yed300250
הכי מטוקבקות
    חלי גולדנברג | צילום: איתן טל
    זמנים מודרנים  • 10.12.2018
    "זה נס שהגעתי לגיל שלי בחתיכה אחת"
    חלי גולדנברג, אייקון יופי ישראלי נצחי ובלוגרית חסרת מנוח, חוזרת לגרסת 2018 של פרסומת "מילקי" המיתולוגית. רהוטה, דעתנית ומסקרנת כתמיד, היא מדברת בגילוי לב על גיל 64, תסמונת הקן המתרוקן, השליחות החשובה שבדיבור על הפרעת הקשב שלה, וגם על הלבד ‑ שלפעמים עדיף בהרבה על האופציה האחרת
    איתי סגל | צילום: איתן טל | סטיילינג: לימור רחאנה

    לפני כמה חודשים החליטה חלי גולדנברג להצטייד באקססורי חדש: מכשיר שמיעה. מתישהו באחד משיעורי היוגה שלה, כשהבינה שהיא משקיעה יותר זמן בלנסות לקלוט מה בדיוק אומרת המורה מאשר בלמתוח את השרירים, סידרה לעצמה, בלי יותר מדי התלבטויות, מכשיר שמיעה קטנטן ושקוף מאחורי אוזן ימין. איכשהו זה הדבר הראשון שגולדנברג מדווחת לי, כמעט בנונשלנטיות, אחרי שהיא מבקשת מהמלצרית להנמיך את הווליום של המוזיקה שמתנגנת ברקע. "יש לי משהו פנימי שקורא תיגר על כל מי שמנסה להחליט עליי", היא מסבירה. "אני לא אתבייש שלפעמים אני שמה מכשיר שמיעה במקומות שיש בהם הרבה רעש מסביב. אני לא מפחדת בשיט ממה שזה אומר עליי".

     

    רוב האנשים היו נבוכים לפתוח ככה ריאיון עיתונאי. אבל חלי גולדנברג היא לא כולם. מאז ומתמיד, ועוד לפני שזה נהיה אופנתי, היא דיברה בפתיחות על כל מה שמתחרז עם טאבו. בכל השנים שהיא בביזנס ‑ כמעט חמישה עשורים - מעולם לא היה לה דחוף ליישר קו או סתם למצוא חן. היא מהידוענים הראשונים שפתחו בלוג אישי, מהחלוצים שחשפו את קשיי הפרעת הקשב שלהם, ומאלה שמסרבים להסתיר את גילם. אם כבר, להפך ‑ היא מכריזה עליו בעצמה.

     

    בת 64 פוקחת עין, אבל גם פה גדול ששווה להקשיב לו. החודש היא חוזרת אל הפסקת הפרסומות, 32 שנים אחרי ש"הקרב על המילקי" הפכה אותה לאייקון מוקצף. בפרסומת חדשה, שביים רועי כפרי למעדן החלב, החליטו בשטראוס לצלם סרטון המשך בהשראת הקמפיין המצליח ההוא. לצד גולדנברג לוהקה גם אביבה פז, היריבה המרה, וביחד כולם מבקשים לשחזר את הקסם וגם לעורר בכם נוסטלגיה חמימה מתקתקה.

     

    גולדנברג היא לא בדיוק הטיפוס המתרפק על עברו. "הטלפון צילצל, ושאלו: 'רוצה?' אמרתי, 'נראה לי שכן', אבל תנו לי רגע. צילצלתי לאיה, בתי, ואמרתי לה: 'הציעו לי לעשות סרט פרסומת למילקי עם רועי כפרי'. היא אמרה לי: 'אני לא רוצה לשמוע אגו, אני לא רוצה לשמוע כסף, אני לא רוצה לשמוע כלום. את עושה את זה, חד־משמעית, ביי'. החשיפה אז, כשהפרסומות הראשונות יצאו, הייתה אדירה. האימפקט היה מטורף. היה בזה משהו שדיבר לאנשים בהרבה חיבה וחום".

