מבניה ובוניה של האומה | נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין

אסיר מספר 172345, האדם שהנאצים ביקשו ליטול ממנו את שמו ולהפוך אותו למספר, הלך לעולמו.

כמה סמלי וממלא השראה, לדעת שדווקא הוא, חבר מערכת העיתון הפעיל כל כך שנים על גבי שנים, חתם את מאמריו כמעט יום יום כבר כשישים שנה בשמו שלא יישכח, נח קליגר. אני חש כבוד, הכרת תודה וצער על לכתו של אדם, שחייו שזורים בחיי האומה. האיש שהיה מבניה ובוניה המופלאים ביותר. נח כתב כשמפעמת בו מסירות. מסירות ותחושת אחריות כבדה. אחריות שנח נשא בה כבר שנים רבות וארוכות ואחריות לעם ישראל ומדינת ישראל. אחריות הנובעת מתוך תחושת שליחות עמוקה ומסירות שאין לה אח ורע. אחריות שנובעת מתוך נאמנות לזכרון, זכרון השואה האיומה והצורך בהנחלת לקחיה והידע אודותיה לדור הצעיר. נח, לצד יתר יקירנו, אודים מוצלים מאש, לא רק שרדו את אימת התקופה ההיא, לא רק נשארו בחיים למרות אכזריותם ורוע לבם של הנאצים. נח חי וחינך.

עבורי, נח היה לוחם שואה, גיבור, כיוון שלשרוד את השואה, משמע להילחם בה כל יום מחדש.

נח התחיל את דרכו ככתב ספורט ועד ימיו האחרונים עוד יכולתי לשוחח איתו גם על הנושא הכל כך חשוב הזה. עם הזמן הפך נח לעיתונאי שהוא מורה. הוא, שחווה על בשרו את ההבדלה בין דם לדם ובין אדם לאדם, הכיר תמיד בחשיבות של הצורך לחבר בראש ובראשונה בין אדם לאדם, בתוכנו.

אני יודע שגם היום, בלכתו של נח, נמשיך לרוות וללמוד מרעיונותיו ומילותיו עוד שנים רבות.

ציוני בכל רמ"ח אבריו | ראש הממשלה בנימין נתניהו

אני דואב על פטירתו של העיתונאי הוותיק נח קליגר ז״ל. נח היה עיתונאי מוכשר ופורה שהעשיר את הציבור הישראלי במאמריו הייחודיים, ובפרט במשפטים נגד הפושעים הנאצים.

הוא היה אוד מוצל מאש השואה, ניצול מחנה אושוויץ, שזכה לראות בתקומת ישראל ובהישגיה המופלאים של מדינתנו.

נח ליווה אותי בהתרגשות רבה בנסיעתי לפריז לפני כשנה, בטקס לציון 75 שנה לגירוש יהודי צרפת למחנות ההשמדה בשואה. הוא היה ציוני בכל רמ״ח אבריו. אני מוקיר בכל לבי את תרומתו למדינה, שטבועה בחותם של צדקת הדרך, ואני מחבק את משפחתו.

יהי זכרו ברוך. 

ניצחון הטוב | רא"ל (מיל') בני גנץ הרמטכ"ל ה-20

יומיים אחרי שנולד אבי, נחום גנץ ז"ל, ושנתיים לפני שנולדה אימי, מלכה (וייס) גנץ ז"ל, נולד נח קליגר.

כשהגעתי לביקור ב"פלנטה האחרת", מחנות ההשמדה בפולין, כרמטכ"ל ה־20 של צה"ל, הוריי כבר לא היו בין החיים. הם לא היו שם כדי לחוות את הגאווה הכואבת שליוותה אותי - רמטכ"ל, בן לניצולי שואה, הצועד על האדמה הארורה שספגה באכזריות בלתי נתפסת את חייהם של כל כך הרבה יהודים.

בביקורנו במקום זה, גישרנו כביכול על הפער הטוטאלי בין האימה הבלתי ניתנת לעיכול שהייתה שם לבין העוצמה הלאומית הישראלית והיהודית, שחזרה וממשיכה לחזור ולהמחיש את ניצחוננו, ניצחון הטוב. חשתי, כמפקד הצבא של מדינת ישראל, כי חזקים אנחנו - היום יותר מתמיד.

הוריי לא היו עמי, אך נח קליגר היה איתי שם.

