כשלונה צ'מטאי־סלפטר חזרה לביתה בשוהם, אחרי שישה שבועות של היעדרות לטובת מחנה אימונים בקניה, והזכייה במרתון פירנצה והתחילה לפרוק את המזוודה, היא גילתה שבארון הגדוש בפינת הסלון אין מקום לגביע נוסף. עכשיו צריך למצוא מקום חדש לכל המדליות והגביעים בדירה השכורה. "חשבת שזו דירה שלנו? אין מצב, רק עכשיו אנחנו מתחילים להרוויח", אומר דן סלפטר, מאמן הריצה שהפך את אשתו לאתלטית שאוחזת בכל שיאי ישראל ומוזמנת לאליפויות עולם. "אם לונה תמשיך בקצב הנוכחי אז אולי בעוד שנה נתחיל לחשוב על רכישת דירה". רוי, בנם בן הארבע ושבוע, הודף את דלת הכניסה בתום חוג קפוארה ושמח להציג בפניי את הוריו. "זו מיסיס בלאק", הוא מצביע על אמו, "וזה מיסטר ווייט", הוא מורה על אביו.
ומי אתה?
"מיסטר בראון".
"לא תמיד רוי מבין את הסלנג שלנו", מעיר דן. "לפני חודשיים הוא בא איתנו למרוץ בהולנד ושמע אותי אומר ללונה, 'קיל דם'. זה מה שאני אומר לה כדי לדרבן אותה. כשהיא ניצחה, רוי צעק ליד כולם 'ממי, דיד יו קיל דם?' ושנינו קפצנו עליו ב'ששש' היסטרי. פאדיחה. לא נעים".
הוא מדבר עם רוי בעברית, לונה מדברת איתו באנגלית ורק לעיתים נדירות, כשהיא ממש עצבנית, היא מקללת בפאקוט, שפת השבט שבו נולדה בקפקנייאר שבמערב קניה. עשר שנים אחרי שהגיעה ארצה כעוזרת בית ואומנת לילדיו של שגריר קניה בישראל, צ'מטאי־סלפטר (שתחגוג 30 בעוד עשרה ימים), מונה על אצבעות כף יד אחת בלבד את אוצר המילים שלה בעברית. אחת מהן היא "שומדבר", ועל המילה הזו היא חוזרת שוב ושוב כשאני מנסה להיכנס לתוך הראש שלה ולשחזר את המחשבות שחלפו בו בשבוע שעבר, במהלך ריצת מרתון בת 42.195 קילומטר – המרחק בין ארמון המלוכה בווינדזור לאצטדיון האולימפי בלונדון, כפי שהוגדר בראשית המאה שעברה – שאותה היא סיימה בשיא של 2:24:17 שעות.
"לא חשבתי על שומדבר", היא שותלת בסוף המשפט מילה בשפת הקודש, אותה למדה מבנה. לפני שנתיים, כשגרו בשכירות במושב ינוב, היא נרשמה לאולפן ברעננה והלימודים נקטעו כשנסעה למחנה אימונים בן חודשיים. "באולפן, אם פיספסתי שיעור אחד, הכיתה רצה קדימה ובשיעור הבא לא הבנתי. עכשיו אני לומדת עם מורה וירטואלית", היא מספרת, "בסקייפ, פעמיים־שלוש בשבוע. נראה לי שזו שיטה יותר טובה בשבילי. אני לא תלויה בקצב של הכיתה, רק בלוחות הזמנים שלי".
בואי נחזור למרתון פירנצה. רצת לבד במשך יותר משעתיים. על מה חשבת?
"מהרגע שאני מתחילה לרוץ אני לא חושבת על כלום. אסור לי. אני מרוכזת אך ורק בריצה. את רוצה לשמוע קטע מצחיק? רוי חיכה לי באחד הסיבובים, לקראת הסוף. חלפתי על פניו ולמרות שהוא צעק לי 'ממי' לא ראיתי אותו".