     

    בפרסומת האגדית ל"מילקי" | נחום עסיס
    בפרסומת האגדית ל"מילקי" | נחום עסיס

     

    ובגרסת 2018 | צילום: רפי דלויה
    ובגרסת 2018 | צילום: רפי דלויה

     

     

    להתבגר מול המראה

     

    מפה לשם, גולדנברג הייתה כאן תמיד. היא פרצה בגיל 16 לעולם הדוגמנות והפכה די מהר לדוגמנית־העל של ישראל. אחר כך הגיע המעבר המתבקש אל עולם המשחק. אחרי התפקיד הבלתי נשכח ב"הלהקה", טסה לניו־יורק ללמוד בבית הספר למשחק של סטלה אדלר ולי שטרסברג. כשחזרה, החלה לבסס את מעמדה כשחקנית מוערכת, אבל גם ככוכבת פרסומות. בין תפקידיה הבולטים על המסך היו "בנות", "מחץ הדלתא", "אבא גנוב 3", "בנות בראון" ו"אולי הפעם".

     

    היא טוענת שהיא כמעט לא צופה בדברים שהיא עושה. צריך לעבור קצת זמן כדי שיחול על הפרויקט חוק התיישנות, מבלי שתהיה נבוכה מעצם המעמד. "אני רואה דברים שאני עושה פעם אחת, בדרך כלל בפרמיירה. יש אנשים הפוכים באופן הזה, שמקשיבים, רואים ולומדים כדי לתקן. אני מעריכה את זה. אני לא עושה את זה. חוץ מזה שזה מביך אותי מול עצמי, כאילו אני מזהה את המלאכותיות שבזה. דווקא דברים שלי מפעם אני יכולה לראות, דברים שעשיתי עכשיו קשה לי יותר. אבל כשהייתי פעם, לא יכולתי לראות את הדברים שעשיתי אז. אני יכולה לראות 'הלהקה' או את 'עד החתונה'. זה לא קשור לנראות או לגיל או לקמטים. סתם לזה שאני לא מזהה את עצמי".

     

    והיום?

     

     

    "בגלל שאני כזאת לֵייט בלוּמר, רק עכשיו הגעתי למקום טוב במובן הזה שאני מרגישה נוח עם עצמי. באמת לא מפחדת כמעט מכלום. אומרת לעצמי הרבה, 'אז מה יקרה?' הדרך שבה חינכתי את איה, בכל פעם שהיו פחדים, הייתה להגיד בקול רם: מה הכי רע שיכול לקרות? ברגע שאתה אומר את זה בקול רם, זה הרבה פחות מפחיד אותך".

     

    זה חלק מתבונת הזמן או חלק מתהליך פנימי שעשית עם עצמך?

     

    "אני לא יכולה להפריד. אני בתהליכים פסיכולוגיים מגיל 32 עד היום. אני מאוד מרחמת על אנשים שמגיעים לגיל כזה ולא עשו עם עצמם איזו דרך ורק חיו את חייהם ברמה החיצונית".

     

    עד כמה העיסוק בגיל ובזמן שחלף דומיננטי בחייך?

     

    "עכשיו תשאל פחות מנומס", היא צוחקת ומיד מציעה: "נגיד, איך זה להתבגר מול המראה? לטוב ולרע, אבן יסוד באישיות שלי ובביטחון שלי זה שאני יפה. גם אם 80 אחוז מהאנשים שעוצרים אותי ברחוב אומרים לי איך היית יפה ב'הלהקה' ומיד נלחצים ואומרים: אבל את יפה גם היום. הם מתכוונים לטוב, הם לא רוצים להעליב. הדבר שגיליתי בקשר לגיל קשור אולי לעובדה שאני מטפלת בהוריי המבוגרים ‑ אבי בן 97, אמי בת 93. גיליתי שה'אני' שלנו הוא חסר גיל. כשאני אומרת לאמא שלי, את נראית מאוד טוב, היא מחייכת באותו ביטחון שהיה לה כשהיא הייתה בת 18. וכשהיא מחייכת ואומרת 'תודה', לא עליזה בת ה־93 אומרת תודה, אלא ה'אני' של עליזה, שהוא חסר גיל".

