yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 05.12.2018
    "אבא שלי היה גבר מכה, אין שום דרך יפה לומר את זה"
    על רקע מחאת הנשים, סמדר קילצ'ינסקי מגלמת אישה מוכה בסרט "סנאפשוט". בראיון היא מספרת באומץ כיצד אביה הכה את הנשים בחייו, כולל אותה, חוזרת לרומן שניהלה בגיל 14 עם יעקב אלפרון ולנישואים עם אסי דיין, וגם מסבירה למה החליטה להפסיק עם הבוטוקס
    סמדר שיר | צילום: טל שחר

    סמדר קילצ'ינסקי כבר לא כל כך סומכת על הזיכרון שלה, אבל יש תמונה אחת שהיא לא תשכח לעולם. "הייתי בת שנתיים, אולי שנתיים וחצי, באיזה גיל מתחילים לדבר?" היא מכווצת את מצחה, "אני זוכרת שאספתי את המילים וחיברתי אותן למשפט שלם שהייתי חייבת להוציא מהפה".

     

    והוא?

     

    "אבא, אל תרביץ לאמא!"

     

    אאוץ'.

     

    "ברגע מסוים חשבתי שאולי רק דמיינתי את עצמי צועקת ככה, אבל דוד שלי, אחיה של אמי, אישר שכך באמת היה. אבא שלי היה גבר מכה, ואין שום דרך לומר את זה בצורה יותר יפה. הוא הרביץ לאמי. על אמי החורגת שגידלה אותי אני מעדיפה לא לדבר בגלל כבודה, היא יקרה לי והיא לא אוהבת שאני חושפת אותה, וגם ראיתי אותו מרביץ לבנות הזוג שהיו לו אחרי גירושיו ממנה".

     

    ראית — ומה עשית?

     

    "המון פעמים מצאתי את עצמי מגינה על הנשים מפניו. באופן פיזי. ניצבתי בינו לבין האישה. צעקתי עליו שיפסיק, וגם אני חטפתי ממנו".

     

    איך את מספרת לי את זה בטון כל כך רגוע?

     

    "אני נשמעת לך רגועה?" היא מחייכת במבוכה. "ממש לא. אין שום הצדקה לאלימות כלפי נשים, זה מסוג הדברים שאין עליהם סליחה ומחילה, אבל לאבא שלי נתתי את כל ההנחות האפשריות מפני שהוא היה ילד שואה, ששמע יריות וראה את הדם ניגר, ילד שהשיניים שלו נשרו מרעב, ולא הגיע ארצה כאדם שפוי בדעתו".

     

    אז סלחת לו.

     

    "לא, אבל מצאתי בתוכי חמלה כלפיו, במיוחד מפני שבאחרית ימיו הוא עשה שינוי גדול והביע חרטה. אני בטוחה שהנשים המסכנות שעמדו מולו לא סולחות ולא שוכחות. חלק מהן פגשתי במרוצת השנים. כל אחת מהן אמרה 'ברוך שפטרני'".

     

     

     

    ההיכרות האישית שלה עם נשים מוכות תרמה לדמות שהיא מגלמת בסרטו של דורון ערן, "סנאפשוט", שיעלה למסכים בשבוע הבא. "זו הפעם השנייה שאני משחקת אישה מוכה", מספרת קילצ'ינסקי. "הפעם הראשונה הייתה ב'כרוניקה של אהבה' של ציפי טרופה שצולם ב־97'. שיחקתי עובדת סוציאלית שמטפלת בנשים מוכות ולא מעיזה להודות שגם היא אישה מוכה. האישה חייבת לשתף ולספר מה עובר עליה. אם היא תשמור את זה בסוד, בגלל הבושה או מתוך רצון להגן על הילדים, איך נדע? הרי זה קורה במשפחות הכי טובות".

