yed300250
הכי מטוקבקות
    רונה רמון ז"ל. "מי שבאמת נותן מקום לאבל יכול לראות גם את האור ואת השמחה של השיקום"
    7 ימים • 20.12.2018
    "השאלה המרכזית שנשאלת, בדרך כלל, היא: למה? למה אני? למה הוא? למה לא הספקנו? ולמה דווקא אצלנו? והרי אין תשובות, גם אם יגידו לנו שיש – הן בטלות לעומת הכאב והצער. ואני אמרתי לילדים שלי: אנחנו לא שואלים למה"
    מיוחד: רונה רמון ז"ל מדברת בשיחה נדירה שפורסמה לפני כשנה בספרו של ד"ר גיל פרג, על התמודדות עם אסונות ומשברים - ואיך אוספים את השברים וממשיכים הלאה, לחיות עם הכאב, לא לכאוב את החיים
    ד"ר גיל פרג | צילום: יונתן בלום

    כשנה הוציא איש החינוך ד"ר גיל פרג את הספר "תשעה קוראים באב". הספר (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא אסופת שיחות שניהל פרג עם תשעה ישראלים, ביניהם אהוד בנאי, יולי תמיר, רות קלדרון ועוד, על מועד טעון במיוחד בלוח השנה העברי: ט' באב - ועל המשמעויות, המתחים והעימותים שמתגלמים ביום זה, ומלווים אותנו גם בכל שאר 364 ימות השנה.

     

    את אחת מתשע השיחות המרתקות הללו ניהל ד"ר פרג עם רונה רמון ז"ל, אשר נפטרה השבוע. פרג הכיר את רמון היטב, והיה מנהל בית הספר בו למדו ילדיה. זו אולי הסיבה לכך שהשיחה הזו, שזכתה לכותרת "לגעת בנצח", הייתה מעט שונה: רמון לקחה את הערכים של ט' באב לא רק לפן הלאומי אלא גם לאישי, אל תוך חייה שלה. בעיקר עסקה רמון במתח שבין הצורך להתאבל, להתעצב ולכאוב – לבין ההכרח לאסוף את השברים ולהמשיך לאהוב ולחיות. בשבוע בו הלכה לעולמה אנו מפרסמים כאן קטעים נבחרים מהשיחה ההיא, שחלקם מקבלים דווקא עכשיו משמעות מצמררת במיוחד.

     

     

     

    ***

     

    בתחילת שיחתם מציג פרג סיפור מהתלמוד, שעוסק באבל אחרי טראומה לאומית. על פי הסיפור, אחרי חורבן בית שני צללו רבים מהיהודים אל תוך אבל קיצוני ומוחלט, שהרי לא יכול להיות שפעמיים אותו אסון הכה בהם. רבי יהושע פנה אליהם ואמר להם שמצד אחד לא ניתן להמשיך לחיות כך, ומצד שני הרי אבלם הוא אמיתי וכן. לכן, עליהם להמשיך לחיות, אבל לתת מעין "תזכורת" לאבל: אם מסיידים בית חדש, למשל, להשאיר פינה לא צבועה; אם אוכלים סעודה, להותיר מעט וכו'. בכך איפשר להם הרב גם להמשיך בחייהם – וגם להתאבל.

     

     

    משפחת רמון בהרכב מלא, יוסטון, 2002. "להעניק לחיים משמעות חדשה, במציאות החדשה" צילום: איי.אף.פי
    משפחת רמון בהרכב מלא, יוסטון, 2002. "להעניק לחיים משמעות חדשה, במציאות החדשה" צילום: איי.אף.פי

     

     

    רונה: למעשה, החכם (רבי יהושע) סולל להם את הדרך לחיים של גם וגם. גם להתאבל וגם להמשיך, לחגוג את החיים. מצד אחד הוא מבין את המציאות שהשתנתה ויודע ממש כמותם שיש טקסים שאי־אפשר לקיים עוד. כמה משפטים הולכים איתי מאז האסון שפקד אותי ואחד מהם הוא "החיים הם גם וגם". ובעיניי זוהי הדרך שבמהלכה הוא מוביל אותם. לאותו מקום שמאפשר את האבל אבל גם לחיות את החיים. למרות המציאות שכבר איננה.

     

    רמון. "לא לחיות מתוך פחד והישרדות"                צילום: יונתן בלום
    רמון. "לא לחיות מתוך פחד והישרדות" צילום: יונתן בלום

     

    גיל: הדגש פה (בדבריו של רבי יהושע) הוא על הפעם השנייה. כשבית המקדש חרב פעם נוספת, לאן אפשר ללכת משם?

