גידי, יש חדש בחייך?
אהרוני: "מה זאת אומרת? גידי מאוהב! יש לו חברה שהוא חולה עליה!"
גידי: "די, נו".
אהרוני: "ואיך אני קלטתי את זה? היינו באיזה כפר מהמם באיטליה. יש שוט שלנו על כביש בין שדרת עצים, וגידי הולך לו ושר, ואני מבין שזה לא בשביל הצילום. 'גידי? מה עובר עליך?' אומר לי, 'אני מאוהב!' כבר שנה, והיא מקסימה. אין, הוא נורא מאוהב".
איזה יופי! מי?
אהרוני: "לא מסגיר יותר פרטים. אגיד ככה, מי היה מאמין, גידי הולך להופעות מחול! הרי אין דבר אבסורדי מזה בתבל. והוא בא ומספר לי, היינו בהופעה של בת־שבע. די, הוא שמה".
גידי: "ומה שעוד פחות טוב, אפילו התחלתי לחבב את זה. אבל זהו. שמחה גדולה. ממש שמחה גדולה, ודי. אהרוני סיפר יותר מדי".
גידי הוא הראשון לדעת, שאהרוני סיפר בדיוק עד היכן שמותר. זה סוד הזוגיות שלהם. השף הנינוח, האופטימי, הקוסמופוליטי, לצד הזמר המגושם־חינני, חסר השקט, הצבר המחוספס. ושניהם חפים מבולשיט. אהרוני והידע האינסופי שלו, גידי והפה חסר המחסומים. דינמיקה של מורה ותלמיד, אבא ובן, או בעצם אמא יהודייה שמפצירה, "תאכל, זה טעים"; שלא במקרה, אהרוני הוא היחיד בעולם שקורא לגידי, "גדעון".
× × ×
הזוג הכי מקסים על המסך שלנו חוזר. אחרי שהגיעו לכל העולם, בערך, 'המסע המופלא' של אהרוני וגידי, באכסניה החדשה של רשת, מגיע סופסוף לאמריקה. "העולם הולך בג'ינס, טי־שירט וסניקרס, אוכל ברביקיו ומקדונלדס, שומע מוזיקת רוק, רואה סדרות טלוויזיה - האמריקאים שינו את העולם", אומר אהרוני. "רק שלהם אין מושג שהם שינו אותו. אנחנו מגיעים והם שואלים, מה, יש לכם המבורגר בישראל?"
עם צוות ההפקה הצנוע והקבוע שלהם, תשעה אנשים בסך הכל, הם יוצאים לשבעה פרקים, ממזרח למערב, בציר הצפוני, ממלכת טראמפ. מסע אל הקיבה של אמריקה. הם מתחילים את המסע בניו אינגלנד, בפרובינסטאון, שהפכה לעיירת גייז בעיקר. אהרוני וגידי על כרכרה, כמו זוג גאה בהאני־מון, עד שגידי בדרכו הלא פי־סי תוהה, האם גם השוטר עליז. "זה מקום של הומואים ולסביות, וכל מה שביניהם", הוא מוסיף. "באותו מקום אין בעיה שמישהו הולך ברחוב עם תחתונים ועקבים של 30 סנטימטר. כאילו, זה אוקיי. ובאותה אמריקה, במקום אחר, יהרגו אותו. זו הפתיחות והסגירות המקסימה של אמריקה".
הם מבקרים אצל בני האמיש והמנוניטים, שלא אוכלים שום דבר מעובד. "'פארם טו טייבל', לפני שזה היה אופנתי", אומר אהרוני. "ויש להם חניה מסודרת לעגלות, כולל לחרא של הסוסים", מוסיף גידי. ואוכלים המון. קילוגרמים של גבינה בדיפ־דיש המופרך בשיקגו. ועוגות גבינה עם תווית קלוריות, 1,800 לפרוסה. "אי־אפשר להכניס את זה לפה. זה גבינה עם פאדג' שוקולד וקרם פקאן ועוד מיליון תוספות, כמות הסוכר היסטרית", מתחלחל אהרוני.
