גבר גבוה, נפוח משרירים ומחשיבות עצמית, קולט את יוסי ואסה נכנס לבית הקפה. למרות המרחק ביניהם והאנשים מסביב, הוא צועק לו: "נבסו!" ואסה לא שומע או לא רוצה לשמוע, מתיישב מולי ומתנצל על האיחור. הראיון הזה נקבע שעות ספורות אחרי שנחת מלוס־אנג'לס, שם קיבל את פרס האמי היוקרתי על הסדרה שיצר, "נבסו" (משודרת ברשת), אבל הניצחון הגדול - על הג'ט־לג הארור - עוד לפניו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הגבר בבית הקפה לא מרפה. הוא ממשיך לצעוק "נבסו, נבסו", עד שהוא מחליט לעשות מעשה ולהתפרץ אל שולחננו. “תוכל לבוא רגע?" דורש הגברבר בלי הקדמות מיותרות, "יש פה מישהי שרוצה להגיד לך משהו". ואסה מתנצל בחיוך, "אני בפגישה, אז כשאסיים". הגברבר מתנפח אפילו עוד יותר. "דקה אחת, מה יש?" הוא פולט בליווי נפנוף יד. אין בוואסה אפילו שריר אחד תוקפני, אבל הוא בכל זאת מנסה להתעקש. "זה לא מתאים עכשיו, אבוא אחר כך". הגבר, שמעולם לא נתקל בסירוב מנומס כל כך, כבר עובר לטונים גבוהים. "מה אתה כבד?! בוא לרגע. אל תשכח מאיפה באת!"
נשק יום הדין - אל תשכח מאיפה באת ואיזו מדינה עשתה אותך - מכניע את ואסה סופית. הוא מביט בי בחוסר אונים, ומבין שהעניין לא יסתיים לעולם עד שיעשה מה שהגבר דורש ממנו. הוא צועד אל השולחן בקצה השני של הקפה, וחוזר כמובטח אחרי דקתיים. "מישהי נחמדה שם רצתה ללחוץ לי את היד, ולהגיד לי מזל טוב על הפרס", מדווח ואסה ומספר כיצד הסמיקה במבוכה, "והפכה לאדומה כי יש לה את התכונה הזאת שיש רק ללבנים".
חומרים אוניברסליים
ואסה, אפשר להניח, לא ישכח לעולם מאיפה הגיע. גם כי יש מי שטורחים להזכיר לו, וגם בעיקר כי הוא כתב על זה סדרה אישית. קומדיה זוכת פרס אמי, יש לומר. כידוע, "נבסו" משיקה, בשינויים מתבקשים, לחייו הפרטיים של ואסה. היא עוקבת אחר נישואי התערובת בין גילי, פרסומאי אתיופי, לתמר, אמנית אשכנזייה, וההתנגשות הבלתי נמנעת בין המשפחות והתרבויות השונות. התוצאה מצחיקה מאוד, ישראלית מאוד, אבל גם אוניברסלית מאוד. גם אם מנתקים את ההקשר האתיופי, "נבסו" היא קומדיית מצבים קלאסית על זהות, דעות קדומות וגזענות ישנה־חדשה. חומרים שמתיישבים היטב על ישראל 2018, כמו על אמריקה של טראמפ.
הוא בן 43, מתגורר במושב במרכז הארץ עם אשתו ירדן, ציירת, ואב לשניים - הללי (8) וקסם (6). לישראל עלה ב"מבצע משה" כשהיה בן עשר, ומאז הוא מרגיש כאן בבית. במהלך השנים עיקר יצירתו עסקה בזהותו האתיופית־ישראלית. לפני 17 שנה ראיינתי אותו לראשונה לעיתון "במחנה". הוא היה חייל בתיאטרון צה"ל שהעלה מופע יחיד על המפגש של עולה חדש עם הארץ המובטחת, אני הייתי עיתונאי צעיר במדים, אבל כבר אז היה ברור שוואסה מכוון גבוה, ושהסיפור האישי שלו מצליח לגעת באנשים רבים. בשנים האחרונות מופע היחיד שלו, "באמהרית זה נשמע יותר טוב", רץ מאות פעמים בארץ וסימן אותו כהבטחה. לפני יותר מעשור היה מועמד לתואר "האיש המצחיק של השנה", לצד שלמה בראבא, מיקי גבע, אדיר מילר ונאור ציון, אבל רק הסדרה שכתב עם שי בן עטר, ליאת שביט וגל זייד, הביאה אותו סופית לפסגה. מקום טוב בפריים־טיים של רשת 13.