     

    רונה: זה אכן בלתי נתפס, הבלתי אפשרי קורה. שוב. אחרי שעברנו אותו פעם אחת נדמה שכבר שילמנו את ה"מחיר". שלא יבואו לגבות אותו מאיתנו שוב.

     

    גיל: שבנו ואספנו איכשהו את השברים, והנה המציאות מכה בנו פעם שנייה. עזוב אותנו, הם אומרים לרבי יהושע. אנחנו לא רוצים לאכול בשר, גם לא לשתות יין (אחד ממנהגי האבלות שמודגמים בסיפור התלמודי). והוא משקף להם שמשמעות המעשים הללו היא רצון להפסיק לחיות.

     

    רונה: נכון. הם מוותרים פה על החיים... ואז הוא מתחיל להחדיר ב"אין" הזה את מה שיש. את אותו חלק מובהק שכן אפשר לנסות למלא.

     

    החיים בעיניי דומים לעוגה. ישנן הפרוסות של האבל ושל האובדן שתמיד איתי, תמיד איתנו. אבל מסביב יש עוד עוגה מלאה של חיים, של משמעות, של שירות, של מה שאתה ממלא בחייך. פרוסות האבל לא מכתיבות את כל־כולך, הן רק חלק ממי שאתה, לא הכל.

     

    תהליך האבל בשלביו הראשונים מאופיין בהישרדות בלבד ולכן צובע את כל תחומי החיים. שם נפגשים עם הרגשות הכי קשים שיש לך כאדם - חוסר תקווה, ייאוש. שם הכל צבוע שחור. עם הזמן שאלת המשמעות הופכת להיות דומיננטית יותר.

     

    השאלה אם אפשר ליצור משמעות חדשה לחיים מהותית לבניית העתיד. המשמעות היא המניע והיא מאפשרת בעצם להתחיל להכניס מקומות בריאים מרפאים כדי לעבד באמצעותם את האבל, וגם לראות את החוזקה של ההתחדשות. אז זה כן, בהתחלה זה "או־או" החלופי, אבל עם הזמן זה הופך להיות "גם וגם". כמובן, ישנם גם מקרים קיצוניים שבהם מתפתח אֵבל כרוני, אבל ברוב הפעמים הרצון והיכולת לבחור בחיים החלופיים נתונים לבחירה. כדי שהדבר הזה יתאפשר צריך מניע חדש.

     

    ...כשחרב עולמי בשנית, למעשה זה היה בשלישית - כי לפני שאסף נהרג נפטר גם אחי היקר - הרגשתי שאני נכנעת, שלא אוכל לעמוד במכה נוספת. שבע שנים עברו מאז, ואני מתבוננת - איך אני מחזיקה מעמד, איך אני חיה את החיים במלואם. גם את הכאב אני חיה במלואו.

     

    המניע הראשוני היה הדאגה לילדי - טל, יפתח ונועה - הם הפכו להיות הדבר שמחזיק אותי, כגלגל הצלה. הדאגה להם היא הדבר שאִפשר את המשימה הבאה. האבל צובע את העתיד ככואב ובלתי אפשרי, לכן צריך להיאחז במה שקיים והם, הם היו בעבורי "הדבר".

     

    גיל: מעניין לחשוב על הדימויים של רבי יהושע, על הבית, שהאדם צובע מחדש "ומשייר בו דבר מועט" (כאמור, משאיר פינה פגומה, או לא צבועה).

     

    רונה: שלא יהיה מושלם. שיהיה עוד משהו לשפר ולעבוד בו.

     

    גיל: זה יפה מה שאת אומרת. הקטע הלא מסויד שמשאירים בבית חדש אינו מכוון רק לעבר, "זכר לחורבן", אלא לעתיד - רומז על העבודה שעוד יש לעשותה כדי לתקן, אתגר ומוטיבציה שייתנו משמעות לחיים שאחרי החורבן.

     

    רונה: לא פעם אחת אמרתי שמפחידה אותי השלמות הזאת. התברכתי בזוגיות שהלכה והשתבחה עם השנים. נהוג לומר שבאנו לעולם הזה לעשות תיקון, להפוך לטובים יותר. פעמיים פגשתי בחיי את המשפט "הם טובים מדי". הסיפור של אילן ואסף מזכיר לי תמיד שהשלמות היא בעייתית. צריך שיהיה עוד דבר־מה להשלים.

