yed300250
הכי מטוקבקות
    דבר אחד בטוח: ימיי על כדור הארץ כמעט הסתיימו, אבל המדינה שלי תחיה לנצח | צילום: יובל חן
    חדשות • 13.12.2018
    מורשת נח 1926-2018
    התופת באושוויץ | ההעפלה ארצה על סיפונה של ה"אקסודוס" | ההחלטה להפוך לעיתונאי | המלחמה על האמת ההיסטורית שניהל מול מכחישי השואה במשך כל חייו, והביאה אותו עד לדוכן הנואמים בעצרת האו"ם | והטור האחרון שפירסם בגאווה השבוע, יומיים בלבד לפני מותו | ארבעה מתוך אלפי הטורים, הכתבות והדיווחים של נח קליגר, שורד השואה וזקן העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שהלך אתמול לעולמו בגיל 92
    צילום: יובל חן

    היו לי שלושה חלומות: לשרוד את הגיהינום, לספר מה עוללו לנו הנאצים, ולעזור ליהודים לשוב לארצם. הגשמתי את כולם

    הנאום בפני עצרת האו"ם, יום השואה הבינלאומי | 27.12.2017

     

    קודם כל הרשו לי: מאחוריי, במדים הלבנים האלה, יושב הנכד שלי. שמו יובל. הוא חייל בחיל הים הישראלי. זוהי הפעם הראשונה שבאו"ם מופיע חייל ישראלי במדים. עשינו מאמצים גדולים מאוד כדי להציג לכם את הבחור הזה, שהוא לא היחיד. יש כמוהו תודה לאל אלפים בארץ, שהם תעודת הביטוח שהמדינה שלנו תתקיים לנצח.

     

    בינואר ‭ ,1945‬ היום לפני 72 שנה, כשהכוחות הסובייטים הגיעו לאושוויץ, אני כבר לא הייתי שם. הגרמנים, שהבינו שלא יצליחו לבלום את המתקפה של בעלות הברית, פינו את מחנות אושוויץ - קומפלקס של 45 מחנות ‭העשת -‬ ימים לפני, אל מחנות אחרים בהם היינו אמורים להמשיך לעבוד כדי לסייע לגרמניה לנצח במלחמה.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היינו כ־60 אלף שפונו ממחנות אושוויץ. היינו צריכים ללכת, בקצב מסוים שאיש לא יכול לעמוד בו. ואלה שאכן לא עמדו בו, נורו. והדרכים והשבילים מאושוויץ היו מלאים בגופות של אנשים שנורו על ידי האס־אס כי הם לא הצליחו לעמוד בקצב. אחרים פשוט נשכבו ומתו מתשישות. הצעדה נמשכה חמישה ימים לגלייוויץ, עיירה קטנה על הגבול, אליה הגענו פחות מ־19 אלף איש. השאר נותרו בצידי הדרך. בגלייוויץ דחקו אותנו לתוך קרונות תובלה. 150 אנשים בקרון אחד. אחרי כמה זמן כשני שלישים מהאסירים בקרון שלי מתו. ישבנו על ערימות של גופות. כשהגענו למחנה סוף־סוף, כמה מאיתנו עשו חישוב והגיעו למסקנה שהם לא אכלו שבועיים. איך הם הצליחו לחיות? כמה מאיתנו הצליחו לשרוד, לא הרבה.

     

    יום אחד אסיר צעיר, בן 15 או ‭ ,16‬פנה אלינו וביקש שנאמר איתו קדיש על אביו. לא הקשבנו לו. אנחנו יושבים פה ומחכים למוות שלנו והוא מדבר איתנו על קדיש? הוא אמר לנו: "אם תגידו לי קדיש, אתן לכם לחם". הסכמנו. שאלנו אותו אם אפשר לומר את הקדיש בישיבה, כי לא היו לנו כוחות לעמוד. אחרי שאמר את הקדיש, הוא נתן לנו את הלחם, ואני אכלתי את החתיכה שלי, מהר מאוד כמובן. ובעודי אוכל שאלתי אותו: "מתי אבא שלך מת‭?‬ הוא אמר לי: "לא מזמן‭."‬ שאלתי: "איפה הוא מת‭"?‬ הוא ענה לי: "אתה יושב עליו‭."‬

     

    נח קליגר נואם באו"ם
    נח קליגר נואם באו"ם

     