ואסה לא מסתיר את הדמיון בין נבסו לחייו האישיים. "תוך כדי עבודה, גיליתי שיש לי הרבה במשותף עם הדמות שאני משחק. הרבה סיטואציות שנתקלתי בהן והצלחתי לתרגם להומור. בזמן שכתבנו את הסדרה, זאת הייתה תקופה ששוטרים היו עוצרים אתיופים בלי סיבה. באחד הימים, כשכתבנו פרק שמתעסק בזה, הרגשתי קצת מתוסכל. סיימנו את הפגישה וירדתי למטה לחכות שאשתי תבוא לאסוף אותי. בעודי ממתין ניגש אליי שוטר, ביקש תעודה והתחיל לשאול מה אני עושה שם. כל מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה לקרוא לליאת ולשי לחזור. בואו לראות את הסיטואציה שאנחנו מנסים לכתוב עליה. הרגע הזה חידד מאוד משהו בתהליך העבודה שלנו על הסדרה".
שוטרים ניגשים אליך עכשיו פחות בגלל שאתה מפורסם או בגלל שינוי ביחס המשטרה לאתיופים?
"מה זה מפורסם? מרחוק, ממאה מטר, קשה לזהות אותי. אני מזהה שינוי ואני חושב שלצד ההפגנה והמחאה האתיופית, גם לסדרה יש חלק בזה. היא הציפה את הסיטואציה האבסורדית הזאת והכניסה אותה לתודעה. הסדרה לקחה את הרגע הזה ופירקה את זה באופן משעשע שגרם לאנשים לחשוב: וואלה, בשביל השוטר יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שהוא עוצר אתיופי, אבל בשביל הבחור האתיופי זאת כנראה הפעם השביעית כדי שהתגובה שלו תישמע חצופה או ממורמרת. אני חושב שהסדרה הביאה שינוי במובן הזה. גם שוטרים שמדברים איתי עושים את זה עכשיו בהמון אהבה. הרבה שוטרים אומרים לי, 'זה לא אני'".
בזמנו, בעקבות המתיחות בין המשטרה ליוצאי אתיופיה, הזמינו אותך להופיע עם הצגת היחיד שלך, "באמהרית זה נשמע טוב יותר", מול שוטרים ישראלים.
"כן, זה קרה לפני הסדרה. הם פנו אליי מתוך רצון לפתוח ולהכיר. ההצגה עסקה בחיים שלי בארץ. לא היה שום דבר במופע שהתייחס להתנגשות בין המשטרה לאתיופים, אבל היה עיסוק מצחיק על ההבדלים בין התרבויות, ובדיעבד, המפגש הזה הוליד דיאלוג מאוד מעניין".
בשבחי ההדחקה
כמו תמיד עם אנשים מצחיקים, גם במקרה של ואסה השימוש בהומור הוא דרך אפקטיבית להתמודד עם הכאב ועם הטראומה הבלתי נמנעת של תקופת העלייה והקליטה. "הייתי בן עשר", הוא מספר. "לא הבנתי יותר מדי. הבנתי שאנחנו עוזבים ולא נחזור והולכים למקום טוב יותר, וכל עוד הייתי עם המשפחה הרגשתי מוגן. קצת כמו לצאת לטרק מסובך. בדיעבד, ברור לי שזאת הייתה חוויה טראומטית לכולם. היה רגע שכמעט נחטפתי על ידי שודדים. באו והתנפלו עלינו במהלך המסע שלנו מאתיופיה לסודן. הייתי על אחד החמורים, ילד קטן, ולרגע אחד נפרדתי מהמשפחה. זה היה נורא מפחיד וזה משהו שאני זוכר עד היום".
