1. בגלל האנשים:
יאללה, כולם לדחוף!

"סליחה, אדוני", שאלנו מישהו ביציאה מהרכבת התחתית של באקו, מביטים בחוסר אונים במפה, "איך מגיעים מכאן לשוק הירוק? יאסיל בזאר?"

כמו רבים מתושבי אזרבייג'ן, האיש לא ידע מילה אנגלית. אבל איכשהו, בתערובת של רוסית, אזרית ותנועות ידיים נמרצות, הוא הבהיר לנו שאנחנו לא בכיוון ואמר לנו ללכת אחריו.

חשבנו שילך איתנו כמה מטרים ויצביע לכיוון הכללי. במקום זה הוא ליווה איתנו בערך חצי קילומטר, עצר אוטובוס וסימן לנו לעלות. עמדנו להוציא כסף כדי לקנות כרטיס - אך הוא התעקש לשלם עלינו ולא היה מוכן לשמוע על אפשרות אחרת.

מרכז התרבות על שם אלייב

השכר הממוצע באזרבייג'ן הוא 500 דולר לחודש. סביר להניח שאותו אדם מרוויח הרבה פחות מאיתנו. ובכל זאת, הוא התעקש לשלם. למה? כי אנחנו אורחים בארצו, וזוהי מבחינתו הכנסת אורחים.

כשסיימנו להסתובב בשוק החלטנו לתפוס מונית אל היעד הבא. "שישה מנאט", אמר הנהג. התיישבנו. רק מה, האוטו לא הניע. מיד נחלצו לעזרה כמה נהגי מוניות אחרים – המתחרים שלו – והתחילו לדחוף. מה עושים במקרה כזה? יוצאים ועוזרים להם לדחוף? מבקשים סליחה ועוברים למונית אחרת? לא נעים. נשארנו לשבת. בסוף, אחרי כמה ניסיונות דחיפה כושלים, הנהג עלה על רעיון גאוני: הוא הוציא מתא המטען בקבוק סולר ושפך למכל הדלק.

אזרבייג'ן משופעת בנפט, אבל מתברר שאפילו באזרבייג'ן מכוניות לא יכולות לנסוע בלי דלק.

2. בגלל השורשים:
השטעטל של אזרבייג'ן

אחד ממגדלי הלהבה בבאקו

בבית קפה קטן בקצה העיירה קירימיזי קסבה ישבו כמה זקנים, שתו תה חזק עם קוביות סוכר ושוחחו בג'והורי, שפתם הנכחדת של יהודי ההרים. אחד מהם, שפמו לבן ולראשו כובע קסקט שחור, הציג בגאווה את כף ידו שעליה קעקוע של פרח. "עשיתי אותו בגיל 20", הסביר, "כדי שבזקנתי אזכר בימי נעוריי".

מחוץ לבית הקפה חצר קטנה, מוצלת. שני שולחנות מכוסים שעוונית וערימת בולי עץ להסקה. קר כאן בחורף, למרגלות הקווקז הגדול. על המדרכה עץ ערבה בוכייה ובחנייה מכונית לאדה ישנה, שרבות כמוה נוסעות בכבישי המדינה לצד מכוניות יוקרה.

קירמיזי קסבה, ובשמה הרוסי קרסניה סלובודה – "הכפר האדום", היא אחד משני היישובים היחידים בעולם, מחוץ לישראל, שכל תושביהם יהודים (השני הוא קריית יואל במדינת ניו־יורק). בין 3,000 ל־4,000 איש חיים בה, אך בשעת צהריים הרחובות כמעט ריקים. לחלק מהתושבים עסקים במוסקבה, והם מגיעים רק בחגים. בית המידות של האוליגרך זרח אילייב, שהונו נאמד בשלושה מיליארד דולר, עומד נישא וריק באמצע העיירה. ובאוויר ריח של געגוע: לילדים שעזבו, לנכדים שחיים בישראל או באמריקה, לימי הזוהר שבהם נקרא המקום "ירושלים של הקווקז".

ובכל זאת, קירימיזי קסבה היא מקום חי, וזה בא לביטוי דווקא בבית העלמין. נכנסנו לשם עם המדריך המצוין שלנו, אלי (אלצ'ין) ממדוב (Elchin Mammadov), שביקש לעלות לקבר אמו היהודיה. הדבר הראשון שרואים הם הפרצופים. עשרות פרצופים שנועצים בך מבט חודר. זקנים, נשים צעירות, אפילו ילדים. פניהם של המתים. בבתי הקברות בישראל אנחנו רגילים לראות פה ושם דיוקנאות על מצבות. אבל בקרימיזי קסבה על כל המצבות חרוטות תמונותיהם של המתים.

אחד מיושבי בית התה

ובתוך מתחם מגודר, ארבע מצבות שחורות. אבא ואמא צעירים, ילד וילדה. משפחה שלמה שנספתה בהתרסקות מטוס נוסעים ברוסיה לפני עשור. על לוח שיש חרוטה תמונה משפחתית ומעליה המטוס שהתרסק, בואינג 737.