    אגב, יש לסיפור הזה סוף מעניין: כמה שנים לאחר מכן, בעיתון שלי - אני עיתונאי, גם היום. אני העיתונאי הפעיל הכי מבוגר בעולם. אני בן ‭ ,91‬ואני עובד זה 60 שנה באותו עיתון יומי בתל־אביב, ב"ידיעות אחרונות". נולדתי לאבא עיתונאי ומחבר, ואני אמות עיתונאי - ביום השואה הישראלי, כתבתי על הסיפור בעיתון. באותו יום ממש קיבלתי טלפון מחיפה, מאדם שאמר לי "מר קליגר, אני הנער מהקרון". בהתחלה לא האמנתי לו, כי זה סיכוי של אחד למיליארד, ואז הוא אמר "אני יכול להראות לך את זה, אני בארגון לזכר השואה, ובשבוע שעבר כתבתי בעלון שלו את אותו סיפור שאתה כתבת‭."‬

     

    אבל זה לא הנושא של היום - זה רק להראות איך הגרמנים התייחסו ליהודים, ולמה אף אחד לא יודע להסביר מקום כמו אושוויץ. זה מקום שאי־אפשר להסביר אותו. ואי־אפשר להסביר איך האומה הכי מתקדמת בעולם אז, הגרמנים, יכלו ללכת באופן עיוור, ובאופן נלהב אחרי - איך לומר זאת - קריקטורה כזאת. רוב הגרמנים האמינו בו. אני מספר את זה לגרמנים בני הדור השלישי כי זה נכון. הסבים והאבות שלהם הצביעו בעדו בבחירות. הוא לא לקח את השלטון בכוח, הוא נבחר. היום אי־אפשר להסביר את זה.

     

    אז מה שאני יכול לעשות זה לספר את הסיפורים, לא יכול להסביר את הסיפורים. כשהייתי באושוויץ, הדבר היחיד שיכולנו לעשות באופן חופשי היה לחלום. היו לי שלושה חלומות. ידעתי שלא אוכל להגשים אותם. הראשון היה לעזוב את הגיהינום עלי אדמות הזה. והייתי משוכנע שלעולם לא אעזוב אותו בחיים, כי אף יהודי שהובא לאושוויץ לא הובא לשם כדי לשרוד. אדם צריך להיות מאוד בר מזל כדי לשרוד. אני הייתי בר מזל. מאוד.

     

    אז החלום הראשון שלי היה להיות חופשי. וכמו שאמרתי הייתי משוכנע שלעולם לא אגשים אותו. החלום השני היה, "אם אתה תשרוד, אתה תספר על מה שקרה במחנות. אתה תצא למשימה, תספר לעולם מה קרה". ולבסוף, החלום השלישי שלי היה לעזור לעם היהודי להפוך שוב לאומה מאוחדת, עם מדינה מאוחדת כמו שהייתה לנו לפני שהרומאים שלחו אותנו ל־2,000 ‬שנות גלות ברחבי העולם. אז אני יכול להגיד שוב היום בגאווה - הגשמתי את כל מטרותיי.

     

    אבל זהו ההווה, ולמעשה זה קצת העבר. ואני שואל כמה מאיתנו עוד יישארו עוד כמה שנים כדי לדבר ולספר על השואה. אף אחד. לא יישאר אף אחד. ואל תדברו איתי על ספרים או סרטים, זה שטויות. זה שטויות להאמין שזה יכול להחליף את הסיפור של אדם שהיה שם. מי שלא היה במחנות הגרמניים, לא יודע באמת מה היו המחנות של הגרמנים.

     

    עכשיו, כשאנו הניצולים מתקרבים לסופנו, זה הזמן שהאו"ם צריך ללכת צעד אחד קדימה ולאמץ החלטה לגבי העתיד. והעתיד צריך להיות שהאו"ם יאמץ החלטה שהשואה תילמד בכל רחבי העולם, כי חבריי: היום יש מיליארדים בכל העולם שלא יודעים שהייתה שואה. והם צריכים לדעת שהייתה שואה. נושא השואה, וגם נושא האנטישמיות, צריך להיות חלק מנושא לימוד בבתי ספר בכל העולם.

     

    כל זה לא חדש. מה שחדש הוא שלראשונה קיבלתי הזדמנות לדבר איתכם באומות המאוחדות. וזו תהיה הפעם האחרונה שאני יכול לעשות זאת. היה לי הכבוד להיות בישראל החדשה, במולדת החדשה ליהודים מההתחלה ממש. דבר אחד בטוח: ימיי על כדור הארץ כמעט הסתיימו, אבל המדינה שלי תחיה לנצח.