"לאכול נכון ובריא, להימנע מבשר - זה רק בקצוות. במדינה עצמה, אתה הולך ברחובות, וכמויות האוביס הן לא נורמליות. ארוחת בוקר, אתה לא מבין איך בן אנוש יכול לגמור את זה. עידון זה לא שם המשחק. רגע, אנחנו במאה ה־21, העולם התקדם. איך זה שהוא עוד לא הגיע לאמריקה? 'זה אנחנו ואל תבלבלו לנו את המוח. אנחנו אוהבים הרבה'".
עד שלבסוף הם מגיעים אל ממלכת האנינות, הפי־סי והמטבח העכשווי, קליפורניה, וגידי סבל. "קוראים לזה 'אסהול'. הם המציאו את המילה הזו. חורי תחת, כל הקליפורניה הזאת", הוא נאנח, "ובמיוחד סן־פרנסיסקו, המייגעת".
מה, זה השפיץ של ההיי־טק והעולם המערבי.
"תעזוב אותי, בחייך! תלך אתה ברגל למלון! אני לא סובל את כל הפטנט של עליות, זה אידיוטי לגמרי. אתה רואה את תושבי סן־פרנסיסקו, סובלים. הם מתנשפים! זה נורא. וככה הם חיים. אני גם לא אוהב את הדנ"א של המקום, 'אנחנו יודעים מה נכון עבורך'. לעשן 18 צעדים מהדלת של המסעדה, ולא לירוק ברחוב, ואוי ואבוי אם תצפור - לא אוהב!"
אבל לפני המובלעת של הליברלים הסמולנים האלה, השניים נתקלים באמריקה הארד־קור. "מתארחים אצל משפחה ביום העצמאות, ארבעה ביולי. יושבים ואוכלים עם הנכדים, הכל מקסים. עד שסבתא מספרת, שמחר היא לוקחת אותם למוזיאון, שמכחיש את האבולוציה. זו סדרה על אמריקה המאוד לבנה, בעצם", מספר אהרוני.
"למשל, כמות הנוצרים המשוגעים. הם אוהבי ישראל בצורה מטורפת, כמובן מכל הסיבות הלא־נכונות. המורמונים לדוגמה, כחלק מהאמונה הגדולה שלהם בגוג ומגוג, מחויבים לאגור אוכל ואמצעי מחיה לשנה. אנחנו מגיעים למשפחה בפרבר ביוטה, מקסימים, עור פניהם קורן, הפוסטר האמריקאי. עד שהם לוקחים אותך לבייסמנט, ואתה פתאום קולט מה יש שם. זה מדע בדיוני! ימ"חים! הכל מדפים מתוארכים, שימורים, צנצנות, נפט וגז, והם מדברים על האפוקליפסה ברצינות גמורה".
גידי: "או האוונגליסטים. אתה מגיע לזוג מגדלי תירס, אנשים מקסימים. והשדה שלהם, בגודל כפר־סבא. בכניסה לחוות התירס הענקית הזאת יש דגל ישראל. אתה אומר, זה בטח בשבילנו. לא! אלה אנשים מדליקים, שאתה לא קולט עד כמה הם דתיים. עד השלב שבו הוא הלך והביא שופר של שני מטר. ופשוט אמר לנו, 'אנחנו סומכים עליכם שתפוצצו את העולם'".
לפחות הם מדברים אנגלית.
גידי: "להפך, לראשונה אנחנו היינו העילגים. ואני עילג אללה יוסתור. נניח בבורמה, יש לנו מתורגמן. אני אומר לו, 'תשאל אותה מאיפה הכד', והבורמזית עונה. פה אני נאלץ לדבר איתם. עכשיו, אני לא יודע אנגלית! זה לא טוב, יהודה! ומצד שני, המוח שלנו ישראלי. אנחנו לא מבינים את שיטת החיים הזאת, שהיא נורא מסודרת. הגינות האלה שאתה רואה בסדרות? זה החוק. אם לא גזמת שלושה ימים - השריף מגיע! 'יהודה! איפה המכסחת דשא?' אין, אתה לא יכול להיות השכן הפרוע! האמריקאים דתיים לאמריקה".
תובנות?