זה היה רק אחד בשרשרת של אירועים קשים בדרך לארץ. שלושה מבני משפחתו מתו בדרך, ונראה שאמצעי ההישרדות היחיד שנותר בידיהם היה הדחקה מוחלטת. "במחנות הפליטים בסודן איבדנו את סבתי ושניים מאחיי שהיו אז בני שלוש וחמש", מספר ואסה. "זאת חוויה מטלטלת, אבל אחרי שהגענו לארץ התחלנו את החיים מחדש. פחות דיברנו על מה שקרה. אבא שלי אמר, זה היה, לא מדברים על זה יותר. אמא שלי רצתה להמשיך לדבר, אבל אבא שלי אמר שצריך להיות חזקים ולהמשיך. לפנות את הראש למילים חדשות בעברית. היינו עסוקים בחוויה הראשונית, אבל טראומות כאלה מעצבות אותך, גם אם אתה מנסה להדחיק אותן".
הדבר האחרון שוואסה מעוניין בו כרגע הוא שיהפכו אותו לדובר קהילת האתיופים. את "נבסו" הוא כתב כדי להצחיק. לא כדי לנופף בדגל מסוים. הוא מודע לקשיים, לאטימות ולהתמודדות המכאיבה של לא מעט יוצאי אתיופיה עם החיים בישראל, אבל מקפיד להתנסח בזהירות ונמנע מהצהרות נוקבות. הוא לא השתתף בהפגנות בני העדה, שמחו על יחס המשטרה כלפיהם ועל האפליה והגזענות שחוו, אבל שמח שהסוגיות הללו חילחלו לסדר היום הציבורי.
כשעולה הדיון המתבקש על גזענות ישראלית, ואסה נדרך. יותר משקשה לו עם הגזענות, קשה לו שמצפים ממנו להביע את דעתו. "שואלים אותי את השאלה הזאת רק בגלל שאני שחור. אין שום סיבה אחרת. אני בטוח שאם אדיר מילר היה יושב מולך, לא היית שואל אותו אם ישראל היא מדינה גזענית".
אדיר מילר פחות חשוף לגזענות ממך.
"אני נשאלתי את השאלה הזאת כל כך הרבה פעמים, שזה כמו השוטר שניגש לאתיופי אחרי ששבעה שוטרים עשו את זה כבר לפניו. בפעם ראשונה, אתה עונה. ברור שיש גזענות. לא רק כלפי אתיופים, ולא רק בישראל. בכל העולם סובלים מגזענות, ומי שחלש נדפק. אבל בשביל זה אתה לא צריך אותי. אני מנסה להביא סיפור שלא מתעסק רק בגזענות, אלא גם בהבדלי תרבויות, בישראליות אחרת, וזה משהו ששווה לעסוק בו. זה לא הטיקט שלי, לצעוק: גזענות. אני רוצה שאנשים בבית יצחקו".
הרבה מהביקורת כלפי "נבסו" הייתה שהיא לא מספיק ביקורתית.
"יש הרבה מקום בטלוויזיה הישראלית, ואם מישהו חושב שצריכה להיות סדרה כזאת, שתבוא ותבעט, ותהיה בה סצנה ששורפים בניין של הביטוח הלאומי, אז סבבה. כצופה, אם זה יהיה עשוי טוב, אני אתעניין בזה. כיוצר, פחות מעניין אותי ליצור דרמה. אני מדבר באמנות שלי על מה שיקר לי ועל מה שהייתי רוצה לראות בעולם. אני מאמין בשפה הזאת ובכוח שלה להשפיע על אנשים מהיסוד ולקרב לבבות".
גם בקומדיה אפשר להיות ביקורתי וחריף.
