות החשאי, עם האוזניות והאקדחים והבעות הפנים החתומות, עמדו מחוץ לדלתות שלנו וניסו כמיטב יכולתם שלא להתערב בחיים הפרטיים של משפחתנו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הבית הלבן הוא המקום שבו שתי בנותינו שיחקו בכדור במסדרונות וטיפסו על עצי המדשאה הדרומית. המקום שבו ברק ישב עד השעות הקטנות של הלילה, עבד על תדריכים ועל טיוטות נאומים, ושבו סאני, אחת משני הכלבים שלנו, חירבנה לפעמים על השטיח. יכולתי לעמוד במרפסת על שם טרומן ולראות איך תיירים עושים פוזות עם מקלות סלפי ומציצים דרך גדר הברזל, מנסים לנחש מה קורה בפנים.
היו ימים שבהם הרגשתי חנוקה, כיוון שהחלונות היו צריכים להיות סגורים תמיד מטעמי אבטחה, ולא יכולתי לנשום אוויר צח. בימים אחרים הייתי מתפעלת מהמגנוליות הלבנות שפרחו בחוץ, מההמולה היומיומית של עסקי הממשל, מהדרת הכבוד של המשמר הצבאי. היו ימים, שבועות וחודשים שבהם שנאתי את הפוליטיקה. והיו רגעים שבהם יופייה של הארץ הזאת ובני עמה הדהימו אותי עד שהמילים נעתקו מפי.
ואז הכל נגמר. יד מונחת על ספר תנ"ך, שבועה נאמרת שוב. רהיטיו של נשיא אחד מסולקים ורהיטיו של אחר נכנסים. ארונות מתרוקנים ומתמלאים מחדש בתוך שעות ספורות. ראשים חדשים מונחים על כריות חדשות. וכשהכל מסתיים, כשאת יוצאת מבעד לדלת בפעם האחרונה, עוזבת את הכתובת המפורסמת ביותר בעולם, מבחינות רבות את צריכה למצוא את עצמך מחדש.
(מתוך ההקדמה לספרה החדש של מישל אובמה: "הסיפור שלי", הוצאת "ידיעות ספרים")
סיפור אהבה ההיכרות והחתונה
מישל רובינסון הייתה עורכת דין צעירה במשרד עורכי הדין היוקרתי סידלי ואוסטין בשיקגו, עיר הולדתה, כשהתבקשה לחנוך סטודנט מצטיין למשפטים מהרווארד ששמו ברק אובמה. כעבור כמה חודשים הם החלו לצאת. באוקטובר 1992, בכנסיית טריניטי, בנוכחות כ־300 אורחים, הפכו מישל וברק אובמה לזוג נשוי.
מתוך הספר: יום אחד שאל ברק אם אני יכולה לתת לו טרמפ לברביקיו למתמחי הקיץ של המשרד שעמד להתקיים בסוף השבוע בביתו של שותף בכיר, באחד הפרברים העשירים שעל גדת האגם, מצפון לעיר. הסתובבנו במסיבה, נסחפנו בין קבוצות עמיתים, שתינו בירה ולימונדה, אכלנו המבורגרים וסלט תפוחי אדמה מצלחות פלסטיק. נפרדנו ואז מצאנו שוב זה את זה. הכל היה טבעי. הוא פלִרטט איתי בשקט ואני פלרטטתי איתו. חלק מהגברים התחילו לשחק כדורסל, ואני הסתכלתי כשברק ניגש למגרש לאיטו, בכפכפים, והצטרף אליהם.
ברק שיחק כדורסל בצורה ספורטיבית ומיומנת. גופו הגבוה והרזה נע במהירות, הפגין כוח שלא הבחנתי בו בעבר. הוא היה זריז וחינני אפילו בכפכפי הוואי. העמדתי פנים שאני מקשיבה למה שאשתו הנחמדה מאוד של מישהו אמרה לי, אבל עיניי לא סרו מעל ברק. בפעם הראשונה התפעלתי מהמראה המרהיב - הגבר הזה שהיה תערובת משונה של הכל.
כשנסענו בחזרה העירה בערב הרגשתי כאב חדש, זרע חדש של כמיהה שנשתל בי. סוג מסוים של חום טיפס במעלה עמוד השדרה שלי. הייתי מודעת מאוד לגופו בחלל הצר במכונית שלי - המרפק שלו על הלוח, הברך בהישג היד שלי. שום דבר לא היה ברור לי - מה הולם, מי יכול לגלות ואם זה משנה - אבל פתאום הבנתי שנמאס לי לחכות שהכל יתבהר.
הוא גר בהייד פארק, בשכירות משנה, בדירה של חבר. כשנכנסנו לשכונה, המתח כבר היה סמיך באוויר בינינו, כאילו משהו בלתי נמנע או כזה שנגזר מראש עומד להתרחש. או שאולי אני מדמיינת? אולי דחיתי אותו פעמים רבות מדי? אולי הוא כבר ויתר ועכשיו הוא רואה בי חברה טובה ונאמנה - בחורה עם מכונית ומזגן, שמוכנה להסיע אותו כשהוא צריך?
חניתי לפני הבניין שלו כשמחשבותיי עדיין מתרוצצות, מטושטשות. רגע מביך אחד חלף, כל אחד מאיתנו חיכה שהאחר ייזום פרידה. ברק הטה את ראשו לעברי.
"אולי נלך לגלידה?" אמר.
ואז ידעתי שהמשחק עוד נמשך. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שהחלטתי להפסיק לחשוב ופשוט לחיות. היה ערב קיץ חמים בעיר האהובה עליי. האוויר היה רך על עורי. היה דוכן בסקין רובינס ליד הדירה של ברק, וקנינו שני גביעים, לקחנו אותם החוצה ומצאנו לעצמנו מקום לאכול על המדרכה. ישבנו קרובים זה לזה כשברכינו אסופות, אפופים עייפות נעימה אחרי יום בילוי בחוץ. אכלנו גלידה מהר ובלי לדבר, לפני שהיא נמסה. אולי ברק קרא את המסר על פניי או שהרגיש בו בתנוחת גופי - העובדה שהכל מבחינתי מתחיל להתרפות ולהיפתח.
הוא תלה בי מבט סקרני בשמץ של חיוך.
"אני יכול לנשק אותך?" שאל.
באותו רגע נשענתי לעברו והכל היה ברור.