בהמשך השביל המצבות הישנות יותר, מלפני 80 ומאה שנה. חלקן שבורות. חזי, שומר בית הקברות, ביקש מאיתנו לתרגם עבורו את הכיתובים שעל כמה מהן. למשל: "ציון האשה הנהרגה בידי גויים אכזרים בטבח את קובא שונמית בת ניסן ו' אייר שנת תרע"ח".

בעיירה שני בתי כנסת. הגדול שבהם היה סגור, ביקרנו בקטן יותר. השמש ביקש מאיתנו לחלוץ נעליים. כשנכנסו הבנו למה: הרצפה מכוסה שטיחים אזריים ססגוניים. בכל יום באים להתפלל בין 25 ל־30 איש, ובחגים המקום מלא. איננו שומרי מסורת, לא אשתי ולא אני, אבל אמרנו "שמע ישראל".

3. בגלל האווירה:
תעלול או ממתק?

דוכן דברי מתיקה בקווקז הגדול

המכשפה עמדה בכניסה לחנות מוצרי האלקטרוניקה במרכז הקניות Ganjlik והצטלמה עם ילדים. צעירה בכובע מחודד, שמלת תחרה שחורה ואיפור של גולגולת. על חלונות הראווה מדבקות של שלדים רוקדים, מלאך המוות, ערפדים. ומבצע מיוחד להאלווין: 50 אחוז הנחה על כל מסכי הטלוויזיה.

אזרב'ייגן היא מדינה מוסלמית שיעית הגובלת באיראן. שפתה כמעט זהה לטורקית ורק לאחרונה הוקם בה המסגד השביעי בגודלו בעולם. אבל בהאלווין, ליל כל הקדושים, החג הכי אמריקאי שיש, באקו הבירה נראית כפרבר של בוסטון. ילדים מחופשים, דלעות בחלונות הראווה. חגיגה.

זו כנראה המדינה המוסלמית הכי פחות מוסלמית שיש. אולי חוץ מאלבניה. וזה אומר אלכוהול. הרבה אלכוהול. וכמעט שלא רואים נשים בחיג'אב. וכשרואים, אלה בדרך כלל תיירות מסעודיה או מנסיכויות המפרץ. ומצד שני, חלק גדול מהאוכלוסייה שומרת מסורת ומכבדת את האיסלאם. מתברר שזה לא סותר.

והם אוהבים את ישראל, לא רק בגלל שאנחנו קונים מהם נפט והם קונים מאיתנו נשק (כולל כיפת ברזל). כשהם שומעים שאתה מישראל הם לא מסתירים את התלהבותם. "!Israel good! Israel good" אמר לנו נהג מונית אחד. וכמעט כולם מספרים בגאווה שיש להם חבר בנתניה או בקריית־ים.

הזוג הנשיאותי על כיסוי לטלפון

אבל לא רק את ישראל הם אוהבים אלא גם את הנשיא שלהם, אילהם אלייב, שהוא לגמרי במקרה הבן של הנשיא הקודם והנערץ עוד יותר, היידר אלייב. כלומר, אני לא יודע אם באמת אוהבים אותו. מה שבטוח, לא תשמעו מילה רעה עליו, או על אבא שלו, או על הממשלה בכלל. הם כנראה יודעים למה.

זה די מפתיע שאזרבייג'ן נקראת אזרבייג'ן ולא אלייבסטן. כי פולחן האישיות של אלייב האבא זה משהו שלא רואים בהרבה מקומות, ואילו בבאקו רואים בכל פינה. נמל התעופה נקרא על שמו. הפארקים נקראים על שמו. וגולת הכותרת – מרכז התרבות ע"ש היידר אלייב, פנינה אדריכלית ואתר חובה לכל מי שמגיע לעיר. בחנות המזכרות תוכלו לרכוש כיסויים לטלפון עם תמונת אלייב האבא, אלייב הבן ואפילו תמונתה של הגברת הראשונה אלייב, רעיית הנשיא. מזל שאין להם כלב.

4. בגלל הבנייה:
בין פריז לדובאי

באקו היא שילוב של דובאי, פריז, מוסקבה ואיסטנבול. מצד אחד מונומנטים מטורפים כמו מגדלי הלהבה שנראים כמעט מכל נקודה בעיר ומכוסים במנורות לד היוצרות תצוגת אורות מרהיבה של להבות אש, אדם מנופף בדגל אזרבייג'ן ועוד (אפרופו דגל: הדגל השני בגודלו בעולם, שהתנוסס עד לא מזמן על טיילת הבולוואר, כבר לא שם. אבל לא לדאוג: בימים אלה מניחים את התשתית לדגל חדש, שיהיה הכי גדול בעולם). מצד שני, שדרות ומבנים בני 150 שנה כמו באירופה הקלאסית. מצד שלישי, העיר העתיקה, עם מגדל הבתולה וארמון השירוואנשה. ומצד רביעי – שיכוני רכבת מהתקופה הסובייטית. דיסנילנד של חובבי האדריכלות.