     

    "הוא תמיד יהיה האדם הראשון שאצלצל אליו בעת צרה". עם בעלה השני, שרון אלכסנדר | צילום: משה שי
    "הוא תמיד יהיה האדם הראשון שאצלצל אליו בעת צרה". עם בעלה השני, שרון אלכסנדר | צילום: משה שי

     

    ב"כרוניקה של אהבה", מי שגילם את הגבר המכה היה בעלך לשעבר, שרון אלכסנדר.

     

    "מסכן, הוא באמת חטף. הסרט צולם כשעוד היינו נשואים. הוא יצא אחרי שנפרדנו ושרון קיבל סטיגמה של גבר מכה. אנשים לא תמיד יודעים להבדיל בין הסרט למציאות".

     

    ומה הרגשת כשבעלך במציאות החטיף לך מול המצלמות?

     

    "חלק גדול מהמשחק הוא עבודה טכנית. יש סימונים, 'את באה משם והוא מתכופף אלייך מכאן ואל תסתירי את התאורה' וכו'. אחרי זה מגיע הרגש. התמסרתי לסיטואציה, אי־אפשר לשחק בלי להאמין במה שאת עושה, וזה אמור במיוחד לגבי אחת כמוני שמעולם לא למדה משחק".

     

    אם קשה לשחק אישה מוכה, למה לא סירבת לדורון ערן כשהציע לך את "סנאפשוט"?

     

    "איך אני יכולה לסרב לדורון? הוא היה המפיק של הסרט הראשון שבו השתתפתי, 'הפנימייה'. הייתי בת 18, הוא בחר בי בעקבות תרגיל אימפרוביזציה, ואני חייבת לו את קריירת המשחק שלי".

     

    אישה־ילדה עם צלקות

     

    שמחת החיים שקורנת בימים אלה מעיני החתול של קילצ'ינסקי, נובעת מסיבה שבכלל לא קשורה למשחק. עיריית רמת־גן ("הנפלאה!") העמידה לרשותה סטודיו שבזכותו היא מקווה להשלים את העבודות לתערוכה שנייה.

     

    "אני לא יכולה שלא לצייר", היא מספרת, "ובדרך כלל עובדת על כמה ציורים במקביל. בשנים האחרונות אני גרה ברמת־גן בדירה קטנה, כשרציתי לצייר זה היה סיפור. עיריית רמת־גן ממש הצילה אותי וזה קרה בלי שום פרוטקציה. שלחתי מכתב, העברתי צילומים של עבודות, עברתי ועדות. זה לקח כמה חודשים, בשבוע שעבר קיבלתי את המפתחות למקלט וכבר ערכתי בו ניקיון יסודי. בשבוע הבא אני מצטלמת לסרט סטודנטים ומיד לאחר מכן אכנס לסטודיו. חגיגה".

     

    בדירתה השכורה ברמת־גן היא גרה עם בתה הבכורה פז (24). "היא שחקנית, בוגרת ניסן נתיב, שעושה אודישנים ומנסה להיכנס לעניינים". התאומים דולפין וקורן, בני 20, גרים עם אביהם. "דולפין משרתת בחיל הים. כנראה שמי שראה את שמה החליט שזה המקום הכי מתאים לה. קורן לא גויס מפני שהוא סבל מעודף משקל. בשנה האחרונה, בעזרת קואצ'ר גופני ותמיכה מנטלית, הוא הצליח להשיל 70 ק"ג. הוא מוזיקאי שרוצה ללמוד, אחרי שימצא מסגרת התנדבותית במקום השירות".

     

    ההפרדה בין הילדים הייתה חלק מהסכם הגירושים?

     

    "מה פתאום. שלושתם גרו איתי עד שהתחלתי את התהליך של פשיטת רגל, לפני כשש שנים".

     

    למה התגרשתם?

     

    "אוי", היא נאנחת תוך כדי גלגול טבק לסיגריה, "כל כך הרבה מים זרמו מתח לגשר הזה, ומתחת לגשרים אחרים בחיי. שרון תמיד יהיה האבא של ילדיי והוא תמיד יהיה האדם הראשון שאצלצל אליו בעת צרה, ולהפך".