     

    גיל: ואולי זו הכוונה הרלוונטית לנו בהנחיה: "משייר בו דבר מועט".

     

    רונה: הוא (רבי יהושע) אומר פה עוד משהו יפה מאוד, הוא מאפשר את האבל בנימוק שהאבלות תביא אחריה תיקון... מי שבאמת נותן מקום לאבל יכול לראות גם את האור ואת השמחה של השיקום. אני מאמינה בצורך לבטא, בכל דרך, את הכאב, גם מפני שהוא אינסופי וצריך לתת לו ביטוי, וגם מפני שהביטוי שלו מאפשר ריפוי.

     

    גיל: איך עושים את המעבר הזה מחידלון האבל למקום של שמחה ושל חיים, הרי כל כך הרבה שאלות קשות ונוקבות מתעוררות בדרך?

     

    רונה: השאלה המרכזית שנשאלת, בדרך כלל, היא: למה? למה? למה אני? למה הוא? למה לא הספקנו? למה? ולמה דווקא אצלנו? והרי אין תשובות, גם אם יגידו לנו שיש - הן בטלות לעומת הכאב והצער. ואני אמרתי לילדים שלי: אנחנו לא שואלים למה, אנחנו שואלים בעבור מה? אנחנו לא יודעים למה, אבל בשאלת "בעבור מה" טמונה לפחות איזו התכווננות, ה"בעבור מה" הוא בעצם החיבור למשמעות החיים. אותו מניע שמאפשר לנו בתוך האבל הזה להתחיל איזה תהליך של חיוּת, של פתיחה, של התפתחות. אולי כאן המשמעות שאליה הוא (רבי יהושע) רומז בדבריו שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה. אולי דווקא מהמקום הזה שבאמת יודע לקחת את האבל עד לעומקו אפשר להתחיל לראות את האור ולהתחבר לעצמך, להבין באמת את ה"בעבור מה", לאפשר את החיים.

     

     

    ***

     

    גיל: דיברת על התפקיד של רבי יהושע בעזרה שהוא מושיט להם. בדרך כלל עזרה כזו יכול להושיט מישהו העומד מבחוץ, נניח: פסיכולוג, חבר. אני פתאום קולט שאת בשביל הילדים שלך היית ה"מישהו מבחוץ", כלומר היה לך תפקיד כפול פה: מול עצמך, ומולם.

     

    רונה: המורה הראשון שלנו הוא ההורה שלנו, הרי הוא זה שיוביל אותנו, וזה נכון, כי אני הבנתי שה"בעבור מה" שלי הוא בעצם לגדל את הילדים שלי, שאף אחד לא יגדל אותם כמוני. זה היה בעצם המניע, הם היו המשמעות, ולכן יכולתי בעצם להיות גם המאסטר, הרב החכם שעליו נשענים.

     

    גיל: מעניין שהוא (רבי יהושע) בוחר שלא לנסות להבין את פשר החורבן, הוא לא רוצה להיכנס לזה, במקום זה הוא אומר: "נגזרה גזרה".

     

    רונה: הוא מצהיר שזו המציאות... הסיבה לא משנה את המציאות.

     

    בהמשך השיחה, רמון מתארת מהם שלושת השלבים שעברה בדרכה לחזור לחיים, תוך שמירה על האבל.

     

    רונה: ...תהליך הצמיחה מתחיל בשלב הראשון, הוא שלב הקריאה. ההכרזה על אירוע מחולל שמחייב שינוי. השלב השני הוא להעניק לחיים משמעות חדשה, במציאות החדשה. ההבנה שאלה הם הקלפים שניתנו לנו כרגע, ובואו נלמד מה עושים בהם, בעצם.

     

    גיל: זוהי קריאה לשינוי.

     

    רונה: אכן. הגזירה היא מציאותית וברורה, משום שעד שלא שומעים את המילים המפורשות שאומרות שהמציאות השתנתה, תמיד יש איזה שביב של תקווה.