     

     

    "העמידה האיתנה שהכניעה את האימפריה הבריטית". קליגר על ה"אקסודוס"
    "העמידה האיתנה שהכניעה את האימפריה הבריטית". קליגר על ה"אקסודוס"

    האודיסיאה שלנו, 4,500 המעפילים, על הספינה שהפכה בלב ים ל"יציאת אירופה תש"ז" כיצד יכולנו לדעת אז כי ממשלת הוד מלכותו בחרה בספינה שלנו כדי לנסות לחסל באמצעותה אחת ולתמיד את מה שכינו "עלייה בלתי–לגלית"

    40 שנה ל"אקסודוס" | 23.09.87

     

    בלילה שבין 10 ל־11 ביולי 1947 הרימה הספינה "פרזידנט וורפילד" עוגן ויצאה את נמל סט, בדרום צרפת.

     

    זו לא הייתה הפלגה פשוטה וגם לא שגרתית. ה"פרזידנט וורפילד" הייתה נתונה במרוץ נגד השעון. בלחץ ממשלת הוד מלכותו, עמדו שלטונות צרפת לאסור את הפלגת הספינה אשר על סיפונה אלפי יהודים, שקיוו להגיע לחופי ארץ ישראל.

     

    אותה "בריחה לילית" נחשבת למבצע מזהיר. רב־החובל נאלץ לצאת בחשיכה, ללא נווט, מנמל שאותו לא הכיר כלל. המומחים לניווט מדברים עד היום בשבחו של אותו רב־חובל, שהצליח במבצע המסוכן והנדיר הזה – אייק אהרונוביץ. אמת, אייק, שהיה אז בן 23, אכן היה אדם אמיץ ומיוחד במינו, כפי שיעידו כל אלה שהכירו אותו והעריצו אותו בתקופת המדינה שבדרך.

     

    "פרזידנט וורפילד" הייתה ספינה קלה יחסית (1825 טונות), בעלת מבנה מוזר. על סיפונה היו למעלה מ־4,500 נוסעים, מספר המעפילים הגדול ביותר שהועלה אי־פעם על ספינת "עליה ב'" כלשהי.

     

    38 אנשי הצוות, כולם (פרט לאחד, הכומר ג'ון גראול המנוח) מתנדבים יהודים מצפון אמריקה, ועשרת אנשי ה"הגנה" וה"פלי"ם" שליוו את המעפילים, לא יכלו לדעת אז שספינתם נבחרה על ידי הגורל, כדי לכתוב את אחד הדפים המפוארים והמרתקים בתולדות הציונות. הם לא העלו על דעתם כי תחת השם החדש שניתן לה בדרכה לארץ ישראל, תהפוך הספינה למושג בתולדות העמים.

     

    כיצד יכולנו לדעת אז, לפני 40 שנה בדיוק, כי ממשלת הוד מלכותו בחרה בספינה שלנו כדי לנסות לחסל באמצעותה אחת ולתמיד את מה שכינו "עלייה בלתי־לגלית".

     

    הבריטים סברו כי אם לא יעבירו את המעפילים למחנות בקפריסין, כפי שעשו עד אז למעפיליה של כל ספינה שתפסו, אלא יחזירו אותם למקום שממנו הפליגו – יביאו לסיומו המוחלט של המבצע.

     

    בהנחה זו צדקו. אלא שהם לא יכלו לחזות את תגובתם של המעפילים. תגובה, שכללה קרב דמים בלב ים עם חיילי הקומנדו הבריטים שניסו להשתלט על הספינה; מוטיבציה ונכונות להקרבה שלא ידעו גבול; סירוב לרדת בצרפת – אליה הוחזרו מחיפה אחרי שהועברו לשלוש אוניות כלא. זו הייתה עמידה איתנה מול הלחץ של הבריטים, שהחזיקו אותם במשך 24 יום בבטן האוניות בחום מחניק על גבול המים הטריטוריאליים מול פורט דה־בוק ליד מרסיי. כל אלה הכניעו לבסוף את האימפריה הבריטית.

     

    האודיסיאה של 4,500 המעפילים, שהובאו לבסוף לגרמניה ושם הורדו בכוח משלוש אוניות הכלא, תרמה לא מעט להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

     

    אך כל זאת לא יכולנו לדעת אז, לפני 40 שנה, כאשר הפלגנו מנמל סט על סיפון הספינה, ששמה שונה בלב ים מ"פרזידנט וורפילד" ל"יציאת אירופה תש"ז". או בלעז: אקסודוס.