אהרוני: "אנחנו חיים באשליה, האמריקאים, הם כמונו בעצם. כי הם כל כך דומים, נראים כמוני וכמוך, מהאוטוסטרדות עד לג'ינס ולסניקרס. אבל אנחנו לא! זה היה כמו לנסוע לבורמה. עולם אחר, יותר מכל דמיונותיי הפרועים. והמקום הזה הוא אימפריה. בגלל האמונה בסיסטם. בגלל ההבנה, שככה - ורק ככה - זה יעבוד הכי טוב".
גידי: "סך הכל אנחנו אנשים מבוגרים, ראינו אמריקה, כולנו היינו בניו־יורק. ויצאנו המומים! כי אתה לא באמת מבין מה קורה. כל הזמן הרגשתי כאילו אנחנו בפרק של 'עקרות בית נואשות'. זה בדיוק כמו הסדרות שאתה רואה: הגינה. החצר. הכביש. האוטו. הילדים. הנשים. אתה הולך ל'קלאם בייק' (מין קומזיץ פירות ים על החוף). מגיעים אנשים מבוססים, יש להם חתיכת חוף משלהם, נוף מדהים. ואז הם נכנסים לכל הפיצ'פקס בין הבעל ואשתו, והוא שותה יותר מדי, והיא מוציאה את כל הלחצים החוצה - אז בהתחלה אתה אומר, זה כמו בסרט. לא! זה הסדרות, שמדברות כמותם! האמריקאים באמת חיים בסרט, שרק הם מבינים".
× × ×
'המסע המופלא', שתשודר ברשת בימי חמישי חוזרת אל המסך בשיא מגפת תוכניות האוכל. אהרוני מבקש להבחין. "התוכנית שלנו היא אוכל כציר מרכזי, אבל כחלק מפסיפס תרבותי מורכב. זו לא באמת תוכנית אוכל", הוא אומר. "ובקשר להצפה על המסך, זו שאלת הביצה והתרנגולת - אני לא יודע אם הביקוש גורם להיצע, או להפך".
גידי: "אנחנו מדינה מוטרפת. יש פה, כמה, ערוץ וחצי? וכולם, 'אה, אוקיי! עכשיו בישול!' וכשהקברניטים מחליטים אז זה ביג־טיים".
אהרוני: "וזה יכול קצת להתיש".
מדינת ישראל שסועה בין פרשות השוחד של נתניהו לשדות הבוערים בעוטף עזה, אבל הערוצים המרכזיים מאביסים אוכל ואוכל ואוכל. זה בדיוק, לחם ושעשועים לסמם את ההמונים.
גידי: "באיזשהו מקום זה נכון. רק שאנחנו לא שונים מהיתר. איטליה למשל המציאה את הגרבג'־טיים. השעשועונים שם מזעזעים, ברמות שלא יתוארו, וככה זה בכל העולם. רק שמדינת ישראל היא לא כל העולם. אבל פה, הרבה יותר מתוכניות בישול, ותוכניות מוזיקה, יש חדשות. מגיע לכל עם ישראל להירגע מזה. וזו התוכנית שלנו, שהיא חמודה, קונטרה לכל המתח הפסיכופתי הזה, של תחרויות בכלל ושל חדשות: תראו אנשים שחיים. פשוט חיים!"
אהרוני, כזכור, מככב במקביל גם ב'מאסטר שף' של קשת. "והתנאי להשתתפותי היה, שזה לא על חשבון התוכנית שלנו, שהיא בנפשי. ולשמחתי זה לא מפריע להם", הוא אומר.
גידי: "בדיוק עכשיו ברחוב, ילדה אמרה לנו, אה, אתה זמר. ואתה, השף הטוב של 'מאסטר שף'".
זה באמת נראה ככה, השף הטוב שבא לייצב את הסירה. אחרי שרושפלד הלך, יורדים על מיכל, אייל שני והסתבכויותיו - אהרוני הובא בתור המבוגר האחראי של 'מאסטר שף'.
אהרוני: "בסדר גמור. במידה רבה, אני אכן המבוגר האחראי. גם עם גידי".
מה עם כל פולחן השף־סלבס שצמח פה?