(...) ממש ביום שבו סיים ברק את בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין - 31 ביולי 1991 - הזמנו לעצמנו שולחן במסעדת גורדון בדאונטאון. לקראת סוף הארוחה ברק חייך אליי והעלה את נושא הנישואים. הוא אחז בידי ואמר שהוא אמנם אוהב אותי בכל ישותו, אבל הוא לא ממש רואה בכך טעם. מיד הרגשתי איך הדם עולה ללחיי. הוא כאילו לחץ אצלי על כפתור - כפתור אדום גדול ומהבהב, כזה שיש לפעמים בכור גרעיני, מוקף שלטי אזהרה ומפות פינוי. באמת? אנחנו הולכים לדבר על זה עכשיו?
“אם יש בינינו מחויבות", אמרתי, "למה שלא נמסד אותה בצורה פורמלית? איזה חלק מהכבוד העצמי שלך ייפגע?"
משם והלאה עברנו על כל הלולאות המוכרות של הוויכוח הוותיק. יש חשיבות לנישואים? למה הם חשובים? מה לא בסדר אצלו? מה לא בסדר אצלי? איזה מין עתיד צפוי לנו אם לא נצליח לפתור את הסוגיה הזאת? לא רבנו, אבל התווכחנו, ועשינו את זה כמו עורכי דין. היו חבטות וחבטות נגד, ניתוחים וחקירות נגד, אבל היה ברור מי מהצדדים משולהב יותר. רוב הדיבורים היו שלי.
בסופו של דבר הגיע המלצר שלנו עם מגש קינוחים מכוסה כיפת כסף. הוא החליק אותו לפניי והרים את המכסה. הייתי כמעט מרוגזת מכדי להסתכל בכלל, אבל כשהבטתי, ראיתי קופסת קטיפה כהה במקום שבו הייתה אמורה להיות עוגת שוקולד. בתוכה הייתה טבעת יהלום.
ברק הביט בי בשובבות. הוא טמן לי מלכודת. הכל היה תכסיס. לקח לי רגע לפרק את הכעס ולהיכנס להלם מאושר. ואז כרע ברך ובקול שבור מהתרגשות שאל אותי אם אני מוכנה לכבד אותו ולתת לו את ידי לנישואים.
במשך דקה או שתיים בהיתי המומה בטבעת שעל אצבעי. הבטתי בברק כדי לאשר שכל זה אמיתי. הוא חייך.
כשאמרתי "כן", דומה היה שכל האנשים במסעדה, עד אחד, התחילו למחוא כפיים.
הקשיים שבדרך טיפולי הפוריות וההפלה
בספרה חושפת מישל אובמה את הקשיים שעברו היא ובעלה בדרך להפוך להורים: טיפולי פוריות קשים והיריון שהסתיים בהפלה טבעית, כל זה בזמן שהקריירה הפוליטית של ברק אובמה, אז חבר בסנאט של מדינת אילינוי, הייתה בנסיקה. הסוף כידוע טוב, ולבני הזוג אובמה שתי בנות: מליה (20) וסשה (17).
מתוך הספר: מתברר שאפילו שני מצליחנים שאפתנים עם אהבה עמוקה ומסירות לעבודה לא יכולים ליצור היריון בכוח הרצון בלבד. פריון הוא לא הר שאפשר לכבוש. זה מכעיס ומעצבן, אבל אין יחס ישיר בין מאמץ לתוצאות. למרות מאמצינו הרבים, לא הצלחנו להיכנס להיריון. במשך זמן מה אמרתי לעצמי שזאת רק שאלה של נגישות, תוצאה של הנסיעות של ברק לספרינגפילד ובחזרה. הניסיונות שלנו לפרות ולרבות לא התקיימו לפי הדרישות של סימנים הורמונליים חודשיים חשובים, אלא בהתאמה ללוח הזמנים של בית המחוקקים של אילינוי. זה דבר אחד שאנחנו יכולים לנסות לתקן, הנחתי.
אבל ההתאמות לא עבדו, אפילו כשברק דהר על הכביש המהיר אחרי הצבעה מאוחרת כדי להגיע לחלון הביוץ שלי, ואפילו אחרי שהסנאט נכנס לפגרת הקיץ והוא היה בבית וזמין כל הזמן. אחרי שנים רבות שבהן נקטתי בדקדקנות אמצעי זהירות כדי להימנע מהיריון, עכשיו הייתי מסורה בכל מאודי למאמץ ההפוך. התייחסתי לדבר כאל משימה. בדיקת היריון אחת חזרה עם תוצאה חיובית, ושנינו שכחנו את כל הדאגות והסתחררנו מרוב אושר, אבל כמה שבועות לאחר מכן עברתי הפלה טבעית, שגרמה לי מצוקה פיזית וחיסלה את האופטימיות שהרגשנו.
הפלה טבעית היא עניין בודד, מכאיב ומייאש. כשאת עוברת הפלה, רוב הסיכויים שתראי בה כישלון אישי, אף על פי שזה לא נכון. או טרגדיה, אף על פי שלא משנה עד כמה ההרגשה איומה ונוראה באותו רגע, גם זה לא נכון. מה שאף אחד לא מספר לך הוא שהפלות כאלה קורות כל הזמן, ליותר נשים משאת יכולה להעלות על דעתך. גיליתי את זה רק אחרי שהזכרתי את ההפלה שעברתי לכמה חברות. הן, בתגובה, הציפו אותי באהבה ובתמיכה וגם בסיפורי ההפלות שלהן. זה לא סילק את הכאב, אבל כשהן הוציאו מהמסתור את הקשיים שעברו, הן ייצבו אותי בתקופת הקושי שלי, עזרו לי לראות שמה שעברתי הוא לא יותר ממעידה ביולוגית, ביצית מופרית שהייתה צריכה לוותר על המשך דרכה, ככל הנראה מסיבה טובה מאוד.
אחת החברות האלה גם הפנתה אותי למומחה פוריות שאצלו הייתה עם בעלה. ברק ואני הלכנו לבדיקות, וכשישבנו אחר כך עם הרופא הוא אמר לנו שאין אצל אף אחד מאיתנו בעיה ניכרת לעין. התעלומה של חוסר ההצלחה שלנו להיכנס להיריון תישאר בעינה. הוא הציע לי לנסות לקחת כמה חודשים קלומיד, תרופה שמטרתה לעודד ביוץ. כשזה לא הצליח, הוא המליץ שנעבור להפריית מבחנה.
