מאם שכולה, לאם שכולה

שירה היקרה, לא לסוף שכזה ייחלת.

בנך הפעוט, עמיעד ישראל הי"ד, הגיח לעולם לזמן כה קצר – וחייו נגדעו בטרם עת. לא הספקתם להכיר. גם חיי השתנו בין רגע, ביום הארור שבו חיות האדם זרקו על רכבנו מטח של אבנים. שילמנו מחיר יקר – חייה של אדל בתנו.

שירה, אני מניחה שדמיינת במוחך את קולו המתוק של בנך, הקורא לך "אימא". את החיבוק החזק, את הקפיצה השובבה היישר לזרועותייך. לצערנו, זה לא יקרה. במקום זה, אתם נאלצים לקבל את החיבוקים של ההמונים המגיעים לנחם.

התרגלנו לאזלת היד, לרפיסות, לסיסמאות המופרחות לכל עבר. התרגלנו לזעקת האם, לכאב ולשבר הגדול שהפכו לשגרת חיינו. שקענו בתרדמת. הכל גועש ורועש מהצפון עד לדרום – ולא נעשה די על מנת לשנות את המצב.

כאם שכולה המתמודדת מדי יום עם האבדן הקשה, אני דורשת מהמנהיגים שלנו להתעורר.