מתתיהו מילר — שאף אחד לא מכיר אותו בשם הזה — לא ידע את זה באותו הרגע, אבל משהו משמעותי קרה לו בקיץ 2015 כשעלה להופעה בפסטיבל בספרד, מול קהל עוין במיוחד. רק כמה ימים קודם בוטלה ההופעה המתוכננת אחרי שלא הסכים לחתום על הצהרה פוליטית לפיה "הפלסטינים זכאים למדינה משלהם", לפי דרישת מארגני הפסטיבל, שעמדו תחת לחץ מסיבי של תנועת ה־BDS. המהומה שבאה אחרי הובילה להתנצלות של משרד החוץ הספרדי ולהזמנה חוזרת להופיע בכל זאת, אבל חבית אבק השריפה כבר הוצתה, ומתתיהו מילר — מתיסיהו בשבילכם — עלה להופעה שלא דמתה לשום הופעה אחרת בקריירה שהפכה אותו לכוכב עולמי.
גם ממרחק של שלוש שנים, אפשר לשמוע בקולו את הטראומה. "מאוד־מאוד פחדתי", הוא אומר עכשיו, שעות ספורות לפני שעלה על המטוס בדרך לישראל. "אלה היו אנשים מטורפים. הם לא סתם נופפו בדגלים או שרקו בוז, הם הגיעו מצוידים עם כתובות נאצה. אני זוכר שעל אחד מהם היה כתוב נאציהו'. זרקו נעליים, בקבוקים, זה היה די נורא".
למה להופיע בסכנה כזו?
”הרגשתי עוצמה מיוחדת, לא יכולתי לוותר ולתת להם לנצח. לא היה שום סיכוי שארד מהבמה, אבל לא צפיתי את התגובה בישראל".
קליפ ההופעה הפך ויראלי והזמר היהודי שנולד חילוני, הפך חרדי אורתודוקסי, סוג של חזר בשאלה, ולאורך רוב הזמן הזה היה כוכב עולמי גדול — קיבל סוף־סוף אהבה בישראל.
הפכת חצי גיבור לאומי ופופולרי בישראל אפילו יותר משהיית רק בזכות המוזיקה.
"נכון. אנשים באמריקה תמיד אמרו לי, 'כשאתה נוסע לישראל, אתה בטח לא יכול ללכת ברחוב'. זה לא היה ככה. קיבלתי חשיפה בישראל, אבל המוזיקה שלי לא הפכה להיות מיינסטרים. האירוע בספרד שינה את כל הדינמיקה ביני לבין הקהל הישראלי".
באיזו צורה?
"הרגשתי בפעם הראשונה שישראל התחברה אליי. להיות יהודי־אמריקאי זה עולם אחר מאשר להיות יהודי־ישראלי. העובדה שאני יהודי לא הספיקה כדי לגרום לישראלים להתחבר למוזיקה, אבל ברגע ששכבתי על הגדר, אם אפשר לומר כך, בשביל הקבוצה, הכל השתנה. אני מבין את זה. ישראלים צריכים להתעסק עם הבולשיט הזה כל יום. אנחנו אפילו לא שומעים את כל הסיפורים על אמנים ישראלים, או מרצים או סופרים, שעוברים אירועים לא נעימים בהופעות בעולם. אני יכול להופיע ב־150 ערים באמריקה, אני אפילו לא צריך לעזוב את הארץ שלי. לישראלים אין אופציה כזו, זו מדינה מאוד קטנה ואתה חייב לצאת החוצה, ושם מאוד קשה. אלה דברים שיהודים אמריקאים מעולם לא היו צריכים להתמודד איתם. אז כשאנשים ראו את הווידיאו של מה שעברתי בספרד, איך שלא ויתרתי ושרתי על ירושלים, אני חושב שבפעם הראשונה נוצר קשר הדדי חזק".