אהרוני: "לא מתבאס. למה עם ספורטאים וזמרים ושחקנים ופוליטיקאים והון והיי־טק זה בסדר, ואיתנו לא? ואם תגיד, 'יש הרבה פייק' - אז גם אצלם. גם בקליקה שלנו יש מכל הסוגים".
קוקאין ורוקנרול על הקצה?
אהרוני: "הרוקנרול, פנים רבות לו. גם אני פארטי מפעם לפעם, ועדיין אני שומר על שפיות וחיים נורמליים".
גידי: "מבשל פה ביום שישי, ל־20 איש. הכל, מקציצות ועד עוף עם כרובית ולימון. נורא טעים. פעם אחת הוא החליט גם 'להיות אהרוני'".
אהרוני: "כן, לא מזמן קיבלתי התקף, שלא קורה יותר מדי פעמים (מציג תמונות באינסטגרם). ביף וולינגטון למנה עיקרית. מנה ראשונה, לביבת תפוחי אדמה עם קרם פרש וקוויאר, בכמות נאה. זה היה, 'בואו אני אראה לכם רגע משהו'".
אגב רוקנרול. "אחד הדברים שגידי לומד ממני זה מוזיקה. אמריקה, אז עשיתי לו שיעור. רוק של שנות ה־70, חוף מערבי ומזרחי, קרוסבי־סטילס־נאש־ויאנג, ג'פרסון איירפליין. והוא עונה, 'בואנה, לא שמעתי אותם'!", מגלה אהרוני. "גידי, אתה זמר! לא יכול להיות!"
גידי: "כי אני לא מקשיב להרבה מוזיקה! אני למדתי ביטלס ומיוזיקלס מאמא שלי. הוא נכנס לעומק של מי היה ומה היה, ידע שאין לי".
אהרוני: "גם אלקטרוני. אני מתחנן שהוא יבוא איתי פעם ל'בלוק' (מועדון תל־אביבי. י"נ)".
גידי: "לא יוצא בשעות האלה!"
× × ×
'המסע המופלא' נכנסת עתה לשנתה השמינית. "לא האמנתי שנחזיק שבע עונות. זה ההישג האמיתי של התוכנית, מעבר לערכה הסגולי", אומר אהרוני. "לא היית מאמין כמה היינו צריכים לשכנע את הערוצים לעשות את זה. עברתי אצל כולם, והמשפט שחזר היה, 'זה לא יחזיק פריים'. נטרפתי מזה. מה לא יחזיק פריים? זה מסע גיאוגרפי, תרבותי, קולינרי, אישי, יש גידי, יש אני - מה לא יחזיק פריים?! והתשובה המדהימה הייתה: 'עובדה, אין כזה בפריים'. הנה, נתתם לנו את התשובה למה לעשות!
"ועד היום אין בפריים אף תוכנית של שני בני 67, אחד מהם גם צולע, והוא בעצם כבר בן 68, שמחזיקים תוכנית. אם יש זוג מבוגרים, מיד שמים לידם חתיכה. זה בעיניי ההישג. שברנו את הכללים. פצחנו בז'אנר. אתה לא מבין כמה הצעות מגיעות מאז לחברת ההפקה מכל מיני סלבס, לעשות מסע אישי בחו"ל על רקע מוזיקה וכו'. אז זובי לא מחזיק פריים! זה גם עשה מהפך בחשיבה בערוץ 10. למה אנחנו צריכים להוציא למעלה ממיליון שקל לפרק ריאליטי, כשהתוכנית הזו עולה בערך שליש, ומביאה אותם מספרים? התקציב שלנו הוא 400 אלף שקל לפרק. נכון שאנחנו נעזרים, למשל בחברות תעופה, אבל זה הכל. שליש מחיר, יותר רייטינג. אז למה להשקיע בריאליטי?"
גידי: "בדרך לכאן הנהג מונית שאל, 'נו, התוכנית חוזרת?' כן, ב־9 בחודש. וסיכם: 'אני לא מפסיד תוכנית. כי רואים אוכל, ואיך אנשים חיים, ואת שניכם'. זהו, בלי קשר לרייטינג־שמייטינג. אנשים! מה שאתה רואה בינינו, זה מה שזה. אין מילה אחת כתובה. והמצחיק שבעונה הראשונה כתב מישהו, 'מגיע פרס לתסריטאי'. אין כלום! ב'לילה גוב' היו לי 20 כותבים, לא זז בלי טקסטים. פה אחרי הצילום השני זרקתי את הדפים. זה מיותר".