     

    השלב השלישי הוא שלב המאבק. טיפול בפצעים והדגשת אותם מקומות חזקים שמתעוררים כתוצאה מכך. כי במקומות האלה מתעוררים גם כוחות. בשבילי זה קרה ברגעי העמידה מול נאס"א וממשלת ארצות־הברית. עמידה מול גופים מאוד־מאוד גדולים, באותם רגעים את מגלה בתוכך תכונות שלא ידעת על קיומן. משמע, שבאותם רגעים אנחנו עובדים גם על הביטוי וגם על החוזקות והחולשות שלך. בתהליך זה מתקבלות תובנות רבות לגבי ה"אני" החדש. למדתי באותה תקופה על עצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי. למדתי על היכולת לחבר בין אנשים, לעמוד מול קהל, להעביר מסרים ולהניע תהליכים, אלה הן נקודות המפנה. בזכותן החזרה לחיים נעשית ממקום הרבה יותר מודע ומחוזק. החיים הרוחניים מתחזקים גם הם, השאלות המהותיות של החיים בעצם מלוות את כל התהליך: מי אני במציאות הזו? מה זה החיים והמוות, ובכלל איפה אנחנו בספֶרה הזאת? אז המקום הזה בעצם מתאר תהליך, רבי יהושע מאפשר להם להתחיל בו.

     

    גיל: דיברת על הילדים הפרטיים שלך. אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום לקחת אחריות גם על הרבה מאוד ילדים אחרים.

     

    רונה: נכון, היום יש לקרן רמון השפעה על ילדים רבים בארץ. אחרי האסון של אסף ביקשתי להיאחז במשהו, ופגשתי משפט אחד שאסף כתב לפני מותו. אסף כתב שהוא ואחיו התברכו בהורים שהאמינו שכל אחד צריך למצוא את הייעוד שלו בעצמו. אסף חלם להיות טייס, ואני כמובן לא רציתי לעצור אותו, אלא עזרתי לו להגשים את החלום. את המשפט הזה הוא כתב ממש לפני שבע שנים, ב־28 באוגוסט, רגע לפני התאונה, והוא הפך לקריאה שלי לצאת לדרך: כשקראתי את הדברים, הם ממש הרעידו את נימי נשמתי והחלטתי שאני מנסה לאפשר לכמה שיותר ילדים להיות במקום הזה, לחיות את החיים מתוך הגשמת חלומות, יעדים, ולא לחיות מתוך פחד והישרדות, וזה עובד יפה.

     

    גיל: זוהי הנצחה מסוג שיש בה המשכיות של הקיום שלהם, של אילן ואסף.

     

    רונה: כן, בהחלט. קרן רמון, שהוקמה לפני כשבע שנים, מחנכת למצוינות ולמנהיגות בדמותם של אילן ואסף, ממשיכים להעביר את מורשתם והשראתם בעולמות שהם כל כך אהבו.

     

    זה הרי מה שאנחנו רוצים, נכון? אנחנו, אתה בספר הזה ואני במה שאני עושה, מאפשרים ליקרים שלנו להיות איתנו כאן ועכשיו. בעצם, כך אנחנו מאפשרים את המשכיות הקשר ומאפשרים לחיות את יקירינו בהווה ולא רק כזיכרון.

     

    גיל: את עשית את כל הדברים האלה בו־זמנית, נכון? התאבלת, תמכת בילדים, יזמת המשך, חיפשת משמעות.

     

    רונה: זו המורכבות של הצמיחה מתוך משבר. הכל קורה בו־זמנית. ועליי נוסף גם הפן הציבורי־לאומי.

     

    גיל: ומה על האבל הלאומי? את לא בחרת את זה, כמובן, אבל מותו של אילן הפך לאירוע לאומי. אני חושב על זה בהקשר של חורבן, הרי העם התאבל איתכם ממש, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה.

     

    רונה: סוגיית האבל הציבורי והאישי היא סוגיה רגישה וקשה. הקמנו מפעל הנצחה ציבורי מכובד, ועם זאת נלחמתי בכל כוחותיי לשמור על האבל הפרטי, במיוחד אחרי האסון של אסף. הטשטוש בין הפרטי לציבורי גרם לתחושות של פולשנות ושל פגיעה. פוגע ופולשני. היום הגענו למצב שמאוד־מאוד מכבדים את המקום הפרטי שלנו, ואני שומרת עליו.

     

    גיל: עשית זאת גם ביום האסון. אני זוכר את כלי התקשורת מסתערים על הבית ברמת חן, ואותך אומרת: "שאף אחד לא יתקרב לפה".

     

    רונה: נכון. לא רציתי שיצלמו את הלוויה, יש דברים שעדיף לזכור בזיכרון הסובייקטיבי. בכל פעם שמראים בטלוויזיה את המעבורת נכנסת לאטמוספירה, אנחנו רואים את אילן. הבת של מפקד הצ'לנג'ר, שחוותה את החוויה הזו בילדותה (בינואר 1986 התפוצצה מעבורת הצ'לנג'ר בעת ההמראה וכל האסטרונאוטים שהיו על סיפונה נספו), כתבה את זה לילדים שלי ואמרה: בכל פעם שאתם תראו את הצילומים ההיסטוריים האלה, אתם תחשבו על אבא.