איך את מסבירה את זה?
"לא יודעת", היא מושכת בכתפה, "עובדה. מרתון לא דומה לריצת עשרה קילומטרים שבה האתגר הוא לרוץ הכי מהר שאפשר. את חייבת להיות סבלנית, לכבד את המרחק".
לכבד?
"כן, המנצח במרתון הוא לא מי שרץ הכי מהר, אלא האחרון שנגמר לו הדלק. ואת חייבת לתכנן את הקצב כדי שלא ייגמר לך הדלק. לכן אומרים שמרתון הוא לא חצי ועוד חצי, אלא 30 קילומטר ועוד 12 קילומטר. בכל קילומטר חייבים לחשוב על הצעד הבא. אני אף פעם לא מסתכלת לאחור כדי לראות את מי עקפתי בגלל שהתנועה הזאת, של סיבוב הראש, גוזלת ממני זמן. אני גם לא מסתכלת על מי שעוקפת אותי. בשביל מה? יש לי מטרה מול העיניים ואני רואה רק אותה".
"זה כמו לנשום"
כשהכירו, לפני שש שנים, היה לו שיער שופע ואילו היא הייתה הרבה יותר עגולה. המבטים שלהם הצטלבו במהלך ריצה ביער בן שמן והם לא החליפו ביניהם אף מילה עד שלונה הגיעה לעיסוי ופיזיותרפיה אצל שותפו לדירה. "נוצר בינינו קשר ידידותי", הוא מספר, "מדי פעם קבענו לצאת לריצה שבסיומה ישבנו לאכול ולשתות, ואין לי מושג איך זה הפך למשהו רומנטי".
"אין לך מושג?" היא מקניטה אותו. "לי דווקא יש. היית קול".
95 אחוז מהזמן הם ביחד. צמודים. "יש פרקי זמן, כמו תחילת מחנה אימונים או סוף המחנה, שבהם אני נותן לה להישאר לבד גם מפני שזה חלק מההתמודדות של ספורטאי וגם מפני שאני צריך לחזור ארצה, אל רוי", הוא מספר. "הערך המוסף שלנו כצוות הוא הנוכחות שלי ברגעים הקריטיים. אני מרגיש את הדקויות שלה וקל לה לשתף אותי בצרכים הפסיכולוגיים וגם בדברים אינטימיים כמו מחזור חודשי. לקח לי זמן להבין שהתפקוד שלה לא יורד במהלכו, אלא בימים שלפני תחילת הווסת. לפני חודש וחצי היא עשתה חצי מרתון בליסבון בתזמון הכי גרוע שלה ולמרות זאת שברה שיא ישראלי. על לוח התוצאות אין כוכבית בנוסח 'רצה במחזור'. רק אני ידעתי שהיא יכלה להגיע ליותר".
אפשר לדחות את המחזור החודשי כדי שלא יפריע לתחרות כה חשובה?
"חס וחלילה", הוא מתחלחל. "אסור לעשות משהו שישבש את האיזון ההורמונלי שלה. בשנה האחרונה, מאז הפכה למקצוענית, בסלולרי של לונה יש אפליקציה בשם 'אדמס', שבה היא מדווחת היכן תשהה בחודשים הקרובים ובאיזו שעה של היום היא תהיה זמינה לביקורת פתע של הוועד למניעת סמים בספורט. הצוות הבריאותי הפתיע אותנו במחנה האימונים בקניה, וגם באיטליה וגם בישראל הם מגיעים בהפתעה. כדור נגד הצטננות עלול להוביל להרחקה של עד ארבע שנים. גם עם תוספי תזונה חייבים להיזהר. לונה מקבלת ברזל מפני שהיא מאבדת דם במחזור וגם ויטמין די שמומלץ לספורטאים כהי עור, ואנחנו מייבאים אותם מחו"ל. יש עליהם חותמת מיוחדת המעידה שהם מאושרים על ידי הוועד למניעת סמים".