תלונות? טבעונים, צמחונים?
אהרוני: "כן, יש כל מיני. אבל אנחנו מתעדים מציאות קיימת. מה, לראות הרוגים בטלוויזיה יותר טוב? ככה אנשים חיים בעולם. אני מטייל ותיק, עוד לפני התוכנית. ומה שבאמת מחלחל הוא המגוון האנושי האינסופי, והעובדה שכולנו רוצים אותו דבר - רק בדרכים ובאמונות שונות. ובאוכל, אין נכון או לא. זה שהפרימיטיבים באסיה שוחטים חתולים וכלבים, בעוד נאורים כמונו במערב שוחטים רק כבשים ופרות, זה כמובן הרבה יותר מוסרי".
גידי: "אני אוכל הכל. מסטייקים ועד נמלים. לא סירבתי לכלום. נמלים בסנדוויץ'. אתם יכולים להתחלחל, אבל זה לפחות מטוגן! כמו פיצוחים. אפרופו אמריקה, תשמע, הם אוכלים בייקון בכמויות מטורפות. החזיר הוא ידידו הטוב של האמריקאי".
אה כן. כשרות?
אהרוני: "אחד הביטויים להרחקת האחר היה האוכל, קוד תרבותי ותו לא, שנמס עם הזמן. הבעיות ביהדות התחילו עם התורה שבעל פה. כי בתורה כתוב רק, 'לא תבשל גדי בחלב אמו', ואת זה אני יכול להבין. היינו בסיציליה אצל הרועים בהרים. הם מיניקים את הגדי, ואז הורגים אותו, ואז תולים אותו, ומהחלב שבקיבה שלו מכינים גבינה. זה הכי 'גדי בחלב אמו'. אז אתה אומר, אוקיי, חבר'ה, זה כבר יותר מדי! באמת, יש גבול. לא חייבים".
לא הגיע הזמן שיקום הרפורמטור הגדול, שיפסיק את הפרעת האכילה הקולקטיבית?
אהרוני: "האמת, אני מבין את זה. כנגד כל הסיכויים, לא היינו אמורים לשרוד. כל העמים מסביב, חיווים ויבוסים וכו' - לא קיימים. רק היהודים. הציונות היא אפיזודה חולפת, מה שהחזיק את היהדות זה ההקצנה הזו. המציאו את כל חוקי הכשרות כדי לא להתמוסס אצל האחרים".
גידי: "אז מצד אחד זה, יש עדיין מעורבות דתית חזקה בארץ שגורמת למקומות כמו ירושלים להיות כמו שהם. ומצד שני, תל־אביב, מצעד גאווה מטורף, ומסעדות נהדרות, וים ומוזיקה ומה שאתה לא רוצה, עיר שנבחרת כל פעם כאחד המקומות הכי טובים בעולם, גם סובלנות וגם תרבות וגם כיף. בועה אחרת לגמרי".
אהרוני: "ואותי מעצבן שאומרים, 'אתם בועה'. לא! כל השאר הוא בועה! כל המדינה צריכה להיות כמו תל־אביב. ככה אגב התחילה למשל גם המהפכה הקולינרית בארץ. אנשים פתחו עיניים. ראו טלוויזיה, היו בחו"ל, ואמרו, סליחה, גם לנו מגיע!"
× × ×
תגיד גידי. אתה אופטימי לגבי המקום הזה?
גידי: "לא אופטימי ולא פסימי. חי את ההווה, ומקווה שזה סוג של גל עולמי, שיעבור. תשמע, אנחנו חיים באטרף של חדשות ומתח בלתי פוסק. זה לא טוב! אתה מסתובב בכפרים באיטליה ובצרפת. הוא לא יודע מכל זה, קם בבוקר, קרואסון, פיצה, חי את היום. גם בארצות עניות. היינו באתיופיה, אחת המדינות העניות בעולם. הם טיפה מתעצלים, כן? אבל הוא קם ומסתכל על חלקת אלוהים הקטנה שלו. יש לו את הפרה והשדה והארץ נפלאה והבוקר מקסים. זהו! אין לו הדתה ומירי רגב. ולא שאני רוצה להגיד משהו על מירי רגב".