     

    קילצ'ינסקי היא בתו של אנדריי קילצ'ינסקי, צייר מפורסם, פעיל ליכוד שריגל נגד ישראל לטובת ארה"ב, איש שעלילותיו יכולות למלא ספרים שלמים. היא הייתה אחת הדוגמניות והשחקניות המצליחות בישראל וכיכבה בסרטים כמו "בר 51", ו"החיים על פי אגפא". אבל הקריירה דעכה, קילצ'ינסקי עברה פשיטת רגל כואבת ועכשיו היא בסוג של מיני־קאמבק. ויש גם אוטוביוגרפיה, שעליה היא שוקדת כבר כמה שנים טובות, עם הפסקות שנגרמות בגלל אילוצי פרנסה. הספר ייקרא "קציצות בוץ" והוא נפתח ברומן עם יעקב אלפרון. היא הייתה בת 14 כשעברה לגור עם האסיר המשוחרר אלפרון בן ה־24.

     

    "גם ליעקב יש משקל מסוים באישיות שלי". יעקב אלפרון | צילום: תומריקו
    "גם ליעקב יש משקל מסוים באישיות שלי". יעקב אלפרון | צילום: תומריקו

     

    בביתו של אלפרון לא נחשפת לאלימות?

     

    "ממש לא. אני משערת שהייתה, אבל לא הייתי מעורבת. כולם שמרו עליי והרחיקו אותי מההתרחשויות. מדי פעם אני מצלצלת לאחיותיו, שושנה וקלרה, לאחל חג שמח".

     

    אבא שלך לא הגיב באלימות כשגילה שעברת לגור עם אלפרון?

     

    "אבא שלי הוא זה שהכיר לי את יעקב. סבתא שלי התגוררה אז בגבעת שמואל, לא רחוק ממנו. למה הוא לא ניסה להפריד בינינו? נראה לי שהוא פחד".

     

    היה לך טוב איתו?

     

    "חשבתי שטוב לי. הרי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא לא תמיד מציאותי. אילו זה היה תלוי בי הייתי נשארת עם יעקב יותר משנתיים".

     

    מה קרה?

     

    "תודה לאל, נמאסתי עליו. הוא פשוט איבד בי עניין. זה שבר לי את הלב. בדיעבד לא הייתי חוזרת על השנתיים האלה, אבל אני לא יכולה לכעוס על ההורמונים של בת 14. כיוון שכל דבר בונה אותנו, גם ליעקב יש משקל מסוים באישיות, באופי ובחוויות החיים שלי".

     

    וכשהלב שלך התרסק היה לך אומץ לשתף?

     

    "ברור. דיברתי עם הוריי, שיתפתי את החברות שלי. לא חברות מהכיתה - כשעברתי לגור עם יעקב פרשתי מספסל הלימודים, אבל עשיתי לי חברות חדשות. בגיל 16 כבר הייתי אישה עם צלקות".

     

    "קרו לנו המון דברים, לטוב ולרע". עם בעלה הראשון, אסי דיין | צילום: אביגיל עוזי
    "קרו לנו המון דברים, לטוב ולרע". עם בעלה הראשון, אסי דיין | צילום: אביגיל עוזי

     

    בין בוטוקס לאסי דיין

     

    הכתיבה עולה לה בייסורים, "אבל אני חייבת לכתוב כי בתקופות הכי קשות של חיי הבטחתי לעצמי שיום אחד אכתוב ואספר הכל. במשך שנים ארוכות, מגיל 14 עד 23, לא הצלחתי לדבר. בכל פעם שפתחתי את הפה חששתי שאני לא מדייקת והעדפתי לשתוק. הרגשתי שאני יפה, אבל לא אפויה עד הסוף. לקח לי המון זמן להכיר את עצמי ולבטוח בעצמי. זה המחיר שמשלמים אנשים שמתחילים את החיים האמיתיים בגיל צעיר מדי. אני חושבת שהסיפור שלי יעורר הזדהות רבה".