כפר של אלופים
קניה, לדברי דן, היא סביבת האימונים המושלמת לאימונים בריצות ארוכות. "יש לנו דירה בעיירה איטן ששוכנת בגובה 2,400 מטר מעל פני הים, ושם מתאמנים כל הסלתה והשמנה של האתלטים בעולם. אם תיקחי את 500 התוצאות הכי טובות בכל הזמנים, יותר מ־50 אחוז מהאתלטים באים משם. בריצת מרתון לונה מדורגת בין ה־50 הטובות בעולם, בחצי מרתון היא בין ה־30, בעשרה קילומטר היא בין ה־15", מעיד בעלה, "וסוף־סוף יש לזה מחיר. מארגני התחרויות משלמים. היא קיבלה 7,000 יורו על ההשתתפות, ועוד עשרת אלפים יורו על המקום הראשון ועוד עשרת אלפים יורו על התוצאה, ואני קיבלתי את שכרי כמאמן, אז לחזור מטיול באיטליה עם 30 אלף יורו זה נחמד. הסכום הזה הוא בניכוי עמלות סוכן. קיארה דאבין היא הסוכנת הטרייה שלה ותפקידה לייצג את לונה מול גורמי האתלטיקה העולמיים ולנהל את העתיד הכלכלי־ספורטיבי שלה. בישראל אין פונקציה כזאת".
החוזה עם הסוכנת נחתם בזכות רנאטו קאנובה, "שהוא המאמן הכי טוב בעולם ואני רואה בו מנטור", דן מספר. "הוא נמצא הרבה בקניה, יצא לי להתייעץ איתו כמה פעמים, הוא מקור השראה. לפני חצי שנה, כשלונה הגיעה למקום ה־12 באליפות העולם בחצי מרתון, הוא התקשר לברך ואמר, 'זה הזמן לחבר את לונה לסוכן כדי להתפתח בערוצים נוספים'. הוא המליץ על קיארה האיטלקית, שהגיעה לפגוש אותנו בקניה. היא עבדה 18 שנה אצל אחד הסוכנים הגדולים בעולם, לפני שנתיים הפכה לעצמאית ומאז היא מאוד סלקטיבית בבחירת האתלטים שלה".
הבעל והמאמן הצמוד מעיד כי, "לונה של היומיום ולונה של התחרויות הן שתי חיות שונות. בשגרה היא חולמנית ומעופפת, בהתחלה כעסתי עליה בגלל שבאימונים היא לא הביאה את עצמה עד לקצה, ולקח לי זמן להפנים שבתחרות היא חיה שונה, שמותחת את הגבולות עד אין סוף".
"אני פשוט אוהבת להתחרות", היא נשמעת נבוכה. "כל אתלטית מגיעה לתחרות עם הטקטיקה שלה. אחת אומרת, 'אני רוצה לנצח', ואחרת אומרת, 'אני רוצה לרוץ הכי מהר שאני יכולה'. אצלי זה שילוב. אני רוצה לנצח באמצעות ריצה מהירה ככל האפשר. אני רוצה לסבול מההתחלה ועד הסוף. זה בלט במרתון בפירנצה. המארגנים הזהירו אותנו מששת הקילומטרים האחרונים שעוברים בחלק העתיק של העיר, ויש בהם הרבה פניות וגם ירד גשם שהפך את המסלול לחלק. זה מה שאיתגר אותי. כשהסבירו שהשלב הסופי יהיה איטי, רצתי אותו מהר יותר".
"העמידו לרשותי אופנוע ונסעתי במקביל אליה", דן מעיד. "ראיתי מה קורה איתה, אבל נאסר עליי לדבר איתה ולתת לה הוראות של, 'תאיטי, תגבירי'. היא לא התחילה עם מכתיב הקצב, אלא מעט מאחור, הסתמכה על התחושות הפנימיות שלה, אחרי עשרה קילומטרים צימצמה לקבוצה המובילה ובסוף ברחה קדימה. זה היה מדהים לראות איך היא מגבירה את הקצב בתנאים הקשים במיוחד, כמו עלייה תלולה או יציאה מתעלה. יש לביאות שמסתערות על הטרף ויש לביאות שמתישות אותו עד שהוא נכנע. העובדה שלונה הגבירה קצב דווקא בחלקים הקשים התישה את המתחרים, שיגעה להם את השכל".