אהרוני: "אני אגיד לך, מה מצער איתה. מירי רגב באמת הייתה יכולה להביא דבר טוב. האדרת המזרחיות והוצאתה מהחושך שבו היא הייתה נתונה הרבה שנים, זה היה יכול להיות מדהים, ואני הייתי לגמרי בעד. והיא נכשלה בזה! מירי רגב הייתה יכולה להוציא דבר טוב מההתנהלות שלה, ומה שקרה פשוט מצער אותי".
ובמבט קדימה?
אהרוני: "העולם נע לשני קטבים. מצד אחד חופש ליברלי חסר גבולות, ומצד שני, שחור משחור. העולם עובר את זה, ואנחנו באחד הגלים האלה. לא מקרי שהולכים לשני הקצוות. כל פעם שאחד גדל, השני גדל כקונטרה. עשרות אלפים בסוף שבוע הגאווה בחוצות תל־אביב, ובמקביל הדתה. זו דינמיקה הדדית".
גידי: "הכל השתנה. זה עניין עולמי. אנחנו גדלנו אחרת. פתאום, למשל, נהיו טוקבקים! אני כבר לא קורא, כי זה צפוי. אבל בתחילת עידן הטוקבקים, אתה עוד תמים, בוא נראה. ופתאום! 'תעזבו את הארץ, יא חארות!' מה? סליחה? וזה נהיה נורא קל, רק ללחוץ".
אהרוני: "אני לא גולש אף פעם לפסים של מריבה. משאיר בקפדנות חברים ימניים בפייסבוק, כדי להמשיך להידבר איתם, מתוך תקווה שאולי אנחנו יכולים למצוא משהו משותף, בכל זאת. אבל לפעמים זה מתגנב לחיי. למשל הבן המאומץ שלנו. הייתה פעם כתבה עלינו ונדהמתי מהטוקבקים. נדהמתי! (אוסף של קללות כלפי אהרוני ובנו, שהוא פליט שחור, י"נ). לא העליתי על דעתי שאפשר לכתוב על זה משהו רע! אז באמת, מה אני כבר יכול לעשות מול זה? אני איש של מהפכות קטנות. אימצתי ילד אחד. ובזה עשיתי".
גידי: "אנחנו טיפה משועבדים לטוקבקים. כי אנשים בני דעת אומרים, איזה יופי. ואם זה מייצר גם טוקבקים, אפשר גם בלי זה. אחרת אתה באמת נשרט כל הזמן. אז לי כבר לא אכפת!"
זה לא מסכן אותך, למשל, כפרזנטור של 'בזק'?
גידי: "עוד מעט אני שם עשר שנים, ואף פעם לא הרגשתי שום לחץ. אולי פעם אחת, היה העניין עם ליברמן (גוב כינה אותו בתוכנית הרדיו 'עולה חדש עם מבטא רוסי', ואחר כך התנצל, י"נ). נלחצו טיפה, התנצלתי, הניסוח לא היה הברקה. אבל בשורה התחתונה, אין לי לא מרדיו 102 ולא מ'בזק' שום הערות".
אפרופו 'בזק'. אחרי הזוגיות עם אהרוני הבוכרי, יש לך זוגיות מרהיבה עם הקווקזי, עומר אדם.
גידי: "תשמע, הוא כזה חמוד! עומר אדם התפוצץ, ובאמריקה אתה בכלל לא יכול לגשת למישהו בגודל הזה. אבל הוא כזה, אתה יודע, הכל רגיל, חמוד נורא. היום יש הרבה ילדים שמכירים אותי רק דרך זה. 'בוקר טוב, גידי גוב!'
אהרוני: "הגענו בפילדלפיה למוזיאון לאמנות, למדרגות של 'רוקי'. ושאלתי את גידי, אתה לא רוצה שנרוץ על המדרגות ונעשה ככה עם הידיים, כמו רוקי? ענה, 'אהרוני, אני לא רץ'. ואז הוא גילה לי איך בפרסומת של 'בזק' הוא היה צריך לרוץ סביב בריכה".