משאבת נפט מדרום לבאקו

הכסף לכל זה בא מהנפט. באחד הימים נסענו דרומה, לאתר ציורי הסלע העתיקים בגובוסטאן. הציורים מרשימים, אבל מה שמרשים הרבה יותר הן אסדות הנפט והגז שלאורך חוף הים הכספי – ואני מדבר על עשרות אסדות, ומתקני הקידוח דמויי החרגול שניצבים בהמוניהם לצד הכביש, אפילו בחצרות של בתי מגורים. עצרנו להצטלם ליד אחד החרגולים האלה. ציפיתי למאבטח אזרי קשוח ומשופם שימנע מאיתנו להתקרב, אבל לא היה שם איש. הייתי יכול לקחת ג'ריקן ולמלא אותו בזהב השחור, ולא היו אומרים לי כלום.

5. בגלל האוכל (והתה):
50 גוונים של קבב

יסלחו לי הצמחונים והטבעונים, אבל אזרבייג'ן היא גן עדן לחובבי הבשר וכנראה גם לקרדיולוגים, כי מדובר בעיקר בבשר כבש שמן (וטעים), כולל מרק שמבוסס על זנב הכבש, האליה, פצצת כולסטרול מתקתקת.

לא ניסיתי את המרק הזה. מה כן? קבב עסיסי, שנקרא לולה קבב, ואפשר לאכול אותו הן במסעדות המפוארות והן בדוכני הקבבלאר שלצד הכביש בואכה הקווקז, למרגלות הר חמש האצבעות (Beşparmak). וקבב רגיל, שזה בעצם שישליק כבש. ודונר, שזו שווארמה טורקית. וכותאב, שהוא בצק דק ממולא בשר כבש או ירק או גבינה, בדרך כלל גם גרעיני רימון, והשמועות אומרות שבמקומות מסוימים מגישים אותו עם בשר גמל. והדושפרה, מרק עם כיסוני בשר זעירים – בעיר קובה הכלל הוא שייכנסו 12 כיסונים בכף אחת. ודולמה, שהם עלי גפן או כרוב ממולאים בשר. וצלחות עמוסות בחמוצים – לא רק מלפפונים וזיתים אלא גם דובדבנים מוחמצים ופלפל מוחמץ ממולא בכרוב כבוש ושום מוחמץ. בקיצור, אל תחמיצו.

והכל במחירים מצחיקים. ארוחת מלכים של שלוש מנות תעלה סביב 100 שקל לזוג במסעדות הכי נחשבות בבאקו. מנת דונר יכולה לעלות בין חמישה לשבעה שקלים.

והתה. הו, התה. תמיד אמרתי שתה זה לחולים או לפקידי הסתדרות, עד שהגעתי לאזרבייג'ן. כל ארוחה מסיימים בקנקן תה אזרי חזק, עם קוביות סוכר ששמים מתחת ללשון או דבש עם אגוזי מלך ובקלוואה מתוקה בצד. וזה לא רק טעים ומחמם ועוזר להוריד את השומן של הכבש. זה גם מצטלם נהדר.

והמסעדות. הו, המסעדות. נראות כמו מוזיאונים, עם שטיחי קיר וחפצי נוי ומלצרים מקסימים שיכולים לנהל איתך שיחה באנגלית לא רעה ולספר על כפר הולדתם שבגבול איראן או בקווקז. ולהקה שמנגנת מוזיקה אזרית בכלים פרסיים – קמנצ'ה וטאר וקבאל.

כמה מסעדות מומלצות:

• Bazar. כתובת: Terlan Eliyarbeyov 18 בבאקו (מול סוכנות רולס־רויס).

• Shirvanshah Museum Restaurant. כתובת: Salatin Asgerova 86 בבאקו (כדאי להזמין מקום מראש).

• Firuze Restaurant. כתובת: Terlan Aliyarbeyov 14 בבאקו (כיכר המזרקות).

• Chinar. כתובת: Heydar Aliyev st. (מסעדה לא תיירותית אך מצויינת בעיר קובה).

• koz doner&kofte. כתובת: R. Behbudov Street 62 בבאקו (מקום פשוט ונטול כל הדר עם שווארמה מצוינת)

• 360 Bar. כתובת: Azadlig Avenue 1B בבאקו (בר מסתובב בקומה האחרונה של מלון הילטון – מומלץ בגלל הנוף והחוויה).

מתי לנסוע?

החורף באזרבייג'ן קר מאוד והגישה לחלק מהאתרים בקווקז אינה אפשרית. מצד שני, המומחים אומרים שיש שם אתרי סקי לא רעים בכלל. בקיץ, לעומת זאת, הטמפרטורה הממוצעת בבאקו היא סביב 30 מעלות. כך שהזמן הנוח ביותר הוא מסוף מארס עד יוני ומספטמבר עד תחילת נובמבר