(...) בשלב שבו הסתיימו ההכנות הרפואיות הראשוניות התחיל, לרוע המזל, מושב הסתיו של בית המחוקקים ובלע את בעלי המתוק והקשוב. נשארתי די לבד בשלב שבו היה עליי לעשות מניפולציות על מערכת הרבייה שלי כדי להביא אותה ליעילות שיא. לשם כך הייתי צריכה להזריק לעצמי מדי יום במשך כמה שבועות. התוכנית הייתה שאזריק קודם כל תרופה אחת לדיכוי פעילות השחלות ולאחר מכן, אחרת לגירוי שלהן, במטרה שיפיקו אז המוני ביציות תקינות. רציתי משפחה וגם ברק רצה משפחה, ועכשיו הייתי לבד בחדר האמבטיה של הדירה שלנו וניסיתי לאזור אומץ לתקוע לעצמי מזרק בירך.
אולי אז הרגשתי הבהוב ראשון של טינה כלפי הפוליטיקה ומסירותו הבלתי מעורערת של ברק לעבודה. או שאולי רק הרגשתי את העול הכבד של הזהות הנשית. בכל מקרה, הוא לא היה שם ואני כן, והאחריות הייתה מוטלת עליי. הרגשתי כבר שהקורבנות יהיו שלי יותר מאשר שלו. בשבועות הבאים הוא עסק בענייניו הרגילים, ואילו אני עשיתי מדי יום בדיקת אולטרה סאונד למעקב אחרי הביוץ. הוא לא היה צריך לעשות בדיקות דם. הוא לא היה צריך לבטל פגישות בשביל בדיקת צוואר הרחם. בעלי דאג לי והיה מעורב, הוא עשה כל מה שהיה יכול לעשות. הוא קרא את כל החומר על הפריות מבחנה והיה מוכן לדבר איתי עליו כל הלילה, אבל החובה הממשית היחידה שלו הייתה להתייצב במרפאה ולספק זרע. ואז, אם ירצה, הוא יכול לשתות מרטיני. אף חלק מהעניין לא היה באשמתו, אבל גם לא היה פה שוויון, ועבור כל אישה שחיה על פי המנטרה של חשיבות השוויון, זה לפעמים מבלבל. אני זאת שאצטרך לשנות הכל, לעצור את התקדמות הרצונות וחלומות הקריירה שלי, כדי להגשים את החלק הזה בחלום שלנו. מצאתי את עצמי ברגע קטן של חשבון נפש. אני רוצה את זה? כן, רציתי מאוד. ועם ההכרה הזאת הנפתי את המחט ונעצתי אותה בבשרי.
כשמונה שבועות לאחר מכן שמעתי קול שמחק את כל סימני הטינה: הלמות לב מימית ומרשרשת שנקלטה בבדיקת אולטרה סאונד, מתוך המערה החמימה של גופי. היינו בהיריון.
(...) מוקדם מאוד בבוקר 4 ביולי 1998 הרגשתי את צירי הלידה הראשונים. ברק ואני נסענו לבית החולים של אוניברסיטת שיקגו והבאנו איתנו לתמיכה את מאיה, אחותו למחצה, ואת אמא שלי.
עדיין היו כמה שעות עד שפחמי הברביקיו של יום העצמאות האמריקאי יתחילו לבעור ברחבי שיקגו ואנשים יפרשו שמיכות על הדשא לאורך חוף האגם, ינופפו בדגלים ויחכו למחזה הראווה של זיקוקים מעל העיר. ממילא נפספס את כל זה השנה, נהיה שקועים בלהבה החדשה שתפרח. לא חשבנו על ארצות־הברית אלא על משפחה, כשנכנסה לעולמנו מליה אן אובמה, אחת משתי התינוקות המושלמות ביותר שנולדו אי פעם למישהו עלי אדמות.
(....) אחותה הקטנה, נטשה מריאן אובמה (סשה), נולדה ב־10 ביוני 2001 במרכז הרפואי של אוניברסיטת שיקגו, אחרי סבב אחד בלבד של הפריית מבחנה והיריון פשוט להפליא, לידה נטולת סיבוכים, בזמן שמליה, שהייתה כבר כמעט בת שלוש, חיכתה בבית עם אמא שלי. התינוקת החדשה שלנו הייתה יפהפייה, עם ראש מלא שיער כהה ועיניים חומות ערניות. ברק ואני היינו מאושרים עד השמיים.
(...) כשברק העלה בפניי לראשונה את הרעיון שירוץ לסנאט המדינה, היינו צריכים לחשוב רק על שנינו. לא היה לי מושג מה תהיה המשמעות של הפוליטיקה עבורנו כעבור שנים, אחרי שנוסיף ילדים למשוואה. אבל עכשיו כבר ידעתי היטב שפוליטיקה מעולם לא היטיבה עם משפחות. לפעמים, כשהייתי צופה בחדשות או קוראת עיתון, מצאתי את עצמי בוהה בצילומים של אנשים שהקדישו את עצמם לחיים הפוליטיים - משפחות קלינטון, גור, בוש, צילומים ישנים של בני משפחת קנדי - ותוהה מה התרחש מאחורי הקלעים. כולם היו נורמלים? מאושרים? החיוכים אמיתיים?
התסכולים שלנו בבית התחילו להתגלות לעיתים קרובות ובעוצמה רבה. ברק ואני אהבנו זה את זה מאוד, אבל נדמה היה כאילו באמצע מערכת היחסים שלנו יש פתאום קשר שאנחנו לא מצליחים להתיר. הייתי בת שלושים ושמונה וראיתי נישואים אחרים שהתפרקו באופן שעורר בי רצון להגן על שלנו. ראיתי חברות קרובות עוברות פרידות קשות מאוד, שהתחוללו בשל בעיות קטנות שלא טופלו או פערי תקשורת שבסופו של דבר הובילו לקרע שאי־אפשר היה לאחות.
ברק הסתייג בהתחלה מייעוץ זוגי. הוא היה רגיל להפעיל את כוח המחשבה שלו בבעיות מורכבות ולמצוא פתרון הגיוני בכוחות עצמו. נראה לו לא נעים לשבת מול זר, אפילו קצת דרמטי. אולי הוא יקפוץ לחנות ספרים ויקנה ספר על מערכות יחסים? אין דיונים שאנחנו יכולים לנהל בינינו? אבל אני רציתי לדבר באמת, ולהקשיב באמת, ולא לעשות את זה מאוחר בלילה או בשעות שבהן אנחנו יכולים להיות עם הבנות. האנשים המעטים שהכרתי שניסו ייעוץ זוגי והיו פתוחים מספיק כדי לדבר על הנושא אמרו שהוא הועיל להם. אז קבעתי לנו פגישה עם פסיכולוג בדאונטאון שקיבלתי עליו המלצות וברק ואני הלכנו אליו כמה פעמים.