     

     

    עם נכדיו, יובל (מימין) וליעד ליפשיץ־קליגר
    עם נכדיו, יובל (מימין) וליעד ליפשיץ־קליגר

     

    הגעתי לכאן לראשונה בטרנספורט של 1,600 יהודים. עכשיו אני על אותה הרמפה, ליד ראש ממשלת ישראל

    דיווח מיוחד מאושוויץ במלאת 50 שנה למרד גטו ורשה | 21.04.1993

     

    אפילו בדמיוני ובחלומותיי לא הייתי יכול לתאר לעצמי את האירוע הזה.

     

    אני עומד על הרמפה – רציף הרכבות באושוויץ – הרציף שהיווה תחנה סופית בחייהם של מיליון וחצי יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף.

     

    אני עומד על הרמפה, חמישים שנה אחרי שעמדתי כאן לראשונה, כאשר הגעתי בטרנספורט של כ־1600 יהודים מצרפת, מבלגיה, מהולנד. אני עומד על הרמפה על יד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל.

     

    ראש הממשלה של המדינה היהודית העצמאית, החזקה והגאה. המדינה שקמה על הריסות יהדות אירופה ומסמלת את העובדה שעם ישראל חי.

     

    אני עומד ליד ראש הממשלה, רואה הכל, שומע הכל. ולא מאמין. לא למראה עיניי ולא למשמע אוזניי. אני עומד על הרמפה. אני, שריד אושוויץ מס' 172345, חבר בפמלייתו של ראש ממשלת ישראל. איני יודע כיצד ייראו ימות המשיח. בשבילי היו ימות המשיח היום, על הרמפה.

     

    אני עומד על הרמפה, וחוזה באותו אירוע, הנראה לי אבסטרקטי ממש, אף הוא כל כך ריאלי, ממשי ומוחשי.

     

    אני עומד על הרמפה. לנגד עיניי הם עולים. כולם, כל ידידיי הקרובים שבאו לפניי, איתי ואחריי, ולא שבו. כל אותם המאות שפגשתי בעת העבודה. כל אותם מאות האלפים, האבירים האלמונים לגביי, חבריי לסבל ולעינויים, שנרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם.

     

    אני עומד על הרמפה. הם צצים במוחי, השמות של החברים ועוזריהם.

     

    אני עומד על הרמפה, וזוכר את היום הראשון שבו דרכתי במקום הארור והמקולל עלי אדמות. אני עומד על הרמפה, ומתבונן סביבי ורואה קומץ שרידים שהלכו עימי את כל דרך הייסורים, את כל הגיהינום שהגו, תיכננו וביצעו הגרמנים כדי לפתור באופן סופי את בעיית היהודים, כפי שאמרו.

     

    אני עומד על רמפה, חמישים שנה אחרי, על יד ראש ממשלת ישראל, וליבי מתמלא לא רק עצב וכאב על אלה שאינם עימנו, אלא גם גאווה על עצם המעמד והעובדה של תקומת העם היהודי.

     

    אני עומד על רמפה חמישים שנה אחרי, ואיני מאמין שאמנם זכיתי ליום הזה.

     

    ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מתחת לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ
    ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מתחת לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ

    את רוב חיי ביליתי במערכת העיתון. שורד שואה, שחלם לעלות לישראל ולכתוב בעיתון, בעברית. זכיתי.

    79 שנים לגיליון הראשון של "ידיעות אחרונות" | 11.12.18

     

    כשהגיליון הראשון של "ידיעות אחרונות" יצא לאור, בדיוק היום לפני 79 שנים, הייתי נער בן 13. "האנגלים עברו להתקפה בחזית המערב", הכריזה הכותרת הראשית. את עיניי תופסת גם כותרת בתחתית השער שדיווחה על מודעה בצ'כיה: "תנו שבח לפירר שלא החריב את ארצנו".

     

    עשרות אלפי כותרות ראשיות הודפסו מאז על שערי "ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את הכותרת "מדינה עברית" אחרי החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר. ואת זו שדיווחה על קום המדינה.

     

    היינו שם, בשמחות הגדולות וברגעי הכאב הקשים מכל. במלחמות. בהסכמי השלום. בפיגועים. ברגעי התקווה והאחדות של עמנו. היינו בכיכר מלכי ישראל כשהאוהדים קפצו לבריכה אחרי שצסק"א אכלה אותה, והיינו בה גם בלילה המר שבו הפכה לכיכר רבין.

     

    את רוב חיי, 61 שנים ליתר דיוק, ביליתי במערכת העיתון. שורד שואה, שחלם לעלות לארץ ישראל ולכתוב בעיתון בשפה העברית. זכיתי.

     

    "ידיעות אחרונות" מתחיל הבוקר את שנתו השמונים, ואין גאה ממני להיות אחד מכותביו.

     


    פרסום ראשון: 13.12.18 , 19:00
    yed660100