     

    בניגוד לספר, שמתקדם באיטיות, יש לה במגירה תסריט — "שנת אסי", שעוסק בשנה שחלקה עם האיש והאגדה, אסי דיין, בנישואיהם הקצרים. "לא תיכננתי לכתוב שני דברים במקביל, אבל הכתיבה על אסי לא נבעה מהשכל, אלא מהרגש. אחרי שהוא נפטר מצאתי את עצמי כותבת בשצף מפני שבשנה המשותפת שלנו קרו המון דברים, לטוב ולרע. חתונת בזק בלאס־וגאס, זו ההתחלה. בשנה הזו גיליתי שאני נרקומנית, עברתי גמילה, ניסיתי לגמול אותו, וכמובן, הפרידה. שמרנו על קשר אחרי שנפרדנו ותיכננו לכתוב את התסריט הזה ביחד, אבל לא יצא. אסי כתב על החיים שלו איתי ב'לאשה'. עשרה עמודים".

     

    והוא הציג אותך באור חיובי או שלילי?

     

    "זה לא רלוונטי. הוא תיאר את מה שהיה מזווית הראייה שלו, והכתבה הזו נכללה בספר שלו, 'כותב שורות אלה'. אז שיבצתי את זה בתוך התסריט שלי וככה מיזגתי בין זוויות הראייה שלו לשלי".

     

    במקרה של "שנת אסי" ("בקרוב אעביר אותו לכותבים מקצועיים כדי שילטשו אותו לקראת הגשה לקרנות הקולנוע"), ברור לה שבגילה לא תוכל לגלם את דמות הנערה. "הפנטזיה שלי היא שפז, בתי הבכורה, תשחק אותי. היא מאוד דומה לי".

     

    בשנים האחרונות מרגישה קילצ'ינסקי שמשהו קורה איתה. "הטלפון שוב מצלצל", היא קורנת. "פתאום יש התעוררות, התעניינות, יותר אנשים מהתעשייה נזכרים בי, חושבים עליי, פונים אליי בהצעות וזה תענוג גדול, למרות שרוב התפקידים שאני מקבלת כיום הם של האמהות, הדודות או השופטות. אלה לא התפקידים הראשיים והמובילים, כמו אלה שעשיתי בעבר".

     

    זה מעציב אותך?

     

    "לא. אילולא מיציתי את שלב התפקידים הראשיים אני מניחה שהייתי מתבאסת, אבל עשיתי תפקידים מופלאים, ב'בר 51', ב'פוטו רומן', ב'החיים על פי אגפא', בסדרת הטלוויזיה 'האישה האחרת' ועוד ועוד. אז במקום לקטר אני אומרת שכבר קיבלתי את החלק שלי בעוגת התרבות הישראלית עכשיו תורי ללוות אחרים".

     

    אולי תקבלי תפקידים גדולים יותר אם תעשי קצת בוטוקס.

     

    "קצת?" היא פורצת בצחוק, "עשיתי בוטוקס הרבה שנים, עד שכבר לא הכרתי את הפנים שלי. לא זכרתי איפה נגמרת המימיקה שלי ואיפה מתחילות ההבעות שמקורן במילויים. יום אחד נשבר לי ואמרתי לעצמי, 'בואי תעמדי מול המראה כמו שאת ותכירי את עצמך'. נעמדתי, אמרתי, 'אהלן, נעים מאוד, אני סמדר', והגעתי למסקנה שוואלה, אני לא נראית כל כך נורא. מאז שהפסקתי להזריק ולמלא אני הרבה יותר מרוצה מאיך שאני נראית, למרות שבזוויות העיניים יש לי שתי מניפות. זה מה שיש".

     

    אז למה את צובעת את השיער?

     

    "אני צובעת?" היא מוחה. "השיער שלי טבעי לגמרי ואין בו לבן, אפילו לא שערת שיבה אחת. גנטיקה. אני צובעת רק בחזית, פס של בלונד".