היועץ שלנו - נקרא לו ד"ר וודצ'רץ' - היה גבר לבן שדיבר בקול נעים, למד באוניברסיטאות טובות ולבש תמיד מכנסי חאקי. ההנחה שלי הייתה שהוא ישמע מה יש לברק ולי לומר ומיד אחר כך יקבל את כל תלונותיי. כי כל אחת ואחת מהן הייתה, בעיניי, תקפה לחלוטין. אני משערת שברק ככל הנראה הרגיש אותו הדבר לגבי התלונות שלו.
בסופו של דבר הופתעתי ממה שלמדתי על ייעוץ: שום תלונה לא אושרה. הוא לא בחר באף אחד מהצדדים. בכל הנוגע לחילוקי הדעות בינינו, ד"ר וודצ'רץ' אף פעם לא היה הקול המכריע. הוא רק הקשיב באמפתיה ובסבלנות, עודד כל אחד מאיתנו להתקדם דרך מבוך הרגשות ולהבחין בין כלי הנשק לפצעים. הוא הזהיר אותנו כשדיברנו יותר מדי כמו עורכי דין והציג שאלות מדוקדקות שמטרתן הייתה לגרום לנו לחשוב טוב־טוב למה אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. לאט־לאט, אחרי שעות של דיבורים, הקשר המסובך התחיל להיפרם. בכל פעם שברק ואני יצאנו מהקליניקה הרגשנו מחוברים זה לזה קצת יותר.
בחירות 2008 הניצחון ההיסטורי
ב־27 באוגוסט 2008 הוכרז הסנאטור ברק אובמה למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לאחר שניצח בפריימריז את הילרי קלינטון. הוא התמודד מול הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין ונבחר לנשיא ה־44 של ארצות־הברית – ולנשיא השחור הראשון. כשנכנסו לבית הלבן, בינואר 2009, הפכה מישל לגברת הראשונה.
מתוך הספר: ב־4 בנובמבר 2008, בשעת בוקר מוקדמת, ניגשנו לקלפי שלנו באולם ההתעמלות בבית הספר היסודי ביולה שוסמית, במרחק קצר מביתנו בשיקגו.
ברק היה נינוח מתמיד. הוא בירך לשלום את כל עובדי הקלפי, לחץ ידיים לכל מי שפגש ונראה רגוע. זה כנראה היה הגיוני. הפרויקט כולו עמד לצאת מידיו. עמדנו כתף אל כתף ליד תחנות ההצבעה, והבנות נשענו לעברנו כדי לראות מה כל אחד מאיתנו עושה.
הבטתי במשך כמה שניות בבועה המוארכת הקטנה ליד שמו של בעלי, המועמד לנשיאות ארצות־הברית. אחרי כמעט עשרים ואחד חודשים של מסע בחירות, התקפות ותשישות, זהו זה - הדבר האחרון שאני צריכה לעשות.
ברק הביט לעברי וצחק. "את עדיין מתלבטת?" שאל. "צריכה עוד קצת זמן?"
(...) לפי הסקרים, היה נראה שברק עומד לנצח, אבל אני גם ידעתי שהוא עבד על שני נאומים אפשריים לערב הצפוי לנו - אחד למקרה של ניצחון, ואחר להודאה בכישלון. ידענו כבר מספיק על פוליטיקה ועל סקרים כדי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. לאורך כל מסע הבחירות שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אמריקה מוכנה לבחור לעצמה נשיא שחור, אם ארצות־הברית נמצאת במקום חזק מספיק כדי לראות מעבר לגזע ולהפליג מעבר לדעות הקדומות. סוף־סוף אנחנו עומדים לדעת את התשובה לשאלה הזאת.
(....) השעה הייתה עשר בדיוק כשהרשתות התחילו לשדר תמונות של בעלי המחייך והכריזו שברק חוסיין אובמה יהיה לנשיא הארבעים וארבעה של ארצות־הברית. כולנו קפצנו והתחלנו לצעוק. צוות מסע הבחירות נהר לתוך החדר, בסוויטה שנשכרה עבורנו במלון היאט ריג'נסי, גם בני הזוג ביידן, וכולם זרקו את עצמם מחיבוק אחד לבא אחריו. החוויה הייתה סוריאליסטית. הרגשתי כאילו אני יוצאת מגופי ורק מסתכלת על עצמי מגיבה.
הוא הצליח. כולנו הצלחנו. זה לא נראה אפשרי, אבל הניצחון היה איתן.
זה היה המקום שבו הרגשתי שמשפחתי נורתה מתותח אל תוך עולם משונה, מתחת לפני המים. הרגשתי שההתנהלות איטית ומימית וקצת מעוותת, אפילו אם התקדמנו במהירות ולפי הנחיה מדויקת. סוכני השירות החשאי נופפו לנו להיכנס למעלית משא, הוציאו אותנו במהירות מיציאה אחורית של המלון לרכב שטח ממתין. האם נשמתי את האוויר כשיצאנו? האם הודיתי לאדם שהחזיק את הדלת פתוחה כשעברנו לידו? האם חייכתי? אני לא יודעת. הרגשתי כאילו אני עדיין מנסה לבעוט במים כדי להניף את עצמי בחזרה למציאות.
(....) עכשיו שעטנו בשיירת רכבים בליווי משטרתי לאורך לייק שור דרייב והאצנו דרומה לעבר גרנט פארק, שם נערכה מסיבת הניצחון. נסעתי בדרך הזאת מאות פעמים בחיי, החל מהנסיעות באוטובוס הביתה מבית הספר ויטני יאנג ועד לגיחות לחדר הכושר לפני הזריחה. זאת העיר שלי, אין מקום מוכר לי יותר, ובכל זאת בלילה ההוא הרגשתי שהיא שונה, שהיא הפכה להיות דבר מה שקט ומוזר. היה נדמה כאילו אנחנו תלויים בזמן ובמרחב, קצת כמו בחלום.
מליה הביטה מבעד לחלון הרכב. "אבא," היא אמרה, כמעט בהתנצלות. "אין אף אחד על הכביש. אני לא חושבת שבאים למסיבה שלך".
ברק ואני הבטנו זה בזה והתחלנו לצחוק. אז הבנו שהרכבים שלנו יחידים ברחוב. ברק הפך להיות הנשיא הנבחר. השירות החשאי פינה הכל, סגר חלק מלייק שור דרייב, חסם את כל הצמתים לאורך הנתיב - אמצעי זהירות סטנדרטי כשמדובר בנשיא, כך נגלה בתוך זמן קצר.