"לטעמי 'נבסו' מאוד ביקורתית ונוקבת. מה רוצים המבקרים - יותר כאב? יותר פצעים? אני אוהב מאוד חריף, והקהילה האתיופית חיה על חריף, ואם זה לא מספיק חריף בעיני אנשים, אז אני לא יודע איך להפוך את זה לחריף יותר. תאכל פלפל. אני כמוך, נלחם על המקום שלי, וכמוך הגעתי לאן שהגעתי בזכות הכישרון שלי. הסיפור שלי הוא בול הסיפור שלך. רק בהבדל אחד: אני שחור ואתה לבן. אני לא בא להפגנה. אני בא לספר סיפור ולהציע לאנשים לפקוח את העיניים ולקוות שזה יצחיק אותם. אני לא רוצה לזעזע".
הקהילה האתיופית נתפסה במשך שנים כקהילה של אנשים נחמדים מדי, שלא הבינו שכדי להשיג דברים בארץ צריך לפעמים לצעוק. זה מתיישב עם מה שאמרת על ההפגנה בכיכר רבין: "זאת הייתה ההתפוצצות, ואני לא חושב שצריך יותר ממנה".
"מה שאמרתי הוא שיש מחאה אלימה, הופכים כיסאות, אבל לא להסתפק רק בזה. צריך לראות צדדים אחרים, כמו קומדיה וחיבורים מגניבים, אנשים מצליחים. המחאה הזאת הביאה משהו לתודעה. אולי בזכותה ייכנס מישהו לפוליטיקה. אני חושב שצריך להמשיך ולהצליח. לחפש דברים חיוביים להיתלות עליהם. לא רק מחאה שמסבירה כמה רע, אלא גם להציג צדדים יפים וכיפיים".
יאמרו אנשים בקהילה האתיופית, "נו, טוב, יוסי עשה את זה בגדול", הוא לא מבין שאנחנו עדיין נאבקים על החיים שלנו, על השוויון. אתה במקום אחר.
"אני בדיוק באותו המקום. מה, זה שקיבלתי פרס והכרה? אני עדיין נלחם כיוצר וכאמן. ואני חושב שכל אחד שמצליח פה הוא ברכה לקהילה. סוג של ניצחון. להצליח במה שאתה עושה זה לא פחות קל מלבוא ולהפגין. אומרים שעשן ואומץ תמיד ימצאו את הדרך החוצה. תמיד יש פתח או חריץ".
אז אתה עשן או אומץ?
"אני קצת מעשן וקצת אמיץ".
ברכה מרגב
ואסה זכה בפרס הטלוויזיה החשוב ביותר כנגד כל הסיכויים והדעות הקדומות. ובואו נודה, בלי לעצבן אף אחד, משימה לא פשוטה בישראל חמומת המוח של ימינו. אחת הראשונות שבירכה את ואסה על ההישג ועל הזכייה באמי הייתה שרת התרבות מירי רגב. בציוץ ששיגרה מיד אחרי ההכרזה, כתבה: "אפשר לזכות בפרסים בינלאומיים גם בלי לפגוע במדינת ישראל ובלי לטנף את חיילי צה"ל".
"הפתיע אותי שהיא התקשרה", הוא מחייך בשמחה. "הייתי בניו־יורק. הטלפון שלי קרס לפני, ולא כל כך יכולתי לדבר. בסוף ישבתי באיזה בית קפה, דיברנו בסקייפ, אבל בקושי ראיתי או שמעתי משהו. אני חושב שהיא אמרה שזו גאווה למדינה. ברכות אני מוכן לשמוע תמיד".
מה דעתך על חוק הנאמנות בתרבות?
"אני לא כל כך בקיא בחוק הזה, אני כן יודע שאנשים זקוקים לחופש אמנות ביצירה שלהם. אבל אני לא חושב שצריך לשרוף את הדגל. אפשר להופיע ולהגיד את האמת שלך בלי זה. יש לי יחסים מורכבים עם המדינה שלי, והייתי רוצה את החופש להגיד את הדברים שלי. לא חושב שצריך להגביל אף אחד בדעות שלו או בדרך. אם דברים נאמרים באופן מכובד, אני לא רואה בעיה".
אבל מי קובע? סטנדאפיסט אתיופי שיספר כמה קשה הייתה עבורו הקליטה בישראל, זה נחשב לזלזול במדינה?