     

    לא פשוט לתמרן בין הציבורי לאישי, וכאמור זה היה מאבק בפני עצמו. איפה בעצם עוברים הגבולות בין "אנחנו" ל"אתם", אבל עם זאת טמונה כאן הזדמנות כל כך גדולה לחיבור ולאמפתיה. יותר מכך: מצאתי את עצמי עומדת במקום מאוד מוזר - הפכתי להיות נציגת ישראל בארצות־הברית, וזה הביא אותי למצבים לא פשוטים. הודעתי, למשל, שלא אשתתף בטקס הממלכתי בבית הקברות בארלינגטון ביום השנה לאסון, מפני שראיתי שהשמעת ההמנון הישראלי לא כלולה בטקס. צילצלתי ואמרתי להם: "שכחתם, נכון?", והם השיבו לי שבפרוטוקול הלאומי האמריקאי מעולם לא מושמע המנון זר בארלינגטון, וושינגטון.

     

    "אם כך", אמרתי, "אני לא באה". זה הגיע עד לנשיא בוש.

     

    גיל: איך זה נגמר?

     

    רונה: בקביים, שבורה בגוף ובנפש, עמדתי על רגלַי בהמנון של ישראל. לצד עוד כמה עובדים מהקונסוליה הישראלית. מבחינת התחושה שלי, כל העם, כולכם, הייתם איתי באותו אירוע.

     

    גיל: את יודעת שאפילו החלק הזה הוא המשכת המורשת של אילן, כי כשחושבים על מה שאילן עשה כשהוא עלה למעבורת, הרי כל הצעדים שלו היו סימבוליים. הוא לקח איתו את הדגל של "בליך" ואמר: אני מייצג את דור העתיד, את התלמידים. הוא לקח איתו גם ספר תורה קטן. גם הדברים שאמר כששידר מן המעבורת. אלה הן בחירות ערכיות.

     

    רונה: בחירות ערכיות, המייצגות מחשבה מעמיקה. אילן הבין את ההזדמנות והמקום המיוחד שניתנו לו, והעריך את הבמה שהועמדה לרשותו. אילן הדגיש את הערכים דרך החפצים המיוחדים שבהם בחר כדי לספר את הסיפור שלנו כעם הצומח מתוך המשברים ועולה מתוך העפר.

     

    גיל: הוא הראה לכם את הדרך. הלא זה יכול היה להיות סוג של ניצחון אישי, "אני נבחרתי", כטייס מוכשר, אבל הוא לקח את זה למקום אחר, של שליחות.

     

    רונה: אין סתירה, הדברים לא מבטלים זה את זה, נהפוך הוא. זוהי הדרך להגשמת הייעוד האישי ודרכו להתחבר למשהו אחר, גדול ממך. דבר־מה שהוא תרומה לחברה כולה. אילן ידע לעשות את זה בצורה הכי בלתי אמצעית, בגובה העיניים. הוא באמת היה עם כל כך הרבה קסם, הוא ידע איך לכבוש את העולם במובן החיובי שחיבר את כולנו.

     

    גיל: הוא בעצם בחר להיות שליח ציבור.

     

    רונה: כן, גם אדם מוגשם, בעל משפחה ובשליחות לאומית.

     

    בגיל מאוד צעיר אילן כתב לפרופסור ישעיהו ליבוביץ’ על שאלת מהות החיים, הייעוד ואיך משיגים את המטרה. אותן שאלות רוחניות שאנחנו עסוקים בהן, ובגיל כל כך צעיר. לפעמים חשבתי, למה הוא התעסק עם זה כל כך צעיר? הלא אלו הן שאלות שאנחנו שואלים בדרך כלל רק בגיל מבוגר יותר. אבל בגיל הזה הוא כבר חווה שתי תאונות באוויר והבין את משמעות זמניותם של חיי האדם. ההתפתחות הרוחנית הזו, המקום המחפש, השואל והמגשים, התעורר גם אצלו וגם אצל אסף בגיל מאוד צעיר. הוא בחר להתמודד עם שאלת הזמניות שלנו, ומה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו, ובכל זאת - לגעת בנצח.

     

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 20.12.18 , 01:29
    yed660100