אבל מבחינתנו זה היה חדש.
הכל היה חדש.
חיבקתי את מליה. "האנשים כבר שם, חמודה", אמרתי. "אל תדאגי, הם מחכים לנו".
(...) שישה ימים אחרי הבחירות טסתי לוושינגטון, לפגישות שקבעתי עם מנהלים בכמה בתי ספר. בנסיבות רגילות הייתי מתמקדת אך ורק בפן האקדמי ובתרבות המוסדית, אבל הפלגנו כבר הרבה מעבר למצב רגיל. היו כל מיני גורמים חדשים ומסורבלים שהיה צריך לשקול ולדון בהם - נוהלי השירות החשאי, מערכי פינוי בשעת חירום, אסטרטגיות להגנה על הפרטיות של בנותינו, שהיו חשופות עכשיו לעין כל. המשתנים היו מורכבים פי כמה וכמה. אנשים נוספים היו מעורבים; היה עליי לנהל שיחות רבות יותר לפני שנוכל לקבל אפילו החלטה קטנה. (...) כיוון שהיה ברור שמעכשיו השירות החשאי יגן עלינו במשך שנים, אנשיו בחרו לנו שמות צופן רשמיים. ברק היה "Renegade" ואני הייתי "Renaissance". לבּנות הרשו לבחור לעצמן שמות מתוך רשימה מוכנה מראש של אפשרויות שהתחילו גם הן באות R. מליה בחרה "Radiance" וסשה החליטה על "Rosebud". סוכני השירות החשאי, שדיברו אליי ישירות, כמעט תמיד קראו לי "גברתי". כלומר, "מכאן, גברתי. לכי בבקשה לאחור, גברתי." או "גברתי, הרכב שלך יגיע עוד רגע".
מי זאת הגברת הזאת? רציתי לשאול בהתחלה. המילה הרשמית באנגלית, "Ma'am", נשמעה לי כמו כינוי לזקנה עם ארנק יד, יציבה זקופה ונעליים נוחות, שאולי יושבת איפשהו בסביבה.
אבל אני הייתי "גברתי". "גברתי" הייתה אני. זה היה חלק מהשינוי הגדול יותר, מהמעבר המטורף שבתוכו היינו נתונים.
כל הדברים האלה התרוצצו במחשבותיי ביום שבו נסעתי לוושינגטון לבקר בבתי ספר. אחרי אחת מהפגישות חזרתי לנמל התעופה רייגן כדי לפגוש את ברק, שהיה אמור להגיע במטוס שכור משיקגו. על פי הפרוטוקול הנוגע לנשיא הנבחר, קיבלנו הזמנה מן הנשיא וגברת בוש לבוא לבקר בבית הלבן ותיאמנו את הביקור עם הנסיעה שלי לבתי הספר. עמדתי וחיכיתי בטרמינל הפרטי כשמטוסו של ברק נחת. לידי היה קורנליוס סאותול, סוכן שעמד בראש אחת מחוליות האבטחה שלי.
קורנליוס רחב הכתפיים היה בעבר שחקן פוטבול בקולג' ועבד בצוות האבטחה של הנשיא בוש. כמו כל ראשי החוליות שלי, הוא היה חכם, מאומן להיות מודע ביותר לכל פרט בכל רגע, חיישן אנושי. וגם אז, כששנינו הבטנו במטוסו של ברק, שנעצר כעשרים מטרים מאיתנו על המסלול, הוא הבחין במשהו לפניי.
"גברתי", הוא אמר אחרי ששמע משהו באוזנייה, "החיים שלך עומדים להשתנות לתמיד".
כשהבטתי בו בתמיהה הוא הוסיף, "חכי ותראי".
ואז הוא הצביע לימין, ואני הסתובבתי והסתכלתי. בדיוק ברגע הזה הגיח מעבר לפינה דבר מה אדיר ממדים: נחיל מתפתל של כלי רכב, כולל טור של ניידות משטרה ואופנועים, כמה רכבי שטח שחורים, שתי לימוזינות משוריינות עם דגלי ארצות־הברית על מכסה המנוע, משאית טיפול בחומרים מסוכנים, צוות התקפי עם מקלעים גלויים, אמבולנס, משאית המצוידת במכשירים לאיתור טילים מתקרבים, כמה וָאנים של נוסעים וקבוצה נוספת של רכבי ליווי משטרתיים. השיירה הנשיאותית. היו בה לפחות עשרים כלי רכב, שנעו במבנה מאורגן היטב, ובסופו של דבר הצי כולו נעצר בהדרגה ובשקט, והלימוזינות עמדו היישר לפני מטוסו החונה של ברק.
בחנתי את המחזה שלפניי: אלפי קילוגרמים של מתכת, חוליית אנשי קומנדו, הכל חסין ירי. אפילו אז עוד לא תפסתי שחצי ממערך ההגנה על ברק לא נראה בכלל לעין. לא ידעתי שבכל רגע נתון יש גם מסוק סמוך, מוכן לפנות אותו, שצלפים מתמקמים על גגות לאורך הדרכים שבהן הוא נוסע, שרופא אישי יהיה איתו תמיד, למקרה של בעיה רפואית, או שברכב שבו הוא נוסע יהיו מנות דם מהסוג המתאים, למקרה שיצטרך אי פעם לקבל עירוי. כמה שבועות אחר כך, מעט לפני השבעתו של ברק, הלימוזינה הנשיאותית שודרגה לדגם חדיש יותר - שקיבל את השם המתאים "המפלצת" - טנק במשקל שבעה טון המוסווה כרכב מותרות, מצויד במשגרים חבויים של גז מדמיע, עם צמיגים חסיני פיצוץ ומערכת אוורור סגורה, שיוכל לחלץ אותו ממתקפה ביולוגית או כימית.
הייתי נשואה עכשיו לאחד האנשים המוגנים ביותר עלי אדמות. הרגשתי הקלה ומצוקה בה בעת.
הגברת הראשונה החיים בבית הלבן
איך זה לחיות במשך שמונה שנים בבית המפורסם ביותר בעולם, מוקף באנשי השירות החשאי, עם צבא של עוזרים, יועצים ומשרתים, ועם שתי ילדות קטנות שרק רוצות להיות ילדות נורמליות, כמו כל בנות גילן? בספר מתארת מישל אובמה את שגרת החיים בשדרות פנסילבניה 1600.