איש נמוך קומה ורב עוצמה. הייתה לי הזכות להכירו בפעם הראשונה במסע השנתי של מצעד החיים, כשאני ופקודיי הגאים צעדנו בכניסה למחנה בירקנאו, אותו מחנה מקולל שבו נח היה אמור לסיים את חייו, צועדים במדי צה"ל ונושאים את דגלי ישראל, נח צעד לצדנו, מלא התרגשות, דמעות זולגות מעיניו.

שיחותינו נמשכו גם כשחזרנו לישראל, כשנח בא לבקר אותי בלשכת הרמטכ"ל, ואני הרגשתי שלדבר איתו זה קצת כמו לדבר עם הוריי שלי. פגשתי אדם נעים הליכות, רב עוצמה ורב אמונה, אדם שמודע לרוע אבל לא מוכן לוותר על מימוש חלום הטוב. פגשתי אדם שראה את ההיסטוריה השחורה משחור וחזה בניצחון התקווה. פגשתי אדם שחזר והדגיש את ערך החיים ודמות האדם, שלעולם לא נוותר על קיומם. ראיתי אדם שגאה בי ובמה שייצגתי, זכיתי לראותו ולהכירו כמי שמזכיר ומסביר את סיבת חשיבות הציונות. הכרתי אדם שידע וחווה מהו רוע, אך הקפיד לעולם לא לאבד את התקווה והאמונה בטוב.

יהי זכרו ברוך ומורשתו נר לרגלינו.

שגרירם של 6 מיליונים | איתן הבר

נח קליגר היה שם נרדף לשואה ולאחר מכן לתוצאותיה.

הוא ראה את עצמו כשגרירם של שישה מיליונים שעלו בלהבות בתקופת השואה, ולאחר מכן של קולות השורדים.

בזכותו, ובזכות מעטים שכמותו, השואה נותרה כמוסד בהוויית החיים הישראלית והבינלאומית. כל נואם בכל מקום מעלה את זכר השואה.

נח קליגר היה האיש שהזעיק את העולם, וטען כנגדו בהנחה שיכולה להיות שואה נוספת. הוא היה פטריוט מס 1 של מדינת ישראל. אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 92.

הוא אחרון דור הוותיקים ב״ידיעות אחרונות״.

״נח קליגר, יקירי״, אמרתי לו פעם. ״לא מוכרחים לכתוב בשבחה של המדינה לאחר כל תקרית ביטחונית״. ״לא מעניין אותי״, השיב לי. ״אני אכתוב לטובת המדינה. אחרים שייכתבו אחרת". הוא הגן בחריפות על מקומה של מדינת ישראל במצעד החיים, והיה שגריר נאמן לרעיון.

נח נסע לכל מקום בעולם, כולל גרמניה, כשגריר הניצולים ודוברם. אין נושא שנגע לשואה, שלא נאבק עליו בכתב ובעל־פה. הוא שרד במחנות המוות הודות לחוסנו הגופני. שאלתי אותו פעם איך אנשים שרדו במחנות. הוא השיב, ״אני מזהיר אותך. אל תשאל ואל תתעניין״.

בשבוע שעבר הוא טילפן אליי כדי להיפרד. הוא ידע שמותו קרוב. הוא אמר שהוא לא חש בטוב. כל השנים רבנו על המקום האחד שהיה ל״ידיעות אחרונות״ ב״מצעד החיים״. השנה, אסע כנראה לבד. 

ניצול אושוויץ מספר 172345, עיתונאי מספר אחת | רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר

זה המספר שחקוק על ידו של נח קליגר. בכל פעם שפגשתי בו, איכשהו העיניים נדדו לזרוע ולמספר הארור שהוטבע עליה באושוויץ. המספר הזה הזכיר לי שהאיש השמח, מלא הקסם וההומור שעומד מולי, עבר את הגיהנום ויכל לו.

נח היה ניצול השואה האופטימי ביותר שפגשתי. הסיפורים שלו היו קשים, אבל תמיד היתה בהם תקווה. איכשהו, אצלו רוח האדם ניצחה.

רבים מניצולי השואה מתעטפים בשתיקתם. נח בחר אחרת. הוא ראה את ייעודו בלספר ולכתוב כמה שיותר על מה שהיה שם. מעבר לכאב הכבד של משפחתו, של חבריו ושל כל אנשי "ידיעות אחרונות", האובדן הזה הוא לא רק אישי: אתמול איבדנו את העד עם העט; האיש שבמילותיו החדות והבהירות תיווך את השואה והגבורה הפרטיות שלו לבני הדור השני והשלישי והרביעי, והפך אותן למורשת.