"זה לא אומר לזלזל במדינה. אם אתה מרגיש כעס או כל רגש אחר כלפי המדינה, כל עוד אתה לא פוגע בסמלים של אנשים, אני לא מבין מה יש להגביל פה".
האמנת שתזכו בפרס?
"הייתי מאוד מופתע, אבל להגיד לך שלא האמנתי תוך כדי שזה יכול לקרות? ראיתי חומרים, ראיתי את דרך השיפוט, את הקפדנות, את התהליכים. ככל שהסדרה עלתה בשלבים, האמנתי יותר ויותר שיש לנו סיכוי. יש הרבה דרמות משפחתיות שעוסקות בחומרים שעסקנו בהם - מפגש של זהויות ושל תרבויות - אבל להביא קומדיה, עם סיטואציות ודמויות קיצוניות לפעמים - כאן הייתה ההפתעה".
היה רגע בכל הזמן הזה, משלב הכתיבה ועד הזכייה באמי, שעברה לך המחשבה: אני, יוסי ואסה, הילד שעלה מאתיופיה, עשה את זה והגיע הכי רחוק שאפשר?
"אני אומר את זה לעצמי לפעמים. הפרס שקיבלתי הוא פרי העשייה שלי ואני מאוד גאה בו. אבל איכשהו, תמיד כשאני מגיע לשיא בחיים שלי אני מיד מרגיש שיש משהו שמושך אותי חזרה אל החיים עצמם. כשסיימנו את הצילומים, זה היה מין רגע שיא כזה. את יום הצילומים האחרון עשינו בקיבוץ, וכשסיימנו הלכתי לשוטט באזור יחד עם השותף שלי לכתיבה שי בן עטר. באיזשהו שלב הגענו לרפת וראינו עגל תקוע מתחת לגדר. קפצנו לשם, התחלנו לנסות לעזור לו, ולקח לנו שעה בערך לחלץ אותו, וברגע אחד שכחנו את כל ההיי שהיינו בו".
הסיפור שלך הוא לא רק סיפור על יוצר שאפתן וחרוץ, אלא על אדם שנקודת הפתיחה שלו הייתה באופן משמעותי מסובכת יותר.
"אני לא חופר בעבר, מאיפה באתי ומה עשיתי. הרי גם אם אשכח לרגע, אנשים מזכירים לי מאיפה באתי. הסיפור שלי הוא לא הסיפור על הילד שתמיד חלם להיות שחקן. התגלגלתי למקומות האלה. התאהבתי בעשייה, ומה שהיה לי חשוב זה לספר סיפור, ולא להגיע לבמה ולקבל מחיאות כפיים. אני גאה בדרך שלי, ואני מבין כמה מה שקרה לי לא מובן מאליו. אולי זה נס. יש הרבה אנשים עם סיפור כמו שלי, אבל אני לקחתי אותו ומשתמש בו ביצירה שלי".
חושב לפעמים מה היה יכול לקרות אם לא היית בוחר בדרך הזאת?
"הייתי יכול גם להישאר באתיופיה. אבל אני לא אדם שעסוק במחשבות האלה, מה היה יכול לקרות אילו... אני מסתכל בדיעבד על מה שקרה לי, ומבין עד כמה ההורים שלי הם אנשים אמיצים. היה להם חלום. הם רצו לעלות לארץ, מבלי שאף אחד יבטיח להם שזה דבר טוב לילדים שלהם - מלבד האמונה שלהם. יש לי ילדים היום. לא בקלות הייתי הולך אל הלא־נודע. זה היה מסע מאוד אמיץ מבחינתם, אולי גם מתוך תמימות, אבל השורה התחתונה היא שבזכותם אני פה, והגעתי למקום שאני גאה בעצמי".
זכית בפרס הכי חשוב בטלוויזיה האמריקאית, אבל דווקא בארץ נדמה שהתעלמו מ"נבסו". הקהל אהב, אבל בטקס פרסי הטלוויזיה האחרון יצאתם בידיים ריקות.