מתוך הספר: שואלים אותי הרבה על החיים בבית הלבן. לפעמים אני אומרת שהם דומים קצת לאיך שאני מתארת לעצמי חיים במלון יוקרה, אבל במלון הזה אין אורחים אחרים - רק את ומשפחתך. יש פרחים טריים מכל עבר, מחליפים אותם כמעט מדי יום. הבניין עצמו ישן וקצת מטיל אימה. הקירות עבים ולוחות העץ של הרצפה איתנים, עד כדי כך שנדמה שהקולות במעון נספגים במהירות. החלונות עשויים זכוכית חסינת פיצוץ וסגורים תמיד מטעמי ביטחון, מה שרק מעצים את השקט. הניקיון ללא רבב. יש צוות עובדים: מארחים, שפים, סוכני בית, מסדרי פרחים וגם חשמלאים, צבעים ושרברבים. כולם באים והולכים בנימוס ובשקט, משתדלים כמיטב יכולתם לא להתבלט, מחכים עד שתצאו מהחדר לפני שהם נכנסים חרישית כדי להחליף מגבות או לשים פרח רענן באגרטל הקטן שליד המיטה.
כל החדרים גדולים, כולם. אפילו חדרי האמבטיה והארונות בנויים בקנה מידה שונה מכל מה שראיתי בחיי. הדהים את ברק ואותי כמה רהיטים היינו צריכים לבחור כדי שהחדרים יהיו נעימים. בחדר השינה שלנו הייתה מיטת ענק - מיטת אפריון יפהפייה עם חופת בד בצבע חיטה - ונוסף עליה גם אח ואזור ישיבה שבו ספה, שולחן קפה וכמה כורסאות מרופדות. היו חמישה חדרי אמבטיה לחמישתנו במעון, ועשרה נוספים. היה לי חדר ארונות, וגם חדר הלבשה מרווח סמוך אליו.
הבנתי עד כמה שיחק לנו המזל שאנחנו חיים כך. הסוויטה הראשית של המעון הייתה גדולה יותר מכל הדירה שבה גרה משפחתי בבית שבו גדלתי, ביוקליד אווניו. ציור של מוֹנֶה היה תלוי מחוץ לדלת חדר השינה שלי, ופסל של דֵגָה היה בחדר האוכל.
ניסיתי בדרכי לשחרר מעט את הכללים הנוקשים של פרוטוקול הבית הלבן. הבהרתי לצוות משק הבית שהבנות שלנו יסדרו בעצמן את המיטות, כפי שעשו מדי בוקר בשיקגו. וגם הנחיתי את מליה וסשה להתנהג כפי שתמיד התנהגו - להיות מנומסות ואדיבות ולא לבקש יותר ממה שהן ממש חייבות או לא יכולות לקחת בעצמן. אבל היה לי גם חשוב שבנותינו ירגישו משוחררות מחלק מכללי הרשמיות המושרשים במקום הזה. כן, אפשר לזרוק כדורים במסדרון, אמרתי להן. כן, אפשר לחפש חטיפים במזווה. וידאתי שהן יודעות שהן לא צריכות לבקש רשות כדי ללכת לשחק בחוץ. היה לי נחמד יום אחד אחר הצהריים בזמן סופת שלג, כשראיתי אותן מבעד לחלון מחליקות במדרון המדשאה הדרומית על מגשי פלסטיק שקיבלו מצוות המטבח.
האמת הייתה שבכל הסיפור הזה, הבנות ואני היינו שחקניות משנה, נהנינו משלל המותרות שניתנו לברק - היינו חשובות כי אוֹשרנו קשור לאושרו; הגנו עלינו מסיבה אחת, והיא שאם ייפגע ביטחוננו תיפגע גם יכולתו לחשוב בצלילות ולהנהיג את האומה. הבית הלבן, כך למדנו, פועל מתוך מטרה אחת מפורשת - להביא לשיא את רווחתו, יעילותו וכלל כוחו של אדם אחד. והאדם הזה הוא הנשיא. ברק היה מוקף עכשיו אנשים שתפקידם להתייחס אליו בתור היהלום שבכתר. היו לו עכשיו כחמישים עוזרים שקראו את הדואר שהגיע אליו וענו על הפניות. טייסי מסוקים היו בכוננות כדי להטיס אותו לכל מקום שאליו ירצה להגיע, וצוות של שישה אנשים אירגן ספרי תדרוך עבים כדי שהוא יוכל להתעדכן בכל הסוגיות ולקבל החלטות מושכלות. היה לו צוות שפים שהשגיח על תזונתו, וכמה קניינים שגוננו עלינו מפני כל סוג של חבלה באמצעות מזון: הם הלכו באנונימיות לחנויות שונות וקנו מצרכים בלי לגלות עבור מי הם עובדים.
יותר מכל שיעשעה אותי העובדה שעכשיו היו לו שלושה משרתים אישיים, שבין חובותיהם הייתה השמירה על ארון הבגדים שלו. הם וידאו שנעליו מצוחצחות, חולצותיו מגוהצות ובגדי הספורט שלו תמיד נקיים ומקופלים.
“את רואה כמה אני מסודר עכשיו?" אמר לי ברק בעיניים צוחקות יום אחד כשישבנו לארוחת הבוקר. "ראית את ארון הבגדים שלי?"
“כן," אמרתי והחזרתי חיוך. "וזה ממש לא בזכותך".
(....) בחודשים הראשונים בבית הלבן הרגשתי צורך להשגיח על הכל. אחד הלקחים המוקדמים ביותר שלמדתי היה שיכול להיות די יקר לגור שם. אמנם לא שילמנו שכר דירה על המגורים במעון וגם לא חשבונות מים, חשמל או משכורות לעובדים, אבל מעבר לכך, כל הוצאות הקיום האחרות יצאו מכיסנו, והן הצטברו במהירות, בעיקר כשהכל נקנה באיכות של מלון יוקרה. קיבלנו מדי חודש חשבון מפורט על כל מצרך מזון וגליל נייר טואלט. שילמנו על כל אורח שישן אצלנו או הצטרף אלינו לארוחה. וכיוון שהיה לנו צוות קולינרי בעל סטנדרטים של מסעדות עם דירוג מישלן ולהיטות עזה להשביע את רצונו של הנשיא, הייתי חייבת להשגיח על מה שהוגש. כשברק העיר כלאחר יד שהוא אוהב פרי אקזוטי כלשהו בארוחת הבוקר, או סושי בארוחת הערב, צוות המטבח רשם זאת לפניו והכניס אותם באופן סדיר לתפריט. רק אחר כך, כשבדקנו את החשבון, הבנו שאחדים מהפריטים האלה הגיעו בטיסות יקרות מעבר לים.