כל ההיסטוריה של מדינת ישראל מופיעה בכתבות שלו. הוא כתב עשרות אלפי ידיעות, אם לא יותר. אין ישראלי שיכול לשכוח את הסיפורים המרגשים עד דמעות שהוא כתב על ימיו בשואה, ובוודאי לא את כתבותיו המאלפות ממשפט אייכמן וממשפט דמיאניוק. אבל נח כתב על נושאים רבים אחרים: לעמודי החדשות ולעמודי הספורט; כתבות מגזין, ראיונות בלעדיים, כותרות ראשיות.

לפני שבועיים פגשתי אותו בפעם האחרונה. צלול, חד, מתעניין ומעניין. מלא סיפורים ומלא מוטיבציה. כן, מוטיבציה. האיש, בן 92, לשנייה אחת לא התלונן על הגיל או על הבריאות המידרדרת, וקולמוסו לא יבש אף לא לרגע. רק רצה לכתוב עוד ועוד. מאמרים וכתבות פרי עטו של קליגר – כמעט על כל אחד מענייני היום והשעה - התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר. אבל בעוד שכתבים צעירים יותר די שמחים כשהעורכים מניחים להם, נח רצה לעבוד עוד ועוד. תמיד סקרן, תמיד דעתן ותמיד בעל אמירה חכמה ומקורית.

נח, סביר להניח, גם החזיק בשיא כעיתונאי הפעיל הוותיק בעולם: 62 שנה. עד יומו האחרון.

לפני כמה שנים הקדיש "ידיעות אחרונות" את גיליון יום השואה של העיתון לפרויקט מיוחד שבו ניצולים הצטלמו עם נכדיהם החיילים. נח היה מהראשונים שפנינו אליו להשתתף והוא כמובן הסכים. כשראיתי בפעם הראשונה את התמונה של נח עם שני נכדיו, יובל וליעד, שניהם במדי א' בוהקים, הוא במדים לבנים והיא במדים ירוקים, הנשימה שלי נעתקה. עורכים רואים כל יום כל כך הרבה תמונות, חלקן קשות, חלקן מרגשות. אבל זו הפכה את הבטן. לא היה ספק בכלל שזו חייבת להיות התמונה שתופיע בשער העיתון ומתחתיה המשפט המהדהד של נח:

"באושוויץ היו לי שלושה חלומות: הראשון היה לשרוד את הגיהינום, השני היה לספר את אשר עשו לי הגרמנים, והשלישי היה לסייע בהקמתה ובפיתוחה של מדינה יהודית. כשאני עומד כאן ליד נכדיי הלבושים במדי צה"ל. אני מלא גאווה ושמחה. כל חלומותיי התגשמו".

איפה ישנם עוד אנשים כמו נח קליגר, איפה ישנם עוד עיתונאים כמו נח קליגר. ניצול אושוויץ מספר 172345 ועיתונאי מספר אחת.

בזכותו לא נשכח | שלמה נקדימון

אסיר באושוויץ, ניצול, גיבור הספינה אקסודוס, מחנך דורות של תלמידים בארץ ובעולם • שלמה נקדימון, שעבד עם נח קליגר עשרות שנים, על סיפור חייו של האיש שלא הפסיק לחקור ולתעד את השואה לרגע

הסופר אלי ויזל, רע ועמית באותו מסדר של שלוחי גורל, איפיין את ספרו האוטוביוגרפי של נח ("אלה תולדות נח"), במשפט הבא: "אלו חיים. איזה סיפור. ואיזה גורל! לקרוא את האוטוביוגרפיה של נח קליגר זה כמו לצלול אל תוך האירועים ההיסטוריים של המאה ה–20. אירועים כואבים בהתחלה, נשגבים בהמשך, הנקראים בהתרגשות".

כשהייתי נפגש עם נח בחדרי המערכת של העיתון שלנו, בחנתי אותו כאילו נשקף ממראה כפולה. המראה של אז, אותם ימי גיהינום שליוו אותו עד יומו האחרון. והמראה של היום, עיתונאי הראוי לתואר "מר ידיעות אחרונות". הוא זכה לחיים ארוכים אך עומס שנותיו לא ניכר בו. את תפקידיו העיתונאים השוטפים מילא באהבה, כמו כל סיפור היה סקופ שזה עתה נחשף.