"היינו מועמדים בחמש קטגוריות בטקס הישראלי, אבל לא זכינו בכלום. אין לי מושג למה. אני מבין את שיטת השיפוט באמי. ראיתי את ההקפדה על כל שלב, ולכן הרגשתי שיש לנו סיכוי. בארץ לא הצלחתי להבין איך בוחרים. זאת סדרה שבאה ועשתה שינוי, היה פער בין התגובה בחוץ, ברחוב, לאיך שדברים באו לידי ביטוי בטקס הישראלי. זה ביאס אותי, לא הבנתי מה הייתה הבעיה. בכל אופן, לא הייתי רוצה שנזכה בגלל שזו סדרה על הקהילה האתיופית וצריך 'לפרגן לה'. ממש לא. אם היינו זוכים בגלל זה, הייתי מעדיף לא לזכות".
ועכשיו יש תחושת ניצחון כלפי אלה שלא העריכו או האמינו בסדרה בארץ?
"בחוויה שלי זכינו, ואני מקווה שבישראל גאים בנו. אין ולא היו לי חשבונות. הכי חשוב שאנשים יראו שיש חיבור, שיש פידבק מהקהל. ההכרה 'מהבית' תבוא. יצרנו קומדיה שאנחנו גאים בה. בחו"ל אומרים לך את זה. בבית, פה, יש כל מיני מחשבות. שיקולים. אולי אנשים אומרים, 'לא מגיע להם'. מרגיש לי כמו אחים שרבים וצועקים: אני! אני! אני! הסדרה שלי עוסקת במפגש, ואני מאחל לכל ישראל להיפגש, להתקרב ולאהוב כמו שאני חולה על אשתי והיא חולה לי על התחת".
את אשתו הכיר כשהגיע עם הצגה שלו לסן־פרנסיסקו. מפגש פשוט בין שני אנשים, הוא מספר, בלי דרמות או קשיים. קצת לפני שנישאו טס איתה לאתיופיה. "הרגשתי כמה אני שונה אחרי הרבה שנים בארץ. הקצב שלי, הדינמיקה, הדיאלוג, הכל קצת אחרת. זאת הייתה חוויה עצומה. פתאום הריחות היו מאוד חזקים, בבת אחת נזכרתי. מאדיס־אבבה ניסינו להתקרב כמה שיותר צפונה, לכפרים. אתה נכנס ליערות עם חמורים. חופש לא ייאמן. כמו להיות בסיני. אתה נזכר בטבע, רואה ילד בכפר ואומר: הייתי ככה. אתה קולט שדברים לא באמת השתנו אחרי כל השנים".
הזוגיות שלך בסדרה עם אישה צברית טיפוסית מוצגת בנונשלנטיות יחסית. זה היה גם הסיפור שלך עם אשתך?
"כן. מבחינת המשפחות זה מעולם לא היה עניין. ההורים של אשתי הם אנשי העולם הגדול. אנשים שחיו בארצות־הברית. אני חושב שיותר קל להם שהיא התחתנה עם ישראלי מאשר מישהו שחי נניח באירלנד. בסוף זה יותר קרוב אליהם. לא היה שום קושי. הם אנשים נהדרים. גם מהצד שלי הייתה קבלה מוחלטת. הצבע לא היה עניין. יש קשיים של שפה. אמא שלי יכולה פתאום לשכוח ולהתחיל לדבר עם ירדן באמהרית. אבל חוץ מקטעים כאלה, שלא תמיד מבינים מה נאמר, זה עבר חלק לגמרי. היה לי מזל בעניין הזה מהרגע הראשון. אני מניח שיש מקומות שיש בהם יותר דריכות".
ומתי הילדים התחילו לשאול שאלות שילדים שואלים?
"הילדים שלנו נולדו למציאות הזאת. זה טבעי בעיניהם. לפעמים אני רואה שכשהילדה שלי מציירת אותנו, היא מקפידה בגוונים. אני והיא יותר כהים, ואח שלה ואמא שלה יותר בהירים. היא צריכה יותר עפרונות צבעוניים, זה הכל".