אבל בחודשים הראשונים בעיקר פקחתי עין על מליה וסשה. עקבתי אחרי מצבי הרוח שלהן, שאלתי אותן איך הן מרגישות ואיך יחסיהן עם ילדים אחרים. כשהבנות התחילו לקבוע לעצמן מפגשים חברתיים מחוץ לבית הספר, העוזרת האישית שלי הפכה להיות אשת הקשר, אספה את מספרי הטלפון של הורים אחרים, תיאמה איך מביאים ומחזירים מהמפגשים. היה לא נעים להסביר לאנשים שלפני שסשה תוכל לבוא ליום ההולדת של ג'וליה הקטנה, צריך שאנשי השירות החשאי יבואו לשם ויעשו בדיקת אבטחה. היה לא נעים לדרוש מספרי ביטוח לאומי מכל הורה או מטפלת שיסיעו ילדים לשחק בבית שלנו. הכל היה לא נעים – אבל הכרחי.
שותפת הסוד חיסול בן־לאדן
ב־2 במאי 2011 פרצו לוחמי יחידת הקומנדו האמריקאית "אריות הים" למתחם בפקיסטן שבו התבצר אוסמה בן־לאדן, וחיסלו את האחראי למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. באותו זמן, בחדר המצב של הבית הלבן, ישב המפקד העליון של הכוחות המזוינים האמריקאיים, הנשיא אובמה, ועקב אחרי המבצע. כשעידכן אחר כך את מישל כי בן־לאדן חוסל, היא לא הייתה מופתעת.
מתוך הספר: בתחילת 2010 הזכיר ברק את אוסמה בן־לאדן. בדיוק סיימנו ארוחת ערב וסשה ומליה הלכו להכין שיעורי בית, כך ששנינו נשארנו לבד בחדר האוכל של המעון. "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים איפה הוא", אמר ברק. "יכול להיות שניכנס וננסה לחסל אותו, אבל שום דבר לא בטוח".
בן־לאדן היה האדם המבוקש ביותר בעולם, ובמשך שנים לא הצליחו לאתר אותו. תפיסתו או חיסולו נמצאו קרוב לראש סדר העדיפויות של ברק כשנכנס לתפקיד (...) הבנתי מקולו החמור שעדיין יש הרבה בעיות בדרך. ניכר בו שהמשתנים מכבידים עליו מאוד, אבל ידעתי שאין מקום לשאול יותר מדי שאלות הבהרה או להתעקש שיסביר לי את פרטי הפרטים של העניין. הוא ואני שימשנו זה לזה אוזן קשבת בעניינים מקצועיים והשמענו מדי פעם עצות, כפי שהיה מאז ומתמיד. אבל ידעתי גם שעכשיו הוא מעביר את ימיו מוקף ביועצים מומחים. הייתה לו גישה למידע סודי ביותר מסוגים שונים, והאמת, שבעיקר בענייני ביטחון לאומי הוא לא היה צריך תוספות מצידי.
(....) ביום ראשון הראשון של מאי 2011 הלכתי לארוחה עם שתי חברות במסעדה בדאונטאון. ברק ואמא שלי נשארו עם הבנות בבית. סוף השבוע היה עמוס במיוחד. ברק נשאב אותו יום אחר הצהריים לשטף עדכונים והעברנו את שבת בערב בסעודת הכתבים של הבית הלבן.
אחרי שיחת העדכונים עם חברותיי הגעתי הביתה בסביבות עשר בלילה, וכמו תמיד פגש אותי אחד העובדים בפתח. מיד ראיתי שמשהו קורה, הרגשתי רמת פעילות שונה מהרגיל בקומת הקרקע של הבית הלבן. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה הנשיא.
"אני חושב שהוא בקומה העליונה, גברתי", הוא אמר, "מתכונן לנאום לאומה".
כך הבנתי שהדבר קרה סוף־סוף. ידעתי שהוא צפוי, אבל לא ידעתי בדיוק איך העניין יתנהל.
ביומיים האחרונים ניסיתי להתנהג כרגיל, להעמיד פנים שאני לא יודעת שמשהו חשוב מאוד ומסוכן מאוד עומד להתרחש. אחרי חודשים של איסוף מודיעין ברמה גבוהה ושבועות של הכנות מדוקדקות, אחרי עדכוני ביטחון והערכות סיכון והחלטה מתוחה שנעשתה, בסופו של דבר, במרחק של יותר מאחד עשר אלף קילומטרים מהבית הלבן ובחסות החשיכה, פרץ צוות עילית של יחידת אריות הים למתחם מסתורי באבוטאבאד שבפקיסטן בחיפוש אחרי אוסמה בן־לאדן.
ברק יצא מחדר השינה שלנו כשהגעתי למסדרון המעון. הוא היה לבוש חליפה עם עניבה אדומה ונראה עתיר אדרנלין. הוא נשא על כתפיו את עול ההחלטה הזאת במשך חודשים.
"חיסלנו אותו," הוא אמר. "ואף אחד לא נפגע".
התחבקנו. אוסמה בן־לאדן נהרג. לא היו נפגעים לכוחותינו. ברק לקח סיכון אדיר - כזה שהיה עלול לעלות לו במחיר הנשיאות - והכל עבר בשלום.
בחירות 2016 עוברים דירה
לקראת סיום תקופת כהונתו של אובמה התייצבו בני הזוג מאחורי המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. אבל את מפתחות הבית הלבן הם נאלצו להעביר בכאב לנשיא הנבחר דונלד טראמפ.
מתוך הספר: בחורף 2011 שמענו חדשות על כך שדונלד טראמפ, איש נדל"ן ניו־יורקי ומגיש תוכנית ריאליטי, מתחיל לעשות רעש על התמודדות אפשרית לתפקיד מועמד הרפובליקנים לנשיאות לקראת ההתמודדות של ברק על קדנציה שנייה ב־2012. נראה היה שהוא פשוט עושה רעש, מופיע בתוכניות בכבלים עם ביקורת קשקשנית ונטולת מומחיות על החלטות של ברק בתחום מדיניות החוץ ומפקפק בגלוי באזרחותו האמריקאית. במהלך מסע הבחירות הקודם ניסתה קבוצה המכונה birthers לטפח תיאוריית קשר שבה נטען שתעודת הלידה של ברק מהוואי מזויפת איכשהו, ולמעשה הוא נולד בקניה ולכן אינו רשאי להיות נשיא ארצות־הברית. עכשיו עשה טראמפ מהלכים להחייאת הטיעון הזה, השמיע טענות מופרכות יותר ויותר בטלוויזיה ועמד על כך שההודעות על לידתו של ברק בעיתון בהונולולו ב־1961 הן מעשה תרמית, ושאף אחד מחבריו לגן הילדים לא זוכר אותו.
