מרתון. בנטפליקס
פעם לפחות היה לנו תירוץ: היינו "עם הספר", אז מה שנשאר לגויים זה לרוץ, לקפוץ ולעשות כל מיני דברים עם האיברים שמתחת לראש. היום, אם תיתקלו בצעיר ישראלי (או מבוגר, האמת) שמחזיק ספר - בטח תחשבו שהוא קצת לא בסדר. או שהוא נתקע בלי מטען.
טוב, האמת היא שהנתונים רק נותנים גושפנקה מחקרית למשהו שכל הורה בישראל (אולי חוץ מיעקב בוזגלו) מכיר די מקרוב: הילדים שלנו לא זזים מספיק. הם משחקים פחות כדורגל אבל משחקים יותר פיפ"א, הם רוכבים בעיקר על אופניים שבהם הפדלים הם לא יותר מפריט עיצובי, והמרתון היחידי שהם חולמים להשלים פעם כולל פחות קילומטרים ויותר פרקים של הסדרה האהובה עליהם בנטפליקס.
וזה עוד בשעות הפנאי שלהם. בשעות שבהן הם בבית־הספר או בגנים, הזמן בתוכנית הלימודים שמוקדש לחינוך גופני מספיק בעיקר להקראת שמות ואולי עוד איזו הקפה קטנה מסביב למגרש. אם יש מגרש, זאת אומרת.
ואתם יודעים מה הכי מבאס? שאפילו אם התברכת בצאצא שאשכרה רוצה להזיז את עצמו בעזרת השרירים ולא באמצעות איזה ג'ויסטיק, כל עוד מדובר בספורט קבוצתי יכול להיות שכל הסיפור יוציא לך את החשק לראות אותו מזיע. ככה זה כשכל אימון של זאטוטים מגיע בילט־אין עם נבחרת הורים שנשענים על הגדר ותורמים הערות בונות סטייל "לך לבד חמודי, בלי למסור", או "יצאתי מהעבודה בשביל לראות אותך עושה הגנה? תשחק חלוץ אמרתי לך!".
מצד שני, לא הייתי רוצה שנרים ידיים בקשר לזה, ולא רק בגלל שאין לנו מספיק כוח כדי להחזיק אותן באוויר.
צריך פשוט לתקוף את העניין מזווית אחרת. הבן הבכור שלי, למשל, שובר את שגרת הפורטנייט שלו עם חוג של טיפוס קירות. ממש עם חבלים כאלה, ורתמות והאבקה הזאת שמפזרים על הידיים.
אני מספר לכם על זה כי לאחרונה כשאני מלווה אותו לחוג אני לא מפסיק לשמוע איך כל הקבועים באתר הטיפוס שלו מתלוננים על עדרי הישראלים שפתאום נתלים להם על כל זיז פנוי בקיר, ומאשימים את "נינג'ה ישראל" ששודרה עד לאחרונה ב"קשת" ביצירת ההייפ העכשווי.
במילים אחרות, כל מה שצריך בשביל להניע את ילדינו זה לגרום לספורט לתקוף אותם דרך הריאליטי בטלוויזיה, הסטורי באינסטגרם, או מה שזה לא יהיה שמסעיר את עולמם כרגע. או להאשים את מחברי הדו"ח הזה ביצירת פייק ניוז. זאת גם אפשרות שרצה טוב כרגע.
לפנייה לכתב/ת 