נח נולד בשם נורברט ב–31 ביולי 1926 בעיר שטרסבורג בצרפת. אביו, ברנארד, היה סופר ועיתונאי, וממנו נטל, כך סיפר פעם, את כישרון הכתיבה. אביו ואמו, אסתר–טקלה לבית אייבשיץ, הלכו לעולמם בשנות ה–70 המאוחרות בתל־אביב. בילדותו עברה משפחתו לבלגיה, ונח, כנער, חבר לארגון מחתרתי עד שנעצר ב־1942 על ידי הגסטאפו והועבר למחנה ריכוז קאזרן דוסן בעיר מכלן. בינואר 1943נשלח לאושוויץ.

ושוב, בשיחה במערכת העיתון, פיו פלט, כמו היה מחשב, מונחים. אושוויץ 1, אושוויץ 3, צעדת המוות. סיפור מפה, אירוע משם, ועל אמת יד שמאל, בין המרפק לשורש כף היד, צד את עין המסתכל קעקוע בן שש ספרות: 172345. שום תכשיר לא יוכל לעקור את המספר שטבע טכנאי מוות. שהרי אצל הגרמנים אורדנונג מוס זיין - סדר חייב להיות.

ובכך לא נסתיים המסע בארץ המוות. הצעדה נמשכה למחנה עבודות הפרך הידוע לשמצה דורה־מיטלבלאו, והדרך משם נעצרת במחנה ראוונסבריק, ממנו שוחרר על ידי הצבא הסובייטי ב־29 באפריל 1945. נח, שוב אזרח חופשי, בן העולם, שב לארצות מוצאו, לצרפת ובלגיה. לגמרי באקראי מצא את הוריו, והנה הסתבר לו כי שניהם היו בגיהינום אושוויץ - האב באושוויץ 1 והאם באושוויץ 2 - בבירקנאו. פעם ביקר בדירתי, פנה לארון הספרים בו יש מדור על השואה, הציץ באלה שלא הכיר, ואמר, "לעולם לעולם לא תתועד השואה במלואה, כי היקפה נשגב מתפיסת המוח האנושי".

אחרי שחרורו מראוונסבריק הצטרף כפעיל לארגון "הבריחה", שפעל במערב אירופה, וסייע בעלייה בעיקר ממחנות העקורים בגרמניה ואוסטריה באמצעות אוניות המעפילים שהפליגו מצרפת ומאיטליה. ביוני 1947 ניהל מחנה מעבר לעלייה ליד מארסיי, וצורף על ידי הקברניט אייק אהרונוביץ' (ארן) ומפקד האונייה יוסי המבורגר (הראל) לצוות אוניית העפלה "יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס". אנייה זו הובילה 4,554 נפשות, מדרום צרפת, הגיעה לחופי ישראל, נלכדה על ידי משחתות בריטיות, נתפסה, ומפליגיה הועברו לשלוש אניות גירוש, אשר החזירו את המטען האנושי לצרפת.

ב־1948 עלה נח ארצה במסגרת מתנדבי חו"ל, מטעמם שירת בצה"ל. אחרי שחרורו הצליח להשיג את מאוויו והיה לעיתונאי. כתבה בה התגאה הייתה זו שפורסמה באפריל האחרון, במסגרת הסדרה "70 למדינת ישראל". הוא גולל בה את שנותיו הראשונות במדינת ישראל, וסיים את עלילותיהן במשפט הבא: "בהרצאותיי אני תמיד נשאל איך הייתה המדינה כאשר הגעתי אליה. ואני אומר תמיד שלא היה היכן לגור, היכן לעבוד וגם לא היה די אוכל. אבל אני דואג להוסיף תמיד ומיד - עבורי היא הייתה המדינה הטובה בתבל, כי הייתי במדינת העם היהודי".

מאז 1957 היה חבר מערכת "ידיעות אחרונות". עד יומו האחרון היה עיתונאי פעיל ובר־סמכא בתחום השואה והאנטישמיות. את הקריירה העיתונאית החל בעיתוני ספורט. אהבתו הגדולה הייתה הספורט בכלל וענף הכדורסל בפרט. הוא אף עמד בראש מחלקת הכדורסל של מכבי תל־אביב. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, העניק לו בשנת 2011 אות כבוד: אביר מסדר לגיון הכבוד, העיטור הצרפתי הרם ביותר בגין תרומתו המשמעותית ויוצאת הדופן לצרפת.