"בקניה היא נחשבת שמנה"
בשנה האחרונה הם הכניסו לחייהם גורם שלישי – שגיא הלוי, דיאטן ספורט. "הבנתי שכאשר אני אומר לה מה לאכול זה יוצר אצלה התנגדות מפני שאוכל הוא גם משהו רגשי. לשגיא היא מחויבת. כל בוקר היא מדווחת לו על המשקל. אם היא תאכל מעט מדי היא תפספס בביצועים. בבוקר אני מכין לה שלוש ביצים קשות, כדי לחסוך את השמן של החביתה, כפית טחינה וסלט גדול מחמישה ירקות. בצהריים היא אוכלת כוס אורז עם חצי כוס עדשים, ובערב, אחרי האימון, היא מתפנקת במאתיים גרם חזה עוף. בזכות הדיאטן היא ירדה חמישה קילו והגיעה ל־10 אחוזי שומן. כיום היא שוקלת 48 ק"ג על 1.65 מ' ובקניה היא נחשבת לשמנה. אחותה, שגבוהה ממנה, שוקלת רק 40 ק"ג".
"בהתחלה חשבתי שזה כיף גדול שהאהוב שלי הוא גם המאמן האישי שלי, מפני שזה איפשר לי לרוץ איתו כל היום. אבל די מהר הבנתי שזה לא רק כיף", היא רוטנת. "לפעמים הוא יותר מדי קשוח ומעצבן אותי נורא. במקרים כאלה אני קוראת לו 'שאול', וזה לא שם חיבה".
מי זה שאול?
"ראינו ביחד את הסדרה 'להרוג את הסבתא'. שאול, שאותו גילם רמי הויברגר, הוא טיפוס ממורמר", דן מסגיר, "ולונה החליטה שאני שאול כשאני קשוח ומעביר עליה ביקורת. מצחיק אותה שאני לוקח כל כך קשה משהו שהיא עשתה או לא עשתה. היא שואלת, 'מה אתה עושה עניין מאימון אחד פחות מוצלח?' בעבר היא הגיבה לביקורת בהתגוננות. כיום היא יותר קשובה ומקבלת. גם העובדה שאני מכין לה תוכנית אימונים יומית, למשך שבועות וחודשים, לא מאפשרת לה לעגל פינות. אין, 'מה נעשה היום?' היא יודעת מה עליה לעשות. ריצה בשש בבוקר, בשדות של שוהם, כשאני מארגן את רוי לגן, וריצה נוספת בארבע אחר הצהריים, לפני שמחשיך".
לונה מספרת שהיא לא אוהבת לנוח על זרי הדפנה. יומיים־שלושה אחרי זכייה היא מעדיפה לחזור למשטר עבודה. היא בונה על הזמנות לתחרויות והפרויקטים הבאים שעל הפרק הם אליפות העולם באתלטיקה, שתיערך באוקטובר הבא בקטאר ואולימפיאדת טוקיו 2020. "אני מקווה לחזור משתיהן עם מדליות אולימפיות, לא בהכרח זהב", היא אומרת.
דן מצידו צופה שהיא תגיע לשיא שלה בגיל 36, ומקווה לעוד אח או אחות לרוי עד אז. בכל מקרה, לונה אומרת שאין לה תוכניות לפרוש מריצה. גם אם תאט את הקצב, היא מתכננת להקים בעתיד קבוצות אימון לאצניות בישראל ואומרת, "אין סיבה שילדות ישראליות לא ירוצו כמו קנייתיות, הכל עניין של השקעה. תרוצו — תצליחו".