     

    אז את סבבה עם זה?

     

    "להתבגר מול הראי זה לא שלאגר. זה חמוץ. היום פחות. אני יודעת שאני נראית טוב. אני לא רוצה להגיד 'לגילי', כי זה לא מעניין אותי אם לגילי או לא. אני יודעת, אני שומעת, אני רואה, אני מקבלת פידבקים. אבל אני גם יודעת שבסריקה האמיתית שלי זה לא מקבל וי שלם. אוקיי, הנה הקמטים האלה במצח, הנה הנפילה הזאת של הלסת. אני לא מתה מזה, אבל אני רואה את זה".

     

    כמה זה מטריד אותך?

     

    "זה לא מטריד אותי הרבה היום, זה הטריד אותי יותר בעבר. אני לא יודעת בדיוק מתי התחולל השינוי, כי הייתי שקועה במשברים יותר רציניים מהמשבר הזה. אני חושבת שכשזה מתחיל ללכת לאיבוד, בטח לנשים, שחלק מהותי מהחיים, מההצלחה והאישיות שלהן הוא הנראוּת שלהן ‑ החמיצות שבלהתבונן על עצמך בראי קשורה יותר לדיאלוג שלך בינך לבין עצמך. אבל אני כבר אחרי זה. באמת כבר נוח לי עם הכל. אבל אם היית שואל אותי לפני עשור, כשזה באמת מתחיל להיות משמעותי, אני חושבת שאז מאוד קשה לעשות את הפרידה וההשלמה. אבל זה קצת כמו בגיל המעבר, כשאת אחרי זה את אומרת לעצמך: בואי נשמח עם מה שיש".

     

    כלומר, עם הבוטוקס?

     

    "בוטוקס אני עושה בעיקר לפני עבודה. ב'מילקי' ידעתי שיהיה לי פוני אז לא עשיתי. אין רופא שפגש אותי ולא אמר לי שהמצח שלי עובד קשה. את כל הבעות הפנים שלי אני מדברת עם המצח. אני מאוד בעד בוטוקס, ובכלל תחזוקה טובה של עצמך".

     

    הפחד בקשר לבוטוקס הוא ההתמכרות.

     

    "יש נשים שמסרבות לקמט. מסרבות לגיל. אתה רואה נשים ברחוב הולכות עם פנים מרובעות. זה מפגר. אמא שלי קנתה את המסקרה הראשונה שלי ואמרה: החוכמה באיפור שתיראי יותר טוב בלי שיידעו למה. לכן, אם את רוצה לשפר דברים בגוף או בפנים שלך, תהיי חכמה. את רוצה חזה גדול? תעשי ניתוח, אבל לא כזה שייראה כאילו: 'תראו, קניתי ציצי'. תעשי שיפורים בפנים באופן שיחמיא לך ולא באופן כזה שייראה שהזרקת שני מזרקים לכל לחי".

     

    דייטים במינון נמוך

     

    חייה, או לפחות חלקים גדולים מהם, גלויים לכל. היא כותבת על עצמה בישירות בבלוג המעולה שלה "תקריב" ("יותר מכל הראיונות שנתתי בחיים שלי, יותר מכל הצעקות שלי ‑ אני בלונדינית, תקשיבו לי ‑ מה שבאמת הצליח ועזר לי להראות אותי לאנשים באמת הוא הבלוג שלי") מתבטאת בלי הנחות על עניינים פוליטיים וחברתיים בפייסבוק ("ממה יש לי לפחד?") ומרצה בבתי ספר ומוסדות חינוך על הפרעת הקשב שלה, מתוך שאיפה לעורר מודעות ואמפתיה.