נח עוטר בסדרה של אותות ופרסים. חלקם היו קשורים בנושא השואה: בלוס אנג'לס, "היכל התהילה" של הספורט היהודי בעולם, כנציג קבוצת המתאגרפים שפעלה באושוויץ 3 בפקודת מפקד המחנה (1990). וגם פרס מפעל חיים מטעם הוועד האולימפי וארגון ותיקי הספורט בישראל (2010). תפקידים אותם מילא: סגן יושב ועד אושוויץ הבינלאומי כנציג ישראל. יושב ראש ועדת הכדורסל של א.אי.פי.אס. - ההתאחדות העולמית של עיתונאי הספורט. יושב ראש ועדת התקשורת בפיב"א, ההתאחדות העולמית לכדורסל. הישראלי היחיד שנבחר אי פעם לראשות ועדה בהתאחדות זו.

על לשונו של נח הייתה שגורה האמירה הבאה: "באושוויץ היו לי שלושה חלומות: לשרוד את הגיהינום, לספר לכמה שיותר אנשים מה עוללו הנאצים ליהודים ולעזור ליהודים לשוב אל ארצם. כל חלומותיי התגשמו",

רון ירון, עורכו הקודם של "ידיעות אחרונות", כתב עליו: "מעטים מאוד האנשים החיים בינינו, שמייצגים בצורה כה מרוכזת ובהירה את גורל העם היהודי בגולה ובארצו כמו נח. לדבר עם נח קליגר זה כמו לדבר עם ההיסטוריה. כי יותר מכל, נח קליגר נלחם בשכחה - ויכול לה". ועל כך הוסיף העורך הנוכחי, נטע ליבנה, בהמלצה להעניק לנח קליגר את פרס ישראל, כי הוא היה בעצם דיוקנה של ישראל, שראשי ממשלה השתבחו בו..

נח קליגר, מורה ועמית יקר, החדרת ללבותיהם ומוחותיהם של מאות אלפים, בכללם דורות אשר לא ידעו את העבר המדמם, את הכלל לזכור, לעולם לא לשכוח. בכך מילאת צוואה של מיליוני קרבנות אדם. לך יאתה תהילה.

סופרמן | אלון גולדשטיין

סופרמן מת.

שתי מילים שלא חשבנו שיכולות כלל להתחבר, אבל הנה, הן מקלידות את עצמן על המסך ומהבהבות בפונט שחור ובלתי נתפס: סופרמן מת.

על הניצחונות הגדולים, ההיסטוריים, של נח, קטונתי מלפרט. תוכלו לקרוא עליהם בעמודים אלה, או באלפי הכתבות ובספרים שהשאיר אחריו. אני רוצה לספר על ניצחון קטן אחד, שהתרחש לפני שלושה שבועות בסלון ביתו.

בחודשים האחרונים גופו של נח בגד בו והוא התקשה להתנייד, אז התייצבנו אצלו בסלון כמה חברים לעבודה. הרגליים אמנם בגדו אבל הראש, הראש עבד במלוא המרץ והלשון החדה שלו הצליפה כתמיד.

אני הגעתי עם עומר, בני בן השנתיים וחצי. רוב הביקור הוא התבייש, קבר את פניו בכתף שלי ורק הגניב מבט סקרני פה ושם. אך עם הזמן (והעוגות של ז'קלין, רעייתו של נח) עומר התרצה, התיישב על השטיח למרגלות נח, שיחק בקלפים וצחק.

בבת אחת עפתי כמעט ארבעים שנה אחורה לתחילת שנות ה־80'. אני בן שבע או שמונה, משחק עם סבא שלי בקלפים על השטיח הפרסי בבית שלו ושל סבתא. סבתא יושבת על הספה ומתרגמת לסבא כתבה מ"ידיעות אחרונות", מעברית ליידיש. הכתבה תיארה מפגש מרגש של ניצולי שואה שהגיעו ארצה מעשרות מדינות יחד עם ילדיהם, כדי לקיים נדר שנדרו לעצמם: "לחיות שעה אחת יותר מהצוררים, ולהיפגש כאנשים חופשיים". על הכתבה הזאת היה חתום נח קליגר.

גם אני נדרתי נדר, אמר לי אז סבא, להקים משפחה במקום המשפחה שחיסלו לי.

ארבעים שנה אחרי, סבא כבר נאסף אל אבותיו, והיום אנחנו נפרדים גם מנח. אבל דורות של ילדים, ובהם גם עומר בני, לא ישכחו לו לעולם את הכוח שנטע בנו, את האמונה שאנחנו עוד חוליה בשרשרת של סופרמנים.