גידי: "צילמו אותי בקלוז־אפ, ואז הצמידו רגליים רצות. כי אני לא רץ, נו! תקשיב, אני הייתי פעם פנתר הליכות. הולך, קילומטרים. אבל כשאני שובר, זה לא שובר, זה לרסק. את הכתף ריסקתי, בדיוק לפני האיחוד של כוורת. את הקרסול, ריסקתי. לרסיסים. ואהרוני קנה לי את מקל ההליכה".
אהרוני: "אף פעם לא אמרתי לו את זה, אבל בשלב מסוים היה לי קשה עם גידי. הוא הולך נורא לאט בגלל השברים ברגל. בהתחלה זה הוציא אותי מדעתי. לאט־לאט למדתי ליהנות מזה. חוויית הליכה שלא הכרתי קודם. יותר מזה: אחד הדברים שלמדתי מגידי, זה שמותר לנו להיות מבוגרים. זה בסדר להיות זקן! לא צריך להתאמץ להיות קול וצעיר. לפני חודש הפסקתי לרכוב על אופניים חשמליים, אחרי 15 שנים שאני דוהר על קורקינטים ואופניים. גם בגלל מה שקורה מסביב. וגם, כי הבנתי שהמיומנויות שלי ירדו, אמנם רק בטיפה, אבל ירדו. אז בסדר, לא לרכוב בכוח, יש מוניות, תלך ברגל, לא יקרה כלום".
איך הבריאות?
אהרוני: "לפני 18 שנה הורדתי, תוך שנה ורבע, 30 קילו, ואני שומר על הגזרה בקנאות. נורא פשוט, שישה ימים בשבוע מכון כושר, ואוכל כמו אדם נורמלי. אני מסתכל היום על 'ספר הבשר' שכתבתי. וואט דה הל? כמויות החמאה שערורייתיות!"
גידי: "אני לא עושה שום כושר. ונורא אוהב בשר. זה באמת נורא טעים!"
שתייה?
אהרוני: "אני אלרגי לאלכוהול, מסתבר. אוהב יין, קוניאק, ארמניאק, אבל כוסית אחת ואני מאבד את זה לגמרי".
גידי: "אני הייתי בערק. כל כך אוהב ערק. אבל כבר שלוש־ארבע שנים שאני גמול, פשוט כי שתיתי יותר מדי. ערק הוא באמת, משקה האלים. כל כך מתגעגע אליו".
אהרוני: "ביום אחד הוא הפסיק לשתות. זה היה מדהים. ואומר, 'אני מחכה לגיל 80. כי בגיל 80 אני חוזר לערק'".
מחשבות על זקנה? המוות?
גידי: "ענת (אשתו ז"ל) זה שש שנים. תמר (הנכדה שלו ז"ל) שנה. (משתהה ארוכות) תשמע, אני לא בעד לערבב שכול, בריאיון על התוכנית שלנו. אגיד לך את זה, אבא שלי מת כשהייתי בן שבע. שם חטפתי את הבומבה הראשונה. אז אני רגיל. אני יודע שהוא נמצא שם. זה לא משהו שלא מדברים עליו. המוות שם".
אהרוני: "היינו בסיציליה אצל שתי תאומות בנות מאה. כשיצאנו התפתחה בינינו שיחה על גיל. אמרתי לגידי, אני עד גיל 85 בבריאות, ואז למות בבת אחת. עונה: מה 85? אני בגיל 80 רק חוזר לערק!' גידי, 85 זה עוד 18 שנה, זה המון זמן! די, מספיק. לא צריך יותר".
בצדק. יש לכם את הג'וב הכי טוב בעולם.
אהרוני: "הכי משמח אותי שכנגד כל הסיכויים, אנחנו עדיין רלוונטיים ונהנים. שואלים, ומה יהיה כשכל זה ייגמר. אסתכל אחורה בגאווה ואגיד, שיחקתי אותה".
גידי: "באמת אין הרבה דברים יותר טובים מזה. אהרוני תפס אותי. ואני נאחזתי בביצים של אלוהים, חזק".