     

    "חוץ מלהיות אמא טובה, משימת החיים שלי היא שכמה שיותר הורים ומורים ייחשפו להרצאה שלי", היא אומרת. "הנזק העיקרי שהפרעת הקשב עושה לילדים לא מטופלים, הוא צלקות מטורפות בדיסוננס מטורף בין מגלומניה לתחושת אפסיות. בגלל שאני ילדת הפרעת קשב לא מאובחנת, זה נס שהגעתי לגיל שלי בחתיכה אחת".

     

    היא גרושה כבר 20 שנה פלוס אחת. הגרוש הוא אברי גלעד והאחת, איה, עזבה לא מזמן את תל־אביב ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה בירושלים. היא מודה שלמרות הגעגועים היא מנסה לשחרר, מקסימום יומיים בלי לצלצל. הלבד לא מאיים עליה, אבל גם אהבה חדשה באה בחשבון. דייטים, היא ממלמלת במבוכה, קורים במינון נמוך, "אבל תמיד הייתי במינון נמוך של דייטים. גם בגיל 17. מאז ומעולם גברים לא ניגשו אליי בקלות. אני לא יודעת למה. תגיד לי אתה".

     

    אולי כי הרבה גברים חשים מאוימים מנשים יפות.

     

    "ככה אומרים. אלה שניגשו, תמיד אחרי שהכרנו סיפרו לי כמה הם פחדו בהתחלה. בכלל, אני לא קלה בדבר הזה, דייטים. אין לי סבלנות, אני לא נותנת לזה צ'אנס. חוץ מזה, זה לא קורה הרבה. כבר לא מתחילים, זה לא כמו פעם. כשהייתי לוקחת את איה לבית הספר, הייתי אומרת לחברות שלי: מה, איפה זה יקרה? ברמזור בדרך לבית ספר? בדרך חזרה? כשאחכה בחוג בלט שלה? זה לא קורה הרבה. זה קורה לעיתים נדירות. אנשים יכולים לצלצל או לשלוח ווטסאפ, ואז אני נבהלת ומנסה לדבר".

     

    אולי התרגלת ללבד, ואולי קשה לוותר על זה.

     

    "זה לא קשור. התיאוריה הזאת לא מתחברת בכלל. זה היה לי קשה תמיד, ואם מחר אני אפגוש מישהו שימצא חן בעיניי, אני לא רואה בעיה להתקדם. ביקשתי להצטלם לכתבה שלנו עם שמלת כלה בים. כששאלו אותי למה, אמרתי: יש לי תמונות עם שמלת כלה מגיל 16, לאיזו כתבת כלות. אחר כך התחתנתי עם פיג'מה, בחודש חמישי. אני לא חושבת שאני אתחתן שוב, אבל אני רוצה שיהיו לי תמונות מדליקות עם שמלת כלה, לרוץ על שפת הים".

     

    לא היית רוצה, אפילו סתם בשביל התמונה, שיהיה גם חתן?

     

    "לא, אני אמצא חתן גם בלי שמלת כלה".

     

    אם יש איש נחמד שקורא עכשיו את הכתבה, הוא יכול לכתוב לך הודעה בפייסבוק?

     

    "אוי ואבוי".

     

    אולי ריאליטי: "לאהוב את חלי"?

     

    "ברררר... אין סיכוי שמישהו יכתוב לי בפייסבוק ואני אענה לו. זה מבהיל אותי ברגע הראשון וחוץ מזה, זה חייב לקרות באיזו דרך שתסקרן אותי, תכבוש אותי. לא אוהבת יתר תחכום. כי אם זה יהיה מתאמץ מדי, זה יעצבן אותי. בעיקרון זה צריך להיות סם שפרד, אבל הוא מת. אני רוצה מישהו שיבוא אליי בלי הזיכרון הקולקטיבי".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 10.12.18 , 22:41
    yed660100