"עלייה חדה באנטישמיות"
הקשר ההדדי החזק הזה מביא עכשיו את מתיסיהו לביקור נוסף בישראל, ומחר הוא יהיה האטרקציה המרכזית באירוע ראשון מסוגו: מצעד תמיכה של ישראל ביהדות התפוצות, בתקופה של עלייה מדאיגה באנטישמיות ברחבי העולם. במצעד שייערך בירושלים ויקבל השראה מהמצעד של "מייסיס" בניו־יורק בחג ההודיה, ישתתפו אלפים מכל רחבי הארץ והוא יסתיים בהופעה גדולה בבריכת הסולטן (הערב, ב־21:00, הוא גם יופיע במערת צדקיהו). גם כמי שעשה קריירה מהקוליות המיוחדת שלו, אפשר לשמוע את ההתרגשות בסגנון הדיבור הרך של מתיסיהו.
"זה כבוד עצום בשבילי", הוא אומר, "אני חושב שזה אירוע דחוף. קריטי שהעולם יראה שישראל תומכת ביהודים שחיים מחוצה לה. יהודים תמיד תמכו בישראל מבחוץ, אבל עכשיו יהדות העולם צריכה את ישראל ואני מאוד שמח שיש אירוע כזה".
חווית אנטישמיות באופן אישי?
"לא. אבל אני מרגיש עכשיו את ה־BDS, הם נמצאים בכל מקום, ומבחינתי זו אנטישמיות. גדלתי בניו־יורק בסביבה שלא הייתה לגמרי יהודית. כולם הכירו יהודים, ראו יהודים בסרטים ובטלוויזיה, אבל להיות יהודי־אמריקאי תמיד היה קודם אמריקאי ואחר כך יהודי. לרוב היהודים באמריקה קל לעבור מתחת לרדאר. אנחנו לא נראים אחרת".
חוץ מאשר יהודים אורתודוקסים שכמובן קל לזהות, ואתה היית כזה.
"נכון, אבל גם אז לא הרגשתי פחד".
אתה מבין מדוע יש עלייה כל כך חדה באנטישמיות?
"האנטישמיות עולה בכל כמה שנים, אבל אני חושב שמה שהשתנה בשנים האחרונות זו עלייה חדה ברגשות אנטי־ישראליים שהופכים לאנטישמיות. יש המון אנשים בורים, הם לא עושים את התחקיר שלהם ואוהבים לשים את כולם במשבצות. אז ישראל היא תמיד האיש הרע בסיפור. יש הרבה אנטי־ישראליות בכל מקום. חלק מזה הוא בגלל שאנשים תמיד חשדו, במירכאות, שהיהודים יותר נאמנים לישראל מאשר למדינות שהם חיים בהן, ועכשיו, בימים של מדיה חברתית, להיות אנטי־ישראל זה פתאום הדבר הקוּל והאיני".
"הרגשתי את הנשמה זזה"
הסיפור של מי שנולד בשם מת'יו מילר מוכר ומרתק. הוא נולד בבית חילוני מבוסס במדינת ניו־יורק וגדל כנער היפי עם קשר רופף מאוד ליהדות, עד שבגיל 16 שלחו אותו הוריו לישראל לשלושה חודשים. הוא מצא עצמו בתיכון בהוד־השרון, התחיל ללמוד יהדות, למד על ישראל וטייל בארץ. יום אחד לקחו את הקבוצה להר הצופים, לספוג קצת נוף ירושלמי. באותו רגע זזו כל החיווטים במוחו של הנער מת'יו והחל המסע שלו להיות מתתיהו ואחר כך מתיסיהו, כוכב רגאיי־דוס. "אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש הרגשתי את הנשמה שלי זזה בתוכי", הוא נזכר.
הוא חזר מישראל נער אחר לגמרי, ועבר תקופה קשה של בעיות בבית ובבית הספר, שאת כולן פתר בבריחה לסמים. הכל השתנה ביום שבו קיבל במקרה ספר תפילות בעברית. "אנשים התחילו לשאול מי אני, וכאיש צעיר באמת תהיתי מי אני. מה הזהות שלי. ברגע שהתחלתי להתפלל, הרגשתי שאני מקבל תשובות".
מתיסיהו, 39, הפך כוכב עולמי מהר מאוד. הוויז'ואל של יהודי־חרדי שמופיע עם כיפה, זקן וציציות ונשמע כמו שילוב של בוב מארלי והרב שלמה קרליבך, היה אטרקציה אינסטנט. הוא מכר תקליטים וסגר הופעות גדולות, אבל ככל שהתפרסם יותר, כך היה לו קשה יותר, ולפני כמה שנים, אחרי עשר שנות קריירה, נכנס למשבר גדול.
"היו לי הרבה רגעים של דיכאון", הוא אומר, "בשלב מסוים המוזיקה הפסיקה לשמח אותי. כשרק התחלתי, המוזיקה הייתה הכל בשבילי, היא הייתה האלוהים שלי, התרפיה, המקום היציב והבטוח האחד גם כשהכל מסביב התפרק. היא הייתה חלום, ואז החלום התגשם בדרך מופלאה, ואז הפך לקריירה, ואז הפך סתם לעבודה. אמרתי לעצמי, 'אני עושה את זה עשר שנים, אני מופיע בכל מקום כי אני וורקוהוליק ולא אוהב להיות בבית, ואני כבר לא אוהב יותר את המוזיקה'. הקהל בא להופעות כדי לקבל השראה ולא יכולתי לתת להם את זה כי לא הייתה לי השראה בעצמי. הרגשתי רע מאוד".
חלק מהמשבר היה קשור גם לגירושיו ב־2014 מאשתו, טליה, ולקרע הפנימי שעבר ביחסיו עם הדת הממסדית. הוא זוכר את הרגע שבו החליט שהוא לא רוצה יותר להתלבש לפי החוקים של הדת האורתודוקסית, או לנהל את יחסיו עם אלוהים כמו שאומרים לו.
"הלכתי ברחוב בניו־יורק והתחלתי לבכות. הרגשתי כאילו אני יוצא מהכלא. זה לא היה אחרי סשן־תרפיה או אחרי איזה סרט אינטנסיבי, סתם באמצע היום ברחוב במנהטן. אמרתי לעצמי, 'כנס למספרה הקרובה ותגלח את הזקן'. אני לא יודע מתי בדיוק הגעתי לרגע שבו אמרתי לעצמי שאני לא יכול יותר לחיות לפי החוקים שאחרים קובעים לי, אנשים שמחליטים בשבילי מילולית אם יהיה לי שיער על הפנים. אלה הפנים שלי. לאלוהים לא אכפת אם יש לי שיער על הפנים או לא".
ביום בו הופיעה לראשונה תמונתו של מתיסיהו במראה חילוני כמעט לגמרי, האינטרנט כמובן רעד. "עברתי הרבה מאוד בחיים בתקופה ההיא, כל הבחירות האישיות שלי היו נושא באינטרנט, ולכל יענטע הייתה דעה. זה היה מטורף“.
אולי אז הבנת עד כמה אתה מפורסם.
"בטוח שהבנתי עד כמה הזקן שלי היה מפורסם".
איך אתה מגדיר את עצמך היום?
"אני לא. אני מבין שזו שאלה שמעניינת אנשים, אבל אני לא מוכן להכניס את עצמי לתוויות. וגם אם הייתי רוצה, אני חושב שבלתי אפשרי עבורי להגדיר את עצמי היום. אני משתנה כל הזמן ושום דבר כבר לא שחור ולבן יותר. אני עדיין מרגיש קשר מאוד חזק ליהדות ואפילו לאספקט החסידי שהיה חלק גדול מחיי, אבל אני לא חי עם החוקים האלה יותר. אני חופשי ושוב אוהב לעשות מוזיקה. הדברים האחרונים שהוצאתי הם הכי טובים שלי, גם אם הם לא הכי פופולריים".
נשמע שמצאת אושר.
"תמיד חשבתי ש'האם אתה מאושר' זו שאלה שטחית. אתה לא יכול לצאת טוב, לא חשוב איך תענה. אתה נשמע asshole אם אתה אומר שאתה מאושר, ואתה נשמע asshole אם אתה אומר שלא. אבל אני חושב שאני מאושר היכן שאני נמצא היום, עושה את המוזיקה שאני אוהב ואבא לארבעה ילדים".
אז כבר אין מה לדבר על עלייה לישראל.
"הייתה תקופה שחשבתי על זה, אבל חזרתי למקורות, לשכונה בה גדלתי. אני עשר דקות מהבית של ההורים. אני אוהב את ישראל יותר ויותר, אבל הבית שלי באמריקה".