     

    "התמסרתי לסיטואציה, אי אפשר לשחק בלי להאמין במה שאת עושה". קילצ'ינסקי ב"סנאפשוט" | צילום: עינב גוטמן
    "התמסרתי לסיטואציה, אי אפשר לשחק בלי להאמין במה שאת עושה". קילצ'ינסקי ב"סנאפשוט" | צילום: עינב גוטמן

     

    זוגיות? לא תודה

     

    הסרטים הם לא עיקר פרנסתה, "למרות שגם על סרטי סטודנטים אני גובה תשלום. סמלי, כמובן. עכשיו אני מנהלת מותג של מוצרי קוסמטיקה מחלב נאקות. לפני חצי שנה, כשהייתי בין עבודות, התחשק לי לברוח מהמציאות. חיפשתי עבודה שלא תדרוש ממני להפגין את היופי שלי, את כישורי המכירה או הדמגוגיה שלי. רציתי להיות כמו רובוט שקם מוקדם, הולך לעבודה וחוזר הביתה מותש".

     

    היא מצאה את מבוקשה בגן ילדים בתל־אביב, "גילאי שנה עד שלוש. הענקתי להם המון אהבה ובסוף כל יום חזרתי הביתה כמו שרציתי — גמורה. אחרי שלושה חודשים התפטרתי. זה היה גדול עליי. זו עבודה לצעירות".

     

    וזוגיות?

     

    "די, מספיק. מגיל 14 חיפשתי זוגיות והחיים שלי התנהלו סביב זה. עכשיו אני לא רוצה אף אחד בחיים שלי. אני אוהבת להיות לבד והרבה פעמים הזוגיות מפריעה לי. כל הקונספט של זוגיות הוא לא טבעי. זו המצאה של כמה מאות שנים שלא תחזיק מעמד עוד מאות שנים מפני שהיא נוגדת את הטבע האנושי, בעיקר של נשים שהגיעו לגיל הבלות ומרגישות שהן כבר עשו את שלהן. גם אני עשיתי את שלי ועכשיו אני חיה בשביל האמנות שלי ובשביל ליהנות מהחיים. אני חיה כדי לסיים את מה שאני מרגישה שרק התחלתי".

     

    הזִקנה מפחידה אותך?

     

    "בכלל לא. אני פאטאליסטית, ובאופן מוחלט אני לא פוחדת. אם אפחד מהזקנה היא לא תגיע? לפעמים, הפחד מהסטירה יותר כואב מהסטירה".

     

    אז בואי נחזור לסטירות ב"סנאפשוט".

     

    "הסרט יוצא למסכים בטיימינג מצוין. הוא חשוב יותר מאי פעם דווקא מפני שבעלי בסרט (אבי פניני) מכריז בכל הזדמנות אפשרית שאני אהבת חייו, ודווקא מפני שבתי (שרון טל) רואה שהיד שלי חבושה וחושדת שאני היפוכונדרית ומגזימה. אפילו שני ילדיי בסרט לא מעלים בדעתם שאביהם, העוגן של המשפחה, הוא הנגע. אתה לא יודע עד שאתה יודע".

     

    ביום שלישי השבוע שבתת מכל מלאכה?

     

    "בצהריים הייתה לי חזרה שלא יכולתי לבטל, אבל בערב הלכתי לכיכר רבין. אנחנו הדור הראשון שמוקיע את תופעות האלימות. אנחנו, ילידי שנות ה־50 עד ה־70 של המאה שעברה, חטפנו מכות כחלק משיטת החינוך, ואנחנו הראשונים שלא העברנו אותן הלאה, לילדינו. אני מצדיעה לגברים שהלכו לטיפול והצליחו לשבור את שרשרת האלימות. אני רוצה שבמקביל לסיוע לנשים יהיה תקציב לטיפול בגברים".

     

    מה חשבת על הדמות שלך בסרט, שיוצאת מהמקלט לנשים מוכות וחוזרת הביתה?

     

    "אני לא שופטת את הדמויות שלי. אני מבינה את חולשותיהן. מירה חוזרת הביתה מפני שזה מה שהיא מכירה ומפני שהיא באמת אוהבת את בעלה. קשה לשמוע את זה, אבל גם היא זקוקה לסולם".

     

    yed660100