כל העניין היה מטורף ומרושע. הגזענות ושנאת הזרים שעמדו ביסודו כמעט לא היו מוסוות. אבל הוא היה גם מסוכן ונעשה בכוונה מפורשת לדרבן את הקיצונים והמטורפים. חששתי מהתגובה. מפעם לפעם עידכנו אותי מטעם השירות החשאי על האיומים החמורים יותר שהגיעו, והבנתי שיש אנשים שמסוגלים להשתלהב. ניסיתי לא לדאוג, אבל לפעמים לא הצלחתי להתאפק. מה יהיה אם אדם לא יציב יטען נשק חם וייסע איתו לוושינגטון? מה יהיה אם הוא יחפש את הבנות שלנו? הרמיזות הקולניות והנמהרות של דונלד טראמפ סיכנו את שלומה של משפחתי. ועל כך לא אסלח לו לעולם.
(....) ב־7 בנובמבר 2016, ערב לפני הבחירות, ברק ואני קפצנו לפילדלפיה והצטרפנו להילרי קלינטון ולמשפחתה בעצרת אחרונה מול קהל עצום באינדיפנדנס מול. התעודדתי מהאופטימיות של הילרי בערב ההוא ומהסקרים הרבים שהראו שהיא מובילה בהפרש יפה.
בפעם הראשונה זה שנים רבות ברק ואני לא היינו צריכים למלא תפקיד בליל הבחירות. זה היה הצעד הראשון שלנו לאחור, טעימה ראשונה מעתיד אפשרי. היה לנו עניין רב בתוצאה, כמובן, אבל הרגע שיגיע לא יהיה שלנו. אנחנו רק נהיה עדים לו. כיוון שידענו שיכול לעבור זמן מה עד שייוודעו התוצאות, הזמנו את ולרי ג'רט (יועצת בכירה לנשיא) לראות איתנו סרט בקולנוע של הבית הלבן.
(...) כשהסרט הסתיים והאורות נדלקו, הטלפון הסלולרי של ברק רטט. ראיתי אותו מעיף בו מבט ואז מביט שוב, ומצחו התקמט מעט.
“אה," הוא אמר. "התוצאות בפלורידה נראות משונות".
לא הייתה דאגה בקולו, רק זרע קטנטן של מודעות, גחלת לוהטת שזהרה לפתע בעשב. הטלפון רטט שוב. ליבי התחיל להלום. ידעתי שהעדכונים מגיעים מדיוויד סימאס, היועץ הפוליטי של ברק, שעקב אחרי התוצאות מהאגף המערבי והבין את החשבון המדויק לפי מחוזות של מפת האלקטורים. אם צפוי אסון כלשהו, סימאס יבחין בו בשלב מוקדם.
בחנתי את פניו של בעלי בתשומת לב, לא הייתי בטוחה שאני מוכנה לשמוע את מה שהוא עומד לומר. בכל מקרה, זה לא נראה טוב. הרגשתי שמשהו כבד מתיישב לי בבטן, והדאגה התעבתה לחרדה. כשברק התחיל לדון עם ולרי בתוצאות המוקדמות, הכרזתי שאני עולה למעלה. ניגשתי למעלית, קיוויתי לעשות רק דבר אחד, להתעלם מהכל וללכת לישון. הבנתי מה ככל הנראה קורה, אבל לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה.
בזמן שישנתי הגיע אישור לחדשות: המצביעים האמריקאים בחרו בדונלד טראמפ כיורשו של ברק, כנשיא הבא של ארצות־הברית.
למחרת התעוררתי לבוקר רטוב ועגום. שמיים אפורים היו תלויים מעל וושינגטון. בעל כורחי פירשתי את המראה כהלוויה. סשה הלכה לבית הספר, עיכלה בשקט את תחושת חוסר האמון שלה. מליה צילצלה מבוליביה ונשמעה מזועזעת. אמרתי לבנותינו שאני אוהבת אותן ושיהיה בסדר. ניסיתי לומר לעצמי את אותו הדבר.
(....) ברק ואני יצאנו מהבית הלבן בפעם האחרונה ב־20 בינואר 2017, כשליווינו את דונלד ומלניה טראמפ לטקס ההשבעה. ביום ההוא הרגשתי הכל בבת אחת - עייפות, גאווה, מצוקה, להיטות. אבל בעיקר ניסיתי להיות מאופקת, כי ידענו שמצלמות טלוויזיה עוקבות אחרי כל תנועה שלנו. ברק ואני היינו נחושים בדעתנו לבצע את העברת המושכות בחן ובכבוד, לסיים את שמונה השנים בלי פגיעה באידיאלים ובקור הרוח שלנו. עכשיו נשארה לנו רק שעה אחת אחרונה.
(...) כשישבנו על במת ההשבעה מול הקפיטול בפעם השלישית, התאמצתי לרסן את רגשותיי. הגיוון השוקק שאִפיין את שתי ההשבעות הקודמות נעלם, ובמקומו הייתה אחידות שנראתה לי מייאשת, תמונה לבנה וגברית ברובה המוחלט, מהסוג שבו נתקלתי פעמים רבות כל כך בחיי - בעיקר במרחבים עתירי הפריבילגיות, בשלל מסדרונות הכוח שבדרך כלשהי הצלחתי להגיע אליהם מאז שיצאתי מבית ילדותי. מתוך עבודה בסביבות מקצועיות - החל בגיוס עורכי דין חדשים לסידלי ואוסטין וכלה בשכירת עובדים לבית הלבן - ידעתי שאחידות מנציחה אחידות נוספת, עד שעושים מאמץ מודע לפעול לביטולה.
כשהבטתי סביבי במאות האנשים שישבו על הבמה בבוקר ההוא, אורחים מכובדים של הנשיא הנכנס, היה לי ברור שבבית הלבן החדש המאמץ הזה לא ייעשה. מישהו מהממשל של ברק אולי היה אומר שהנִראוּת לא טובה - שמה שהציבור רואה לא משקף את המציאות או את האידיאלים של הנשיא. אבל במקרה הזה אולי השיקוף דווקא היה נכון. כשהבנתי שזה המצב, עשיתי תיקון לנראות שלי עצמי: הפסקתי לנסות אפילו לחייך